ימיו ויָמוֹ של שמואל עובדיהו

                     ימיו ויָמוֹ של שמואל עובדיהו

הידרשותה החסכונית מאד של האמנות הישראלית לים[1] ידעה את היוצא-מן-הכלל הבולט מאד בדמות ציורי הים הרבים של שמואל עובדיהו (1963-1892). הצייר התל אביבי לא נלאה מלצייר את הגלים, הסירות והחוף בריאליזם אימפרסיוניסטי, שהקנה לו פופולאריות-יחסית בקרב אספנים, מה שלא מנע את דהייתו הגמורה-כמעט מהזיכרון התרבותי הישראלי בחמישים השנים שחלפו מאז מותו. מה יותר סמלי מהעבודה, שתיק האמן של שמואל עובדיהו אבד בארכיון לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל (כך, לפחות, בנובמבר 2014). ישמש פרק זה גלעד צנוע למפעלו האמנותי האיכותי, גם אם השמרני ביסודו.

שמואל עובדיהו לא היה אמן חדשני. הוא לא הצטרף לגל המולטי-מודרניסטי של ציירי שנות ה- 20, הוא לא סיגל לעצמו בשנות ה- 30 את האקספרסיוניזם ממטבח האסכולה היהודית של פאריז, שלא לומר – את ההפשטה המאוחרת יותר. הוא היה ונשאר, לכל אורך דרכו, צייר של סינתזה מתונה, שמרנית למדי, בין ריאליזם אקדמי ומבע רגשי. בתור שכזה, זיקתו לאמנות צרפת, הזיקה המעניינת אותנו בספר זה, נותרה ברמת החוב הבסיסי לקו הגבול הדק שבין ריאליזם (עד אימפרסיוניזם, כאמור. יש יאתרו ביצירתו, ככתוב להלן, סממני אקספרסיוניזם) ורומנטיקה, דואליות שמוסדה בשפה האקדמית של אולפנות מזרח אירופה. יש שיזהו בנופיו של עובדיהו הדים לציורי הנוף של הצייר הרוסי-יהודי הנודע, יצחק לויתן.

שמואל עובדיהו (אובודובסקי במקור) נולד באוקראינה, בעיירה בִּרשָאד שבפלך ברסלאב. כבן למשפחה אדוקה, קיבל חינוך מסורתית, למד ב"חדר", אף כי מאז נערותו צייר. בגיל שבע עברה המשפחה להתגורר ללודז' שבפולניה. את דרכו האמנותית החל אובודובסקי-עובדיהו בגיל 16, שעה שנתגלה כישרונו הציורי על ידי אציל פולני בשם ויקטור טשיזאֶבסקי, שנסע עם הצייר הצעיר מלודז' לוורשה ורשמוֹ לאולפן עירוני לאמנות, שנוסד ב- 1910 מטעם החוגים הפולניים הלאומיים.[2] במשך כשנתיים למד כאן האמן הצעיר אצל הפרופ' קשיזָאנובסקי וסטראברובסקי, ולאחר מכן, ב- 1912, שלח אותו האציל הפולני ללמוד בגרמניה באקדמיה הממלכתית במינכן (כאן התמחה ברישום בהדרכת פרופ' פטר הָלם), שאותה סיים בהצטיינות ב- 1914. בשני בתי האולפנה הללו גם יחד הוכשר עובדיהו-אובודובסקי ליצירה ריאליסטית אקדמית.

את מלחמת העולם הראשונה העביר האמן, תחילה בוורשה, מסתתר מהגיוס במשך שנה, ומשנכבשה וורשה על ידי הגרמנים, שב ללודז', עיר בה שימש כמורה לציור בגימנסיה העברית מיסודו של ד"ר בּרָאודֶה. בשנת 1924, עם גל העלייה הרביעית, עלה עובדיהו ארצה (ולפי הצעת ח.נ.ביאליק, עיברת את שמו מאובודובסקי לעובדיהו). מפגשו עם הנוף והאקלים המקומי, תחילה ביפו, היה טראומטי. "היה מיואש וכמעט שהחליט לעזוב את הארץ"[3]), כפי שהעיד הוא עצמו:

"עברנו על פני הסמטאות הצרות ביפו, על בתיהן המסנוורים בצחור-לבנם, ומיד חשתי זרותו של טבע זה. […] שם באוקראינה רך הנוף ודשן, ענוג ולירי, בעוד שכאן נקלעתי לפתע לנוף של חולות לוהטים ואדמת טרשים. געגועי על אותם שדות ויערות מוריקים שבחיקם גדלתי, גוברים עלי."

עובדיהו לא חדל להיאבק כל חייו עם הנוף הארצישראלי כנגד משקעי הנוף האוקראיני שספג בילדותו. ספק אם הגיע אי פעם לשלב השלווה של ההרמוניה המלאה עם הנוף המקומי. אולי אף להפך: לקראת סוף שנות ה- 20 ותחילת ה- 30, החל לשוב ולצייר בצבעוניות אפורה עם גווני ירוק וחום ובעיבוד הדרגתי של אור וצל – ערכי הצבע והאור שאותם נשא עמו ממזרח אירופה. אך, ברמת התוכן, התגייס עובדיהו בכל לב למפעל הציוני – להווי החלוצי של בוני תל אביב – מובילי הזיפזיף, סוללי הכבישים (דוגמת ציור השמן, "סוללי כביש", מ- 1925) ורוקדי ההורה. כמי שהתגורר בתל אביב לא רחוק מהים, נכבש עובדיהו על ידי הנוף הימי. אין ספק, שגם ידידותו עם חיים נחמן ביאליק (אשר גם הזמין ממנו ציורים לספרי ילדים בעבור הוצאת "דביר") הקלה על התערותו בארץ. לפרנסתו עבד במשך שנתיים כמורה לציור בבית המדרש למורות.

ב- 1925 הציג שמואל עובדיהו תערוכת יחיד ראשונה בבית הספר לבנים (בית ספר "אחד העם"). את התערוכה פתח ראש העיר, מאיר דיזנגוף, וגם ח.נ.ביאליק נשא דברים (בנוסף, ברך ביאליק ביידיש את אביו הישיש של הצייר: "הלוואי שתזכה שבנך יצייר בבית-המקדש."[4] ). הייתה זו ידידות, שתניב, בין השאר, רכישת שני ציורי נוף על ידי המשורר, שניים התלויים בביתו עד עצם היום הזה. ב- 8.4.1925 נתפרסמה ב"הארץ" ביקורת על התערוכה בחתימת "בדי-גן":

"שיח ושיג לו עם הנוף הא"י. אמן ההולך בדרכים סלולות. מכחולו בידו לא נישבה בחבלי האמצעים החדשים. הקו הלֶויתָני הישר נשאר לו כמו שהיה, גלי הקונסטרוקטיביזם והמעוקבים לא סחפוהו בזרמם, אולם הוא מחפש ניב לפֵּיז'אש (נוף/ ג.ע) הא"י."

בשנים 1926 ו- 1928 הציג עובדיהו מציוריו בתערוכות החמישית והשביעית של אגודת אמנים עברית ב"מגדל דוד" שבירושלים, וב- 1929 נטל חלק בתערוכה ב"יריד המזרח". יותר ויותר, הפך חלק מנוף האמנות הארצישראלית. ב- 1931, בדומה לרבים מאמני הארץ, נסע עובדיהו לפאריז (אף הציג בה), אך ביקר גם בברלין ובערי פולין (בהן הציג תערוכות מנופי הארץ). שהותו באירופה הייתה קצרה, שכן כבר ב- 1932 השתתף בתערוכת אמני ארץ-ישראל בתל אביב ואף הציג באותה השנה תערוכת יחיד של 18 ציורים בגלריה לאמנות "דיואן", שפעלה ברחוב יפו בירושלים. לא, המסעות לא הביאו לתפנית קיצונית בשפתו האמנותית. שכזכור, עובדיהו שמר כל חייו על סינתזה מאופקת, לירית כלשהי, הנעה בין ציור אקדמי- בין קטבי הרומנטיקה, הריאליזם והאימפרסיוניזם. סגנונו היה מתון מאד, כשם שנושאיו היו שמרניים: נופים, טבע דומם, פרחים, סוסים, כרכרות עם עגלונים, דיוקנאות, ובפרט – ים ("במִגוון נרגש אך שקט"[5]). לימים, בתערוכה נודדת – "תערוכת ציירי ישראל" – שנאצרה ב- 1964 על ידי זוסיא עפרון (והציגה ארבעה אמנים בלבד: אהרון אבני, חיים אתר, מנחם שמי ושמואל עובדיהו, שיוצג על ידי עשרה ציורים מהשנים 1960-1924) ייכתב בקטלוג:

"עובדיהו – צייר משורר. ציוריו דברי פיוטים על האוויר הצח של בוקר אביבי וקריר, על עננים תלויים מעל לכנרת, על צריף דל בשכונת פועלים ואף על פלפל עסיסי על שולחנו של בית פועלים. ציוריו עדינים והם כתפילה זכה על אווירת ארץ ישראל ואדמתה ושיר תהילה לבוניה."[6]

בשנת 1933, שנה לאחר ייסוד מוזיאון תל אביב, כבר הציג בו שמואל עובדיהו תערוכת יחיד של 30 ציורים בנושאים מגוונים של נופים, בני אדם, תפנימים ועוד. א.ד.פרידמן כתב במבוא לקטלוג הצנוע על "צייר הצבעים הרוננים עצובים, איש הרגש העדין ורוטט." עובדיהו, כך פרידמן, איחד בציוריו מציאות וחלום, שיכור צבע שהלך והעשיר את צבעיו.

שנה קודם לכן, פרסם המשורר, יהודה קרני, ב"הארץ" את השיר "שיר של יום: באטֶלייה של הצייר עובדיהו"[7], ובו ציין את "יסוד העצבות" בציורי האמן, שאותו גם כינה "האמן של הממש והחלומות."[8] הפן האקספרסיבי, הלירי מלנכולי, בציוריו של עובדיהו גרם למעטים לזהות סממנים אקספרסיוניסטיים ביצירתו המאופקת. כך, ב- 1973, עשור לאחר פטירתו, משתיערך בגלריה "רוזנפלד" תערוכת זיכרון לעובדיהו, יצביע דוד גלעדי בדפים המלווים על "עקבות האקספרסיוניזם" בציורי האמן:

"בתנופת מכחולו, כשכל מריחה של צבע יש בה מן הנמרצות […]. אורח ההתבוננות של האקספרסיוניזם נתן לו כושר הריכוז בעירומים הדשנים, בעוף השחוט התלוי ברפיון או בדמות המסורבלת שמחרוזת של עופות שחוטים מכסה אותה, בסַבּל הגרום הנושא ארון כמו בית על גבו…"[9]

עובדיהו זכה להצלחה מקומית בקרב הקהל, כשם שזכה להערכת הביקורת, בעיקר בנופיו ובדיוקנאותיו. ב- 1938 זכה ב"פרס דיזנגוף" לציור ופיסול בעבור ציור נוף (היה זה הפעם הראשונה שהפרס ניתן!), וזאת בעקבות תערוכת 39 ציורים שהציג האמן במוזיאון תל אביב. ב- 1941 זכה ב"פרס הסוכנות היהודית לא"י", ואילו ב- 1942 הציג תערוכת יחיד שלישית (!) במוזיאון תל אביב, בה בלטו ווריאציות ציוריות שלו לנושא ה"סירות". כתב חיים גמזו ב"הארץ" בעקבות התערוכה:

"ישנם ציירים שהם מחוץ לכל אסכולה מפני מקוריותם הגדולה. אולם ישנם גם ציירים שהם מחוץ למיון ומעבר לתחום של בית מדרש מסוים, משום שמיזגו באישיותם האמנותית השפעות רבות כל כך, עד שאי אפשר להבדיל בבטחה בין המקורות ששאבו מהם. לסוג האחרון שייך הצייר עובדיהו. לכאורה, הרי זה ריאליסטן מתון, המצייר בלי להתחכם, הלומד מכל הישג. אין בתערוכתו הנוכחית שום רדיפה אחר מקוריות, אינו רוצה להפתיע אלא להשרות חדווה פשוטה, מציאותית. יש ולנופיו מתגנבת נימה פסטורלית, מעודנת, והמציאות נעשית אז מתובלת בפרחי חזון. וכן בכמה מן הפורטרטים (ובייחוד בדמויות 'הסבלים', המופיעים כציור מן הטבע בסמליות כמוסה)."[10]

בין ציורי הים הרבים שצייר עובדיהו בין יפו לקיסריה ועוד, בולט הציור "נוף ימי" (צבעי שמן, 1940 בקירוב) – מראה ים סוער הניבט מבתי יפו ומסגדה ותחת שמים קודרים. עשרות שנים מאוחר יותר, תכתוב עליו ורדה שטיינלאוף כך:

"הציור 'נוף ימי' משרה חוסר שקט ואווירה דרמטית, המחוזקים על ידי פאלטת הצבעים: גוני השמים החורפיים הכהים, העננים הכבדים שגוון אדמדם זרוע בהם, ומתחתם הים הסוער, על אדוות גליו הלבנים התחומים בקו אופקי בכחול-ירוק כהה. […] הים מעורר בו (בעובדיהו) את 'יסוד העצבות' הטבוע באופיו והמשמש לו אמצעי לביטוי מהותו הפנימית של הציור. ריבוי הגוונים שהאור מפזר על פני המים והצבעוניות המכוונת לביטוי הלך הנפש, מדגישים שהצבע לגבי עובדיהו אינו רק אמצעי אלא תכלית לעצמה. מבחינה זו, קרוב הנוף הימי שלפנינו לציורי הים של קורו."[11]

באותה שנה, 1942 כאמור, פרסם עובדיהו בכתב-העת "גזית" רשימה קצרה בנושא "התפתחות האמן", בה ביטא השקפתו על הגורמים המעצבים את הילד לקראת היותו אמן בעתיד, אך גם הסגיר את קשריו העמוקים לנופי ילדותו במזרח-אירופה:

"התפתחות האמן תלויה בשלושה גורמים: הרצון, ההסתכלות והעבודה. טבע הארץ ונופיו, בתוכם נולד הצייר, וכן האנשים הסובבים אותו בילדותו, הם המשפיעים על הילד את ההשפעה העמוקה והמכרעת. […] אין הוא מרפה מייעודו; תוסס בו רצון אמיתי לראות ולהסתכל סביבו ובתוכו, להביע כל זה על ידי עבודה מאומצת, המכשירה אותו לבטא את רגשותיו ואת רשמיו באמצעי ציור."[12]

ספק אם הפליג עובדיהו לפסגות הגוּתיות בטקסט הנ"ל (ואין ספק שהיה ביסודו צייר בעל מלאכה העושה מלאכתו אמונה – "עבודה", בלשונו – ללא פלפולים אינטלקטואליים), אך עצם הפנייה אליו מטעם "גזית", במקביל לפנייה לאמנים ארצישראליים מרכזיים דוגמת מנחם שמי, משה קסטל, יוסף קוסונוגי, ישראל פלדי, אביגדור סטימצקי, מרדכי לבנון, משה מוקדי ויוסף זריצקי – מאשרת את קבלת עובדיהו לשורה הראשונה של אמני הארץ.

ב- 1944 הציג עובדיהו וריאציות על נושא תפנימי בתי כנסת ("המעידים, בעיבוד החלל ופריטי האובייקטים, על תחושת החלל מזה ועל עיצוב תאורה מסתורית של קדושה…"[13]). הנושא, שעלה בציוריו עוד בשנות ה- 30 ("בית כנסת בצפת", 1938), המשיך להעסיקו, כגון בציור "הצייר בבית הכנסת" (1947), ציור בעל תאורה רמברנדטית-משהו ובו יושב הצייר ליד כן-הציור מול ארון-הקודש ותחת הקמרונות הגבוהים, כשהוא מוקף בקומץ מתפללים חרדיים סקרנים. גמזו: "…אור וצל, חגיגיות ויומיום, הדרת-קודש והומור מתמזגים בה (בתמונה) ליצירה רבת חן."[14]

חרף הצלחתו, שפתו הריאליסטית בודדה אותו יותר ויותר כנגד מגמת ההפשטה שהלכה והתנחלה בעולם האמנות המקומי. יותר ויותר התמרמר עובדיהו על מגמה מנצחת זו, יותר ויותר חש בודד, אך מצא נחמה במעשה הציור. "…לא התערב בין האמנים; חי כל השנים כמעט מן הצד ועשה את עבודתו במסירות ובלהט פנימי…".[15] ב- 1963, שנתה האחרונה של "אופקים חדשים", הלך עובדיהו לעולמו בתל אביב והוא כמעט בן 70. זמן קצר מאד לאחר מכן, עדיין באותה שנה, כתב עליו ג.טלפיר ב"גזית":

"היה בו ביטחון עצמי של צייר, היודע את אשר ברצונו לעצב. הוא לא היה מן הציירים שהתלבטו רבות, שחיפשו את עצמם, כי הוא גילה את מהותו כבר בתחילת דרכו האמנותית, ונשאר נאמן לה כל ימי חייו."[16]

ב- 1975 נערכה תערוכה מקפת לזכר שמואל עובדיהו בבית אגודת הציירים והפסלים בתל אביב.

[1] גדעון עפרת, "עם הגב לים", אמנות ישראל, ירושלים, 1990.

[2] גבריאל טלפיר, "100 אמנים בישראל", גזית, תל אביב, 1971, עמ' 38.

[3] שם, שם.

[4] חיים גליקסברג, "ביאליק יום יום", דביר, תל אביב, 1953, עמ' 61.

[5] לעיל, הערה 2.

[6] ללא מספרי עמודים.

[7] "הארץ", 21.10.1932.

[8] ורדה שטיינלאוף, "שמואל עובדיהו, בתוך: "90 שנה של אמנות ישראל – מאוסף יוסף חכמי והפניקס הישראלי", מוזיאון תל אביב, 1998, עמ' 58.

[9] דוד גלעדי, "שמואל עובדיהו – אמן שני העולמות", דפים נלווים לתערוכת עובדיהו בגלריה "רוזנפלד, תל אביב, 1973. ללא מספרי עמודים. בכתבו על שני העולמות של הצייר, התכוון גלעדי לעולם שהותיר מאחוריו באוקראינה ולעולם החדש שגילה בארץ ישראל. עובדיהו ינק משני העולמות האלה גם יחד, סבר גלעדי.

[10] "הארץ", 4.3.1942.

[11] לעיל, הערה 9.

[12] "גזית", כרך ד', ינואר-יוני 1942, עמ' 69.

[13] לעיל, הערה 2.

[14] חיים גמזו, "ציור ופיסול בישראל", דביר, תל אביב, 1957, עמ' 58.

[15] גבריאל טלפיר, לעיל הערה 2.

[16] "גזית", כרך כ', חוב' ט-יב, 1963, עמ' 81.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: