מאלוה נוכח לאלוה נעדר

                    

                                  פרשת "תולדות"

 

פרשת "תולדות" מפתיעה אותנו בדפוס החוזר, כמעט אחד לאחד, של סיפור אברהם וסיפור יצחק: גם האב וגם בנו בחרו לעבור לגור בגרר (חבל ארץ בין באר-שבע לעזה) מטעמי יתרון חקלאי (משקעי המים של נחלי גרר ועזה). שניהם – חרף מרחק הזמן – מקבלים עליהם את חסותו של אבימלך, מלך גרר, אך מחשש להתנכלות מינית לנשותיהם היפות, מציגים השניים את הנשים כאחותם. בשני הסיפורים חושף אבימלך את המרמה, אך בשניהם מסתיימת הפרשה בטוב. זאת ועוד: הן בסיפור אברהם והן בסיפור יצחק בולט הדפוס החוזר של המלחמה על המים, מעשה חפירת הבארות בגרר וסתימתם על ידי רועי (עבדי) אבימלך וחוזר חלילה. אותם סיפורים ממש החוזרים על עצמם.

 

מה פשר הדפוסים החוזרים הללו? מעשה אבות סימן לבנים? היעדר אישיות אינדיווידואלית מקורית של יצחק שלאחר טראומת העקידה בידי אביו (ראו מאמרי, "מה זוכר יצחק?")? או, שמא מסתתר בעיקרון הדפוס הביוגראפי החוזר מסר עמוק יותר? שהרי, גם ביחסי יצחק ויעקב, האב והבן שלאחר אברהם האב ויצחק הבן, נוכל לאבחן דפוסי-יסוד חוזרים: המתח בין יצחק וישמעאל כמקביל לא מעט למתח בין יעקב ועשו; או, ההקבלה המסוימת בין עקידת יצחק, "עקידת ישמעאל" ו… "עקידת יוסף": שלושה סיפורים על אובדן וישועה של בן.

 

בצדק תאמרו: אך, כיצד תוכל להשוות את אברהם המניף מאכלת על בנו במצוות אלוה לעומת התנכלות האחים ליוסף המתרברב?! נכון, פרשיות שונות מאד ברובד המשמעות הדתית. אבל, כאן בדיוק המסר הפילוסופי הסמוי של המקרא בכל הקשור לסיפורי האבות: שבתוך הדפוס החוזר פועל השוני, בתוך עיקרון "הדומה" שוכן לו עיקרון ה"נבדל". ובין הדומה לנבדל נחשפת תיאולוגיה חדשה, מתגלה תפיסה אמונית משתנה.

 

משותף לאברהם וליעקב מעשה שינוי שמם בידי הקב"ה. "אברם" היה ל"אברהם", ואילו "יעקב" היה ל"ישראל". שניהם זכו לנוכחות אלוהית בשמם – בה"א של השם המפורש וב"אל". אך, מתוך השווה אנו לומדים את השונה: האב הרם של "אברם" קיבל על עצמו את ההכרה באבהות הרמה יותר של אלוהים; ואילו יעקב, שבהולדתו תפס בכוח בעקב אחיו (על מנת לעקפו), הוטבע בסימן המאבק עם המלאך, שהכה בו בגיד-הנָשֶה וסופו שצלע. במילים אחרות, אמונתו של אברהם יסודה בקבלה המלאה של הסמכות האלוהית; אמונתו של יעקב נושאת עמה את עקבות המאבק עם האלוהי. אך, לא פחות מכן, במעבר מ"אברם" ל"אברהם", "הודפס" האב הגדול באות שמו הפרטי של אלוהים, ואילו במעבר מ"יעקב" ל"ישראל" הוטמע באבי האומה מושג כללי, מופשט יותר ואימפרסונאלי של הקב"ה: אל. לכאורה, אל בעלמא. פמיליאריות אמונית הומרה ברחק אמוני.

 

האם לא זה גם השוני התיאולוגי השוכן בעומק התבנית הדומה-לכאורה של אובדן הבנים האהובים וישועתם? סיפור עקידת יצחק בידי אברהם הוא סיפור של ציות אמוני עיוור ושל חסד אלוהי. לעומת זאת, סיפור "עקידת יוסף" כמו הדיר את הקב"ה: יוסף בן ה- 17 הולך לבדו, ללא אביו, מחברון לעמק דותן שליד שכם (המרחק הרב כמוהו, פחות או יותר, כמרחק שהלכו אברהם ויצחק מבאר-שבע להר המוריה הירושלמי). אלוהים נעדר וכמו הותיר את הגורל בידי האחים, המשליכים את יוסף לבור. אלא, שהיעדרות הקב"ה היא אשליה בלבד: שהרי, הגם ששֵם ה' אינו נישא בפי יוסף במשך זמן רב (עד ל"בלעדָי אלוהים יענה את שלום פרעה." – "בראשית", מ"א, 16) , אף על פי כן נקרא מעט לפני כן: "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד…" (שם, ל"ט, 21). רוצה לומר, ההשגחה האלוהית פועלת פעולתה ממרחק. והרי לנו ההבדל שבתוך הדומה: על מנת לעצור את תנופת המאכלת של אברהם, צריך אלוהים לשלוח מלאך עם מסר אישי – גופני, מדויק ופרטיקולארי – "אל תשלח ידך אל הנער". שני דורות לאחר מכן, בסיפור של יעקב ובניו, אלוהים כבר מתגלה כטרנסצנדנטי והשגחתו פועלת ממרחקי זמן ומקום. עסקינן בתפיסה אמונית מופשטת הרבה יותר.

 

אנו אומרים: אלוהי אברהם היה אלוה אישי, אינטימי, המקיים יחסי אחד-לאחד עם עבדו. אלוהי יעקב הוא כבר אלוה כללי ולא אינטימי. יעקב השקרן נשא לשווא את דבר אלוהים, כאשר, בפרשת הברכה הגנובה, כיזב לאביו הזקן והעיוור – "כי הִקְרָה ה' אלוהיך לפנָי" (שם, כ"ז, 20). ואנו רושמים לפנינו: "ה' אלוהיך"! וגם כשמתגלה אלוהים ליעקב החולם, שָם בבית-אל, הוא מציג את עצמו כ"אני ה' אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק…" (שם, כ"ח, 13). אלוהי אבותיך, לא האלוהים שלך. ולכן, מה נכון ומדויק יותר מאשר המענה של יעקב: "אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי." (שם, שם, 16) כי יעקב הצעיר לא ידע, לא רק את מקום האלוהים, אלא את אלוהים הוא עצמו. שאלוהים היה של אבותיו. הן אף הצהרתו האמונית, שלאחר מכן, אינה אלא הצהרה אינסטרומנטאלית ובתנאי: "אם יהיה אלוהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוהים." (שם, שם, 21-20) רוצה לומר: אם לא יתקיימו התנאים הללו, אין אמונה! כי בתנאי האלוה הטרנסצנדנטי, הרחוק והנסתר, האמונה קשה הרבה יותר מאשר בתנאי האל הפמיליארי, האישי והקרוב.

 

כאן גם השוני השוכן בדפוס הדומה-לכאורה של יחסי אברהם ויעקב עם מלאכים. מלאך העקידה, ראינו, מתערב התערבות ישירה וקונקרטית במהלך העלילה. גם ביקור שלושה המלאכים באוהל-אברהם שבאלוני ממרא עודנו התערבות קונקרטית בפעולה – מעשה הבשורה על הולדת הבן כעבור שנה. מלאכיו של יעקב שונים: הם מתגלים לו בחלום, אין הם חלק משום פעולה ועלילה בחיי יעקב והם אך עולים ויורדים בסולם, משמע עסוקים בפעולה בלתי אינסטרומנטלית. רוצה לומר, מלאכיו של יעקב אינם באים לשרתו בדרך זו או אחרת. הם אך מאשרים מרחב שמימי של דינאמיקה עולה-יורדת-עולה של יחסי אלוהים, עולם ואדם. פעם נוספת, בתוך הדפוס הדומה-משהו של מפגש האבות והמלאכים, מלאכיו של יעקב מאשרים אמונה בלתי אינסטרומנטלית (וזאת, כזכור, כנגד גישתו האמונית האינסטרומנטאלית של יעקב). והרי המלאך שעמו נאבק יעקב במעבר-יבק, לא זו בלבד שלא עמד לשרתו, אלא אף היה לו למחסום בדרכו, אבן-נגף בהתפתחות העלילה…

 

לאור ההבחנות הללו, אנו שבים אל הדפוס החוזר של אברהם ויצחק בסיפורי גרר: והנה, סיפורו של אברהם בגרר, כמסופר ב"בראשית" פרק כ', הוא, בין השאר, הסיפור על המלך אבימלך כצדיק המאמין בה' (כמוהו כמלכיצדק, מלך שלם, כמסופר בפרק י"ד, 19-18): שכן, הגם שעניין לנו בארץ פלשתית או כנענית (והחוקרים חלוקים בנקודה זו), כלומר פגאנית, אלוהים מתגלה לאבימלך בחלום, מדבר אליו ואף שומע את המלך עונה לו: "אדונָי, הגוי גם צדיק תהרוג?" (שם, כ', 4). כמעט אותם הדברים ממש שהתריס אברהם כלפי אלוהים בנושא סדום: "האם תספה צדיק עם רשע?" (שם, י"ח, 23). אברהם, מסתבר, לא היה מודע לקשרים האינטימיים הללו: הוא סבר, שאבימלך הוא עכו"ם לכל דבר ("ויאמר אברהם: כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה…" – שם, שם, 11). אלא, שאבימלך הוא צדיק, שגם זוכה בחסד שמים שעה שעונש העקרות מוּסַר ממנו ומרעייתו. ללמדנו, שבשלב תיאולוגי זה, אלוהות היא ישות אינטימית, הפועלת ישירות על גוף המאמין, ולא רק עם אברהם. ועתה, השוו לסיפורו של יצחק בגרר, כמסופר בפרשת "תולדות": יצחק מציית להוראת אלוהים שלא לרדת למצרים מחמת הרעב הכבד, כי אם להישאר בגבולות כנען. אלוהים מברך, כהבטחתו, את יצחק, שעושרו גדל והולך ("ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'." – שם, כ"ו, 12). עם זאת, נוכחות אלוהית אחת ויחידה מתועדת בפרשה הנדונה והיא התגלות אלוהים ליצחק בחלום ("וירא ה' אליו בלילה ההוא…" – שם, שם, 24). הנה כי כן, יצחק, כיעקב אחריו, יכול לפגוש את אלוהים רק בחלומות (באשר לאבימלך של פרשת "תולדות", הוא כבר אינו מְתָקְשר כלל עם הקב"ה). אברהם, לעומת זאת, הגם שחווה את הברית בין הבתרים לעת ליל "במחזה", זכה לשמוע ישירות את קול אלוהים ("לֶך לךָ"), אף לענות לו, משמע דיבור ישיר ואף לאור היום (שהלא אלוהים אומר לאברהם להתבונן סביב בכנען ולבחור לו את השטח בו ירצה להתגורר – שם, י"ג, 14).

 

בעומק הדפוסים הדומים של סיפורי האבות מסתתרת, אם כן, מהפכה אמונית דרמטית. לא עוד אלוהים כמשגיח פרטי, המלווה את המאמין מקרוב, אלא אלוהים ערטילאי, רחוק, נעדר, שהדרך האמונית אליו רצופת מהמורות ומאבקים. ופעם נוספת נזכיר: המלאך ה"קונקרטי" האחד והיחיד ששיגר אלוהים ליעקב היה זה שעמו נלחם אבינו במשך כל הלילה (האם גם את זאת רק חלם אבינו?). המהלך האמוני מאברהם, דרך יצחק ועד ליעקב הוא מהלך לקראת אמונה שבדרך הספק והמאבק.

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: