געגועי ה"באמת" וה"כאילו" של גרבוז לפאריז

     געגועי ה"באמת" וה"כאילו" של גרבוז לפאריז

 

עוד בילדותו פעמה ביאיר גרבוז, יליד 1945, המשאלה להיות צייר, כלומר להידמות לאברהם נתון, חבר "אופקים חדשים" שהתגורר בשכונת מגוריו, גבעתיים, ואשר נראה דרך קבע בכובע ברט לראשו, צעיף לצווארו ומקטרת בפיו. כך נראה צייר, ידע גרבוז הילד, וכך – האמין לא פחות – לבטח נראים ציירים בפאריז, בירת האמנות, מחוז כיסופיהם של אמני ישראל בשנות ה- 50. הה, פאריז של בתי הקפה במונפרנאס ועליות הגג במונמארטר, פאריז של הרובע הלטיני, הבולווארים, המוזיאונים, הבוהמה…

 

עודו נער מתבגר, ראה גרבוז בקפה "כסית" – מקום מפגשם של משוררים, שחקנים, אמנים ושאר אנשי בוהמה תל אביביים – כפיל של בית קפה פאריזאי: "האם כסית נמצא ברחוב דיזינגוף או במרכז מונפרנאס הייתה אז בעיני נתונה להכרעתם המשתנה של יושבי בית הקפה עצמו […]. מי שנעלם יום אחד מכסית, ברור שהוא נסע לפאריז, ומי ששב, ברור שהוא שב מפאריז."[1] מאוחר יותר, כשהוא כבר בחור צעיר בקיבוץ כפר-החורש, רכש גרבוז מצלמת שמונה מ"מ והצטלם כשהוא "יושב על מדרגות ביתי בקיבוץ, מעשן מקטרת כמו צייר ומניע את שפתי כאילו אני מדבר צרפתית. […] אני חושב שזו הייתה ההצבעה הראשונה שלי לכיוון פאריז…"[2]

 

חלום פאריז, בבחינת פנטזיה אמנותית אולטימטיבית, לא מש מנפש הצייר התל אביבי. בגיל 33, הציג בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב את תערוכתו האסמבלאז'ית והקולאז'ית, "אם לא ענק, אז לפחות בגנו", ומתחת לצילום דיוקנו רשם באותיות לועזיות גדולות את המילה "פאריז". בשיר שתלה באותה תערוכה כתב: "איש בירושלים – מצחיק את בני ביתו – עשרה אימפרסיוניסטים סועדים על שולחנו." בשירו זה הזמין גרבוז את הציירים לארוחה בדירתו שבגבעתיים. צייר סמי-מושגי ואימפרסיוניזם?! על פניו, אירוניה המתנשאת על הציור האימפרסיוניסטי בבחינת קיטש בורגאני פופולארי, ובהתאם, אירוניה המכוונת לפאריז בבחינת גוויה מתה בכל הקשור לאמנות המתקדמת של שנות ה- 70. אך, לא: יאיר גרבוז באמת ובתמים יודע להעריך את ההישג האימפרסיוניסטי שבהקפאת הרגע, אך יאיר גרבוז גם יודע, ש"סוד קסמה ואסונה של פאריז הוא ביכולת הזאת להקפיא את הרגע"[3], משמע להמיתו. ובמילים אחרות: פאריז המתה. זאת ועוד: יאיר גרבוז באמת ובתמים עורג לפאריז, אוהב את פאריז, מכור לפאריז, אלא שב- 1978, גילוי אהבה אמנותי שבמסורת (מה שיכונה בעתיד) "דלות החומר" תובע רחק ואמביוולנטיות.

 

את הפגישה הבלתי אפשרית בנלעגותה בין תל אביב הפרוזאית לפאריז המיתולוגית ו/או בין האמנות הישראלית המודרנית לבין האמנות האימפרסיוניסטית עיצב יאיר גרבוז, לא אחת, בשיטת האוקסימורון: "פעם הכרתי אימפרסיוניסטית מצרית", קרא לציור מ- 1986, בו כתב "אמנות קונצפטואלית" מתחת דמותו של עלם, ו"ז'אן לוק גודאר: התל אביבית" (וריאציה על "הסינית", סרטו של גודאר) בשולי דמותה של עלמה. "שלג על הים התיכון", קרא לסדרת ציורים אחרים מאותה שנה (באחד מאלה, הגדוש בדימויים אוריינטליים, הוסיף את המילה "צרפתי"). אבסורדים אלה של פרדוקסים מזרחיים-מערביים (צרפתיים, פאריזאיים) ברמות האמנותיות ואף האקלימיות המחישו את הבלתי ניתן לגישור.

 

מתח הניגודים בין "כאן" ל"שם" הוא מאושיות המגמה האמנותית, אשר רפי לביא במרכזה ואשר כונתה ב- 1986, "דלות החומר", כשם התערוכה שאצרה שרה ברייטברג-סמל במוזיאון תל אביב. בקטלוג התערוכה אבחנה האוצרת את הדואליות "כאן-שם" כאחד מאפיוני המגמה, תוך הדגשת המסר של "כאן זה לא שם". מבחינות רבות, העימות בין גבעתיים (או תל אביב) לבין פאריז בציורי גרבוז מאשר את זיווג הניגודים הנדון: פאריז של מיתוס אמנות הילתי כנגד הוויה אמנותית מקומית נעדרת הילה ופתטית לעתים. ברם, פאריז של גרבוז נבדלת מנופי אירופה, שנתלשו מלוחות שנה והודבקו על ציוריו של רפי לביא. שאם רפי לביא אמר לנו בציוריו, שהמקום הישראלי נעדר את סוג היופי המשובב של הכפר האירופי, גרבוז נושא עמו לכל אורך הדרך את עקבות ערגתו הראשונית, המוקדמת, לעיר האורות היפיפייה ולהווי האמנותי הקוסם, ואפילו היה הווי זה מתחילתו בדיה. כלומר, ה"שם" הבלתי מושג של גרבוז נטוע בעומק תת-הכרתו.

 

אך, הנה, ב- 1975, חיבר יאיר גרבוז תסריט בשם "אמנות ישראלית 1967", בו תיאר אמן ישראלי שעבר להתגורר בפאריז:

"כך עברו עליו כשלוש שנים שעליהן ידוע לנו מעט מאד. לכן גם לא ידוע מה הניעו לקום יום אחד ולמכור את הסטודיו, לארוז תיק עם רישומים וחפצים מועטים ולעקור לפאריז. בפאריז הוא מתגורר בעליית גג במונפרנאס, ובביקוריו התכופים בלובר הוא מתוודע אל כמה מגדולי האימפרסיוניסטים. פגישה זו מחוללת מהפכה בתפיסת עולמו האמנותית. לראשונה הוא יוצא אל מחוץ לאטֶלייה אל האור ומאז הוא מצייר ללא לאות, שוב ושוב, את רחובותיה של פאריז, את בתי הקפה שלה ואת המטיילים על גדות הסינה."[4]

 

פרודיה על מהלך שבלוני, קלישאה תרבותית שאבד עליה הכלח? כמובן. ועם זאת: הדו של חלום ישן-נושן, שהאמן המבוגר מודע היטב לכזבו, אך אין בכוחו להינתק ממנו ולו כ"גן עדן אבוד".

 

פאריז וצרפת היו ונותרו ה"אלטר-לוקוס" (alter-locus) – המקום הכפילי – של יאיר גרבוז. בשנת 1986, קרא לתערוכתו ב"ביתן הלנה רובינשטיין" (מוזיאון תל אביב) בשם: "יאיר גרבוז מציג יהודי, צרפתי וערבי". "יהודי, צרפתי וערבי" – פתיחה של בדיחה, הלא כן? כן ולא. ש"הצרפתי" היה, כמובן, צייר, ובציור שאורכו חמישה מטרים בשם "פאריז! גבירותיי ואבותיי!" צייר גרבוז את דמותו הזכורה של אברהם נתון חבוש בכובע הברט. בהזדמנות אחרת הבהיר גרבוז: "לצייר את נתון פירושו להתחפש לצייר ישראלי שהתחפש פעם לצייר צרפתי." שוב, נימת הביקורת המבצבצת מהמשפט (והמכוונת-לכאורה להיעדר האותנטיות של ההפשטה הלירית הישראלית משנות ה- 50) אינה סותרת את גרעין המשיכה הרומנטית, זו הקדם-אינטלקטואלית, של גרבוז לדימוי, אף למיתוס, של האמן ושל האמנות, אלה המזוהים עם פאריז והמקננים בעומק נפשו של הצייר מגבעתיים מאז ילדותו. וכמו נגזר עליו, בבחינת אמן הפרובינציה הישראלית, להתחפש לצייר צרפתי אם ברצונו לממש את משאלתו הקדומה.

 

"עד תחילת שנות ה- 80 עסקתי במיתוס הצייר הצרפתי […] . רק כש'חזרתי אל הציור' בשנת 1983 היה לי ברור שהציור הצרפתי הוא הנושא."[5] אלא, שעדיין לא פג כוח המיתוס: הנה כי כן, ערב תערוכתו הנ"ל במוזיאון תל אביב ולקראת כתבה בכתב-העת "מוניטין", ביקש גרבוז מהצַלם, מיכה קירשנר, לצלמו מחופש ל"צייר צרפתי" מהמאה ה- 19: כובע מצחייה, מקטרת בפה, חלוק משי לגופו, לוח ציירים ומכחול בידו, עומד ליד כן-ציור ועליו תצלום של רעייתו, מרגלית, המחופשת למוכרת סיגריות קטנה ברובע מונמארטר…

 

הגם, שלכאורה, מימש הצייר מגבעתיים את משאלת ילדותו באמצעות ההתחפשות, הריחוק הקומי והפרודי הותיר את "פאריז" כבלתי מושגת. וכך, בציורים דחוסי רישומים, צילומים, טקסטים וציטוטי ציורים, מיקם גרבוז את דמותו של ה"אמן" בעל כובע-הברט, כשהוא מסב לשולחן במסעדה פאריזאית. על השולחן, כלים, פירות ופרחים, מהסוג הנהוג בציורי "טבע דומם" מהמסורת הצרפתית הגדולה שמאז שארדן, סזאן וכו'. בציורים אחרים שילב את צדודית דמותו של טולוז-לוטרק, אגדה פאריזאית פופולארית ומלודרמטית גם יחד (בעבר, ב- 1976, היה זה ואן-גוך, שדיוקנו המודפס על שער "דבר-השבוע" הודבק במרכז ציור קולאז'י של גרבוז). פעם נוספת, אירוח זה של האמנים הצרפתיים שירת מבט סאטירי, אנטי-בורגאני, ובה בעת, אשרר פנטזיה מודחקת של האמן והמורה. ולכן, ההודאה: "יש חן עצום ועצוב […] בהליכה הזו בתוך דקדנטיות בלתי מזיקה ואפילו מנחמת."[6]

 

"המונמארטר בשבילי הוא כמו הכותל המערבי בשביל יהודי דתי", כתב גרבוז.[7] מי כמוהו ידע, שכיכר הציירים ברובע הקסום ההוא, "כיכר טֶרְטְר", מאוכלסת מזה עשרות בשנים בציירים עלובים וקשי-יום המציעים מרכולתם הגרועה לתיירים חסרי הבנה אמנותית. אך, זה שידע כי מונמארטר היא כיום "מצבה חיה", דהיינו "בית קברות לציירים חיים"[8], הפך את מעשה הקבורה של חלומו לעבודת-אבל (קומית) מתמשכת של חייו האמנותיים. "כל ביקור של שם זה כמו להניח פרחים על מצבה."[9]

 

ב- 1988 הציג גרבוז בגלריה "בורגשוב" התל אביבית את תערוכת "פאריז-טבריה". הציורים היו מאוכלסים במלואם ברישומי רחובותיה של פאריז, המותזים במכחול אוויר לפי שקופית המוקרנת על הניירות. אך, רקע תשתיתי זה כמו נפלש, כמעט "הותקף", ברסיסי דימויים, מעין אברים קרועים של הגווייה הצרפתית שקעקעו את השלמות האסתטית האורבאנית. וגם כשזכה ב- 1989 לקבל סטודיו בפאריז למשך חצי שנה המשיך גרבוז לאכלס את ניירות ציוריו בעוד ועוד רישומי רחובותיה של פאריז, תוך שהקפיד "ללכלך" את ההוד העירוני הפוסט-ברוקי ("ללכלך, לכסות, לעוות, לעמת, לשגע, להפריע."[10]) באמצעות שרבובי דימויים פרגמנטריים המצוירים ברישול-לכאורה, ובהם דימויי "טבע דומם" סזאני, צלליות אצילים צרפתיים מהמאה ה- 18, פיגורות בסגנון פיקאסו, ויותר מכל – דמות "אשת האמן"… בציור, "קוסמים ואוהבים" (1985, 5 מ' אורכו) – שלישייה טריפטיכונית, "הציורים הכי צרפתיים שעשיתי"[11] – שורבבו דימויי מוכרת הסיגריות הקטנה, משורר, הוגה, שחקן, קוסמים, תפוחי סזאן, מקטרת, כובעי קסקט ועוד – כולם אטריבוטים של "פאריז" המיתולוגית, אשר מזה כעשרים שנה הובסה בבחינת "עיר האמנות" על ידי ניו-יורק, עיר החלומות החדשה של אמני ישראל בני הדור הצעיר.

 

מתקופת הסטודיו בפאריז צמח לאחר שנים הספר "פאריז-תל-אביב" (1996), מדריך למטייל בבירת צרפת. קודם לכן, ב- 1990, הציג גרבוז תערוכה במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן ובה דיקטים רחבי יריעה הממזגים את ה"גרונד" – רחובות פאריז שברקע – עם רישומים, צילומים, ציורים, הדפסות וכו' אינטימיים של גרבוז, רעייתו, קרעי דימויים של "טבע דומם", כתמים וכו'.

 

האובססיה הצרפתית אינה חדלה לרדוף את יאיר גרבוז, גם אם את מרחב ציוריו כובשים בשנים האחרונות בעיקר ההווי התימני, הווי השטעטל, הווי הקיבוץ ועוד. רוח הרפאים של פאריז המתה עודנה שבה וחוזרת בעבודתו בבחינת שובו של המודחק. "יש לו טעם ערבי לצרפתי", כתב ב- 2007 בראש שני ציורים על דיקט, שאוכלסו בהמוני רישומי דמויות צרפתיות המצוטטות מאיורים צרפתיים ישנים (לתוך אלו האחרונות "השתיל" הצייר משחקי לשון היתוליים לצד דימויים ישראליים ארכיטיפים ודימויים מודרניסטיים ארכיטיפיים – ציוריים ופיסוליים). ב- 2010, השתית גרבוז את ספרו "אוי ארצי" על מכתבים מדומים שנשלחו-לכאורה לחבר צרפתי-פאריזאי – סימון – ובהם ניתוחי ההוויה הישראלית. אכן, גם כשהוא מעמיק את אחיזתו בישראל בדמות בית מגורים חילופי המשקיף ממורדות צפת על הכינרת, האלטר-לוקוס הפאריזאי מסרב להרפות, ולעתים נדמה שהוא-הוא שמגדיר בדרך השלילה את זהותו הישראלית של האמן.

 

לא נותר לנו, אם כן, אלא לסיים במילות התהילה לפאריז, כפי שבוטאו בספרו של גרבוז מ- 2014, "בית בגליל", בפרק-משנה לו קרא – "אם אשכחך ירושלים סימן שאני בפאריז":

"בכוחה של פאריז לעשות את הסבל ליפה ולמושך ואת העזובה להכרח רומנטי. […] ודומה שפאריז, כמו אנשיה, יודעת לפתות את אוהביה אפילו באמצעות המצבים הקיצוניים והקשים ביותר. […] כדי להתחסן בפני תעתועי פאריז ] לרבות הארמונות והיין הטוב והנהר הזורם והגשרים שכל הליכה בהם נראית כמו קטע מאופרה – נדרשים חוש הומור ואפילו אירוניה."[12]

 

[1]  יאיר גרבוז,"כל הסיכויים שברוב תעבור כאן רכבת", עם עובד, תל אביב, 2000, עמ' 80.

[2] שם, עמ' 140.

[3] שם, עמ' 312.

[4] שם, עמ' 218-217.

[5] לעיל, הערה 1, עמ' 315.

[6] שם, עמ' 313.

[7] שם, שם.

[8] שם, עמ' 314.

[9] שם, שם.

[10] שם, עמ' 330.

[11] שם, עמ' 323.

[12] יאיר גרבוז, בית בגליל, אחוזת בית ספרים, תל אביב, 2014, עמ' 267-266.