המדרש על "פחד יצחק"

                                

                                         פרשת "ויצא"

 

פעמיים בפרשת "ויצא" חוזר הביטוי המטריד והמטלטל הזה – "פחד יצחק": בפעם האחת, אומר יעקב ללבן: "לולי אלוהֵי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני…" ("בראשית", ל"א, 42). ובפעם השנייה: "וישבע יעקב בפחד אביו יצחק" (שם, שם, 54). "פחד יצחק", שתי המילים הללו אינן חדלות להטריד את מנוחתם של פרשנים לאורך הדורות. חז"ל נטו, לא אחת, להבינו כיראת אלוהים של יצחק; אך, רבים מהם גם השכילו לשדך את הביטוי לזיכרון האירוע של עקידת יצחק. רמב"ן, למשל, כתב: "ויש אומרים כי זה הפחד רמז ליום העקידה." ו"באוצר המדרשים" (אייזנשטיין) מצאנו: "…פחד יצחק אביו של יעקב, שֵם מידת יצחק אבינו שנעקד תחת יד אברהם…". וגם כשדרשו חז"ל על "פחד יצחק" במונחי אימת קול השופר שהחריד את העם במעמד הר סיני, או כשייחסו – במדרשים אחרים – לפחד זה את אימת האריה שראה-לכאורה יצחק על גבי המזבח – גם אז טראומת העקידה עמדה ברקע.

 

עיון במושג הפחד בתנ"ך מעלה, שבחלק ניכר מאד מהמקרים, אולי ברובם, פחד הוא "פחד ה'" או "פחד אלוהים". מבחינה זו, תובן המגמה הנ"ל של חז"ל לפרש את "פחד יצחק" כיראת ה'. עם זאת, כזכור, גם לפחד הקיומי יש מקום בלתי מבוטל בתנ"ך, כגון בפרשת "כי תבוא", שעה שהקללות ניתכות על עם ישראל ובהן:

"והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבוקר תאמר מי ייתן ערב ובערב תאמר מי ייתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה." ("דברים", כ"ח, 66)

 

את מפגשיי הראשונים המשמעותיים עם הביטוי "פחד יצחק" אני חייב לצייר והידיד, אברהם אופק ז"ל, כאשר במחצית שנות ה- 80 ראיתי לראשונה את רישומי העקידה שלו, ובהם את סדרת "פחד יצחק" מהשנים 1983-1982, התקופה בה החלו מצוקותיו הבריאותיות הקשות:

"…'פחד יצחק' אמר בעבורו אימה רבה מפני שצפן לו העתיד, ובה בעת, 1פחד יצחק' אמר לו קריאת 'ענֵנו' של החולה אל אלוהיו בתקווה לזכות בגבורת האל, שהיא כוחו האינסופי להושיע. כך או אחרת, 'פחד יצחק' של אברהם אופק היה פחד אמוני, משמע יראה. […] ברישומים לא מעטים מתחילת שנות ה- 80 ניסח אופק את 'פחד יצחק' בצורת מקל או ענף שמסתעף בראשו לצמד ענפים קטומים. בתור שכזה, נראה הדימוי כקלע-דוד, ואז הוא ייצג את מידת הגבורה האלוהית המתגלה ביקום. אך, הענף הדו-ראשי הנדון תפקד גם כשיפודו של יצחק […], משמע כמושא העינוי הנורא של יצחק העקוד והנשרף באש המזבח, היא האש האלוהית. עתה, פחדו של יצחק היה פחדו של אברהם אופק הקורא לעזרת כוח הגבורה השמימית. קריאה זו היא גם שמתרגמת את ראש הענף הנדון לצורה של קרני איל, בבחינת דימוי של חיית הגאולה. אך, בה בעת, צורת הענף עשויה להיות מובנת כתמצות סימנִי של דמות אדם הנושא זרועותיו כלפי מרום, בין בבחינת הנכנע ובין בבחינת המשווע, דהיינו המתפלל."[1]

 

כיום, כשלושים שנים מאוחר יותר ובדין משא החיים המצטבר, אני נוטה להבין את "פחד יצחק" במונחים פסיכו-קיומיים אוניברסאליים יותר. הבה נראה את התמונה: יעקב, הרחוק בחלל ובזמן מבית אביו (לאחר כעשרים שנה של עבודה בבֵית לבן שבחרן), אינו נוקט בשם "יצחק", אלא אומר "פחד יצחק". כמו היה זה שם אביו. יעקב, אדם בוגר, נושא בתודעתו את דימוי אביו בבחינת זה הלפות בחרדה. ומהי חרדה זו, כאמור, אם לא זוועת האבא המניף חרבו על בנו. ספק אם העמיק התנ"ך לחדור אל נפש האדם כפי שהעמיק בביטוי "פחד יצחק", כייצוג האימה שנושאים בנים בנפשם, אימת האב השוחט, וביתר דיוק – המסרס. הרבה דיו הוקז, כידוע, בנושא זה בפסיכולוגיה המודרנית. ברובד הקונקרטי, זהו "סירוס" הבן בברית-המילה (הכנסתו ב"בריתו של אברהם אבינו": מילת אברהם בצו אביו שבשמים תחובר, לאור האמור, עם הנפת המאכלת של אברהם על יצחק). ברובד המופשט יותר שממטבחו של לאקאן, פחד הבן מהאב יובן כאלימות שבגירוש הבן מאחדותו הראשונית עם אמו; ויותר מזה, הגזירות שגזר האב על הבן המגורש לקבל עליו את עול החוק החברתי. "פחד יצחק" הוא, לפיכך, פחד מפני עצם האוטוריטה החברתית, תהא אשר תהא, כאשר תמיד מאחורי הסמכות חבוי הסופר-אגו האבהי המצווה.

 

אלא, שהביטוי, "פחד יצחק", מציע לנו יותר. כי הוא מזָווג את ה"פחד" ואת ה"יצחק". "יִשְחק לַפּחד ולא יֵחת", נכתב ב"איוב" (ל"ט, 22). זוהי הדרגה העליונה של הגבורה הקיומית: להישיר מבט לַפּחד ולפרוץ בצחוק. אכן, במדרש שלהלן, אני מבקש לטעון, שיצחק עבר מהפך רוחני עמוק המסומל בשינוי שמו.

 

שינוי שמו? התנ"ך, כידוע, לא זיכה את יצחק בהחלפת שם: "אברם" הפך ל"אברהם"; "יעקב" הפך "לישראל"; ולכאורה, רק "יצחק" נותר "יצחק", דוגמה נוספת לחסך שאפיין את חייו. אך, לא: הביטוי "פחד יצחק" בפי יעקב נקרא, כזכור, כציון שם אביו: "…אלוהי אברהם ופחד יצחק…". זה שהיה "יצחק" הפך, אם כן, ל"פחד יצחק". השם "יצחק", כזכור, לא סימל את צחוקו של יצחק, כי אם את (החרדה מפני) צחוקם של אנשים למראה עיבורה והריונה של שרה הישישה. "פחד שרה", אם תרצו. יצחק גדל והתבגר עם תודעת (ופחד) הלעג החברתי, לה נוסף הלם האירוע על הר המוריה. עתה, בסמוך לשינוי שמו ל"פחד יצחק", הצחוק הוא כבר צחוקו שלו, והצחוק הוא אל-מול פני הפחד. זוהי גבורתו של יצחק. אמת ויציב: עדיין יצחק הזקן, יצחק העיוור, יצחק המרומה על ידי יעקב, מתגלה כיצחק הפוחד: "ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד…" ("בראשית", כ"ז, 33). ואולם, לפי המדרש הפרטי שלי, מיד לאחר החרדה הגדולה (ולמען מנוע אי הבנות, בתנ"ך מזוהה חרדה עם פחד: "…וחָרַד ופָחַד מפני תנופת יד ה' צבאות…" – "ישעיהו", י"ט, 16), פרץ יצחק בצחוק גדול עוד יותר, צחוק שלא חדל ממנו עד למותו בגיל 180.

 

למה צחק יצחק? יצחק צחק בגין השניוּת הפרדוקסאלית של רמאות וברכה. נבהיר: ברכה, בעבור יצחק, היא מבע מאגי בעל תוקף מיתי. העובדה היא, שאין לאֵיל ידו של יצחק לבטל את כוח ברכתו ליעקב גם כשהבין כי בכחש יסודה ("ויען יצחק ויאמר לעשו: הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים […] ולכה [ולךָ/ג.ע] אפוא מה אעשה בני?" – "בראשית", כ"ז, 37). יצחק הבין, שהכוח האלוהי המממש ברכות וקללות אינו תְלוי יושר או זדון, ובמילים אחרות – הכוח האלוהי הוא א-מוסרי. ברכה תתקיים גם אם היא מושתתת על שקר ומעשה נבלה. אלפי שנים מאוחר יותר, ערב כניסת בני ישראל לכנען, ינסח משה תורה המשווה בין ברכה (או קללה) לבין התנהגות מוסרית (כזכור, כל פרשת "כי תבוא" בספר "דברים", שם בין הר גריזים להר עיבל, עמדה בסימן המשוואה התיאולוגית-אתית הזו). אך, עתה, בשלב התיאולוגי-עברי המוקדם מאד של האבות, הבין יצחק משהו עמוק אודות האבסורד, אודות עיוורונו של גורל אלוהי ואי תלותו באתוס אנושי. והוא הבין את בדידותו בחלד: שעתה, גם רעייתו בגדה בו במעשה הרמייה המשותף עם יעקב, וכמובן, בנו – יעקב – בגד בו. נותרה אמנם נאמנותו של עשו, אך יצחק כבר אינו מאמין בנאמנויות. הוא מוצא עצמו לבדו מול מותו הקרוב.

 

עד אותו רגע, עמדו חייו בסימן פחד. אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו היה בעבורו תמציתו של פחד (וקראו, פעם נוספת, את דברי יעקב ללבן: "…אלוהי אבי אלוהי אברהם ופחד יצחק", וראו בפסוק תרגום ל- "אלוהי אבי, אלוהי אברהם ואלוהי יצחק". "אלוהים" הומר ב"פחד"[2]). אך, לא עוד.

 

והוא צוחק. ולפתע, כל הפחדים והחרדות שרדפוהו כל חייו – פחדים מפני הלעג ("הבן של הזְקֵנה"), אֵימַת הקרבתו על המזבח בידי אביו, וכל שאר החרדות שמעולם לא הרפו ממנו – כל אלה נמוגו באחת. והוא צוחק וצוחק וצוחק, והוא צוחק על פחדיו ואל-מול פחדיו ו…אל-מול אלוהים (שאינו עוד פחדו), והוא הפך ל"פחד יצחק". הוא ושמו החדש אחד הם.

 

[1] גדעון עפרת, "ההולכים אל ההר – אברהם אופק, רישומי עקידה", בית אבי חי, ירושלים, 2008, עמ' 30.

[2] אני מודה לרעייתי, עליזה אורבך, על הרעיון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: