ראיתי אמנות טובה!

                           ראיתי אמנות טובה!

 

אירוע נסי התחולל אתמול בחיי: ראיתי אמנות טובה! כן, כן, ראיתי שתי עבודות וידיאו משובחות ותערוכה אחת מרתקת! אפשר, שההסבר לַפלא קשור במדיטציות שהתחלתי חוטא בהן לאחרונה. שכן, עובדה נוספת, התומכת באירוע המטאפיזי הנדון היא, שמספר ימים קודם לאתמול, גם מצאתי את התערוכות המרכזיות במוזיאון הרצליה ("בחזרה לברלין", אוצרת – איה לוריא) ומוזיאון פתח תקווה ("מחשב מסלול מחדש", אוצרת – דרורית גור-אריה) מעניינות ביותר, אף רציניות בגישתן האוצרותית, הגם שלא יצאתי במחול מול כל העבודות. אני תוהה: האם הביאה המדיטציה מזור לנפשי המעונה? הבא הקץ לייסורי?

 

עבודה "מדליקה" אחת שראיתי אתמול מוצגת באגף "הרכישות החדשות" של מוזיאון ישראל. זוהי עבודת הווידיאו, "טָרי" (Fresh), עבודת גמר שיצר בן הגרי הצעיר באוניברסיטת קולומביה הניו-יורקית. ללא ספק, עבודה טרייה ביותר: במרכזה, "איש הירקות", דמות עטויה כולה בעלי לפת, עלי כרוב, הראש- סלרי, האצבעות – גזרים וכו' וכו', יצור רב-ירקותי מכף רגל עד ראש. משהו שמזכיר את הדיוקנאות שצייר ארצ'ימבולדו במאה ה- 16 ואשר הורכבו כולם מירקות ופירות (4 דיוקנאות ה"עונות", 4 דיוקנאות ה"יסודות", ועוד). אני שב לעבודת הווידאו: מדי עת, מותזים מעט מים על איש-הירקות במטרה לשמר את טריותו. אך, עיקר הפעולה המתרחשת בסרט בן 16 הדקות היא מה שעשוי להיתפס כהתעללות ביצור הווגטטיבי שלנו: הלה נמצא בתוך חממת בד, שיריעותיה מכוסות בדימויים קטלוגיים של ירקות, ואשר בה נערך ניסוי פסיכולוגי עם היצור: מחברים אותו באלקטרודות למכונה המופעלת בידי אדם ומודדת את תגובותיו הרגשיות המשתנות למראה דימויי ירקות המוקרנים מולו על מסך. בנוסף על כך, מדי פרק זמן, ניגש אדם אחר ותולש ירק זה או אחר מגוף היצור ודוחס את הירקות לתוך צנצנת במטרה לכבשם או לשמרם (הירקות המוכנסים לצנצנת יוצרים דימוי של פני אדם: אף-גזר, עיני-כרוב-ניצנים וכו').

 

פה ושם, מתלוות אסוציאציות היסטוריות-גרמניות לתחושת ההתעללות המעבדית-קלינית ב"איש הירקות" התמים: תקריב ראש-מקלחת המתיז מים על היצור, או תקריב של מצלמה המתעדת אותו ועליה כתוב "תוצרת גרמניה". בה בעת, האפקט הכולל של העבודה נע יותר בגבולות המשעשע, הביזארי וההרהורים על הנדסת הירקות והפירות בזמננו, על טבע שהולך ומאבד מטבעיותו, ועל יחסי אמנות וטבע שמזה תקופה ארוכה מאד כבר ניתקו משורשיהם הרומנטיים. מעל ומעבר לכל זאת, סרט הווידיאו, "טרי", הוא סרט מושקע, המבוצע ברמה מקצועית גבוהה, שאינו חדל לרתק אותך לאורכו בצבעוניותו ובהפתעותיו. כך, לקראת סופו, אתה גם זוכה לצפות ולהאזין לתזמורת אמריקאית צעירה, המשמיעה באוזניך ולעיניך קונצרט לדלעת, קישוא וכו', שמופק באמצעות כלי נגינה מאולתרים מירקות…

 

"טָרי" הוא עבודת חגיגה, שכבר מזמן לא נחגגה באמנות הישראלית.

 

במוזיאון פתח תקווה, באולם האחורי הנחבא מהבריות, מוצגת עבודת הווידיאו הנפלאה של דנה לוי, "תצוגה ארעית" (אוצרת: הילה שניידרמן-כהן). נכון, גליה יהב כבר המליצה עליה ב"הארץ". "תצוגה ארעית" של דנה לוי "מתכתבת" עם ציורו של ג'ובאני פאולו פאניני מ- 1759, "רומא העתיקה". פאניני הציג בפנינו היכל מפואר, שעמודים וקמרונות מאכלסים אותו, והוא גדוש ומלא, מהמסד עד הטפחות, בציורים ופסלים ניאו-קלאסיים המייצגים את תפארת בנייני רומא, היכלותיה והמונומנטים שלה, המוני יצירות שביניהן מהלכים מספר צופים ואף דמות יושבת ומציירת לפי המוצגים. דנה לוי יצרה וריאציה בווידיאו על ציורו של פאניני, כאשר תלתה בצפיפות ציורים מאוסף מוזיאון פתח תקווה על חזית מבנה עתיק-יומין וחָרֵב בחלקו, ששורת עמודים קלאסיים מפארת אותו ובמרכזו פתח קטן וחשוך: חזיתו של קבר מלכותי קדום, מאוזוליאום רומאי. עתה, החזית "מרוצפת" בתמונות בינוניות להפליא מאוסף המוזיאון הפתח-תקוואי (וכמי שמכיר את האוסף הזה לעומקו, ביכולתי להעיד שלא נעשה שום ניסיון לדלות את המיטב של האוסף), כאשר על רצפת האולם, בו מוקרן הסרט, משני הצדדים, הוצבו מספר פסלים ותמונות על מנת ליצור אשליה תלת-ממדית ריאלית של המָרְאֶה.

 

עינינו מרותקות לתמונת הווידיאו (שהיא סטאטית ברובה, חרף תנועת הזמן מלילה לזריחה): בקדמת המבנה העתיק המוקרן יושב בחור ומצייר-מעתיק ציור, שעה שעלמה צעירה פוסעת בין המוצגים בתפקיד ה"רשמת". ה"תפאורה" המוקרנת בפנינו יפה להפליא, מלאת הוד ופתטית בה בעת. ואז, אחר קסם האפקט הארכיוני, אין לנו מנוס אלא להתחיל להסיק מסקנות מהמתח הישראלי הידוע והמוכר שבין "כאן" לבין "שם": רומא כנגד פתח-תקווה… תפארת הציור הניאו-קלאסי (דקאדנטי ככל שהנו בציור-בתוך-ציור של פאניני) כנגד עליבות הציורים מאוסף המוזיאון… ההומאז' של פאניני ל"עיר הנצח" ולמסורת תרבותית דגולה, וכנגדו, האירוניה של דנה לוי כלפי הפרובינציה המתגנדרת בתואר "אם-המושבות", אך שאין בכוחה להציע שום אספקלריה אמנותית של גדוּלה ושגב… וככל שאתה נשאב למראה היפיפה המוקרן מולך, כן אתה מבין שאתה צופה בקבר, המוזיאון כקבר, פריטי אוספו כגוויות.

 

בשלב זה, אתה מהרהר בינך לבינך, שאולי משמעותית העובדה, שדווקא מדיום הווידיאו, ולא מדיום אמנותי אחר, הוא-הוא שמשמש את שני אירועי החסד הללו של בן הגרי ודנה לוי. אלא, שאז אתה מגיע לגלריה "פלורנטין 45" ואתה זוכה לראות את התערוכה המעניינת ביותר, נכון לרגע זה, מבין תערוכות הגלריות התל אביביות. כי כאן, בתערוכה הקבוצתית הקרויה "2 בסולם ריכטר" (אוצרות: גילת נדיבי, ורה פלפול), ממתינות לך עבודות שמפתיעות אותך ברמת הרגישות והיצירתיות, ואשר משותף לרובן היסוד הקינטי.

 

מאז ומעולם לא אהבתי אמנות קינטית. כלומר, זו שהייתה חביבה על פאריז של מחצית שנות ה- 50, ועל גלריה "דֶניז רֶנֶא" במיוחד. אלא, שכאן, ב"פלורנטין 45", מצפה לנו ברוב המקרים קינטיקה שונה בתכלית – "לוֹ-טֶקית" מאד ברובה, ביתית, מגושמת ופרימיטיבית במתכוון, חשופה ודלת-חומר. ולא תעתועי-חושים מהנוסח הקינטי של פעם מעוררות העבודות, אלא מועקה חוזרת (לא סנטימנטלית, אף חייכנית-משהו) של רפיון, שבירות, אובדן ביטחון, חולשה וכאב. מבחינה זו, תערוכת "2 בסולם ריכטר" מעניינת הרבה יותר מאותה תערוכה מכאנית-קינטית בחלקה, ""What You See is What You Get, תערוכה "לו-טקית" אף היא, שהוצגה לא מכבר במוזיאון תל אביב ולא התעלתה אל מסר ואפקט של ממש (אף כי זכורה לי ממנה לטובה עבודתו של אריאל שלזינגר).

 

עתה, בתערוכת "פלורנטין 45", נתפסתי במיוחד לשתי עבודות חזקות: האחת, של אדר גולדפרב – קופסת קרטון עלובה, אשר לכנפיה הסוגרות מלמעלה הוצמד גליל נייר-דבק; מנוע פנימי נסתר שב-ודוחף את הגליל מתוך הקופסה, כך שנייר-הדבק המקרטע ספק-מצליח להדביק את פתח הקופסא וספק-לא. עבודה מינימליסטית, קרובה ברוחה לעבודות שעל גבול-הלא-כלום ממטבחו של גבריאל אורוזקו, ובה בעת, עבודה מושגית רגישה ובעלת הומור דק. ואהבתי אף יותר את עבודתה נטולת ההומור של אסתר נאור – כיור מוצמד לקיר, אשר מתוך פתח הניקוז שלו בוקע מדי זמן נוזל חום-שחור, גואה, מבעבע, מתיז. הנוזל בוקע, ואז נסוג בחזרה ומותיר משקע זיהומי כבד ההולך ומצטבר בכיור. עבודה מבריקה לטעמי, מטאפורה חזותית מרגשת, שלדעתי, יכולה הייתה לכבד כל אוסף מוזיאלי.

 

אז, הנה לכם, זכיתי לטעום אמנות ישראלית עכשווית טובה מאד. אני שב וצובט את עצמי ומתקשה להאמין: ההיה או חלמתי חלום?

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: