נביאי השקר, או: תורת הקוואנטים של האמנות

      

 

מתישהו על סף שנות ה- 90 פרסמתי – לא זכור לי היכן בדיוק – מאמר ובו הכתרתי בוגר טרי של "בצלאל" בתואר – "האמן של שנות ה- 90". "זכרו את השם הזה!", להטתי בכותרת. היה זה זמן קצר מאד לאחר תערוכת הסיום של בוגרי המחלקה לאמנות, והתרשמותי מציוריו של פרח-האמנים הנדון הייתה כזו, שלא הותירה בי ספק שהבחור יימָנה על מובילי ונותני הטון בעשייה האמנותית-ישראלית של העשור הקרוב.

 

איני יודע אם הייתה זו נבואתי הקולנית שתרמה לכך אם לאו, ברם העובדה היא, שקולו של האמן הצעיר ההוא נדם מאז, לפחות ברמת הנראות הציבורית. נבואתי נחלה כישרון חרוץ, ולא נותר לי אלא להסכין לעובדה המרה שישעיהו ג' אני לא, אפילו לא חבקוק ב'.

 

אינני נביא-השקר הראשון בתולדות אמנות ישראל. עוד ב- 1946, בביקורת שכתב אויגן קולב בחוברת "עתים" על תערוכת שמונה ציירים במוזיאון תל אביב, הוא אבחן את עבודותיו של אחד, שמואל צור, כהבטחה גדולה לעתיד:

"הסוער בין ה'שמונה' הוא שמואל צור, אמן צעיר, שעליו ודאי עוד נשמע רבות. הוא התגבר לחלוטין על הקוביזם, אך מתנגד ליסוד הלירי שבסוריאליזם."[1]

 

מאז, כמעט שלא שמענו יותר על אותו שמואל צור. דוגמא נוספת ומכיוון שונה בתכלית: "פרס רומא" נוסד בפאריז במאה ה- 17 כמלגה לחמש שנות יצירה צרפתית ברומא על חשבון החצר בוורסאי. ציירים ופַסלים מקבלי "פרס רומא" הוכתרו כמי שעתידים לעטות את אדרת הנצח של האמנות. והרי לכם רשימת כמה מציירים "נצחיים" שכאלה, שלא אתם ולא אף אחר זוכר את שמם: "פייר מוֹנייה (1663), לואי דה בולונייה (1673), היָאסינת ריגוֹ (1682), דניאל סאראבּאט (1688), אנרי דה פאבאן (1693), פייר-ז'אק קָאז (1699)…

 

נודה על האמת: התופעה הזו של ביקורת אמנות ושיפוטי ועדות "מתנבאים" אינה כה נדירה. כמעט כל מבקר אמנות, כל אוצר וכל חבר ועדת פרס חטא בה. הכתרת "כוכבי המחר" על ידי מיניסטריונים לתרבות וירידים דוגמת "צבע טרי" היא פארסה מוכרת. שהלא אפילו על מחבר המאמר הנוכחי, שברוב היבריס, ההין להציג בשלהי 1972 תערוכה של אסמבלאז'ים בנאליים, כתבה מבקרת אמנות ירושלמית צעירה, שחתמה "שרה ב." (כן, ההיא) ביקורת ב"פי האתון" – עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית: "גדעון עפרת יוצר סגנון אישי מיוחד המקנה לו מקום מכובד על מפת האמנות הישראלית." למותר לציין, ששום מקום של כבוד לא נחל האמן המיניאטורי הנדון על שום מפת אמנות. ובצדק.

 

אך, כלום פירושו של דבר שהמבקרת הנ"ל, או א.קולב, או המחבר הנוכחי טעו בשיפוטם האמנותי? איני סבור כך. חטאם אחר הוא: חטא הנבואה.

 

אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה לאחר חורבן בית-המקדש. ואף על פי כן, דומה, שמשהו מובנה בשדות התרבות קורא להם להצביע על "הדבר הבא". כך באמנות, כך באופנה (אם כי פה, יותר מנבואה, נדבר על תכתיב החבָרות), כך בטכנולוגיה, כך ברפואה וכו'. על פי רוב, ל"הדבר הבא" תוחלת חיים של "כוכב נולד" – מטאור מאיר ונופל. ואף על פי כן, הצורך המובנה והמתמשך בעולם האמנות לראות את הנולד. מהיכן צורך זה?

 

נפתח בכך, שמסורת ארוכת שנים, ששורשיה עוד ביוון העתיקה, ייחסה לאמנים כושר נבואי. בדיאלוגים האפלטוניים ("איון") מצאנו את תיאור האמן הנתון תחת השראה בבחינת זה שאלוהים נטל ממנו את שכלו למען ישמש כעבדו. לימים, תנועת ה"נאביס" הצרפתית, ענף פוסט-אימפרסיוניסטי שיצר ציורים רליגיוזיים בראשות מוריס דֶני וברוחו של פול גוגן, ביקשה לזהות עצמה עם הנביאים, ולפחות כנביאי האמנות המודרנית. גם ואסילי קנדינסקי, בספרו הפוסט-תיאוסופי הנודע, "על הרוחני באמנות" (1912) ראה את האמן כמין נביא. דומה, שייחוס הכושר המיסטי לאמן חלחל-משהו גם אל הלא-אמנים העוסקים באמנות, מבקרי אמנות, למשל.

 

ביקורת האמנות, אם תכיר בכך אם לאו, היא ענף של תולדות האמנות. כל מבקר אמנות הוא גם מין היסטוריון, באשר ביקורתו, אם התכוון לכך המבקר ואם לא, ממקמת את האמן המבוקר בנקודה כלשהי במדרג ההיסטורי בין פסגת הקאנון לבין יְוֵון-השִכחה, לפחות בתחומי האמנות המקומית. לא פחות משמיקם את האמן, במישרין או במובלע, כנגד הישגי העבר (של האמן ושל תולדות האמנות המקומית ו/או הבינלאומית), נגזר על המבקר להתייחס לרף הערכי העליון: שביקורת מהללת מתיימרת להציב את יצירת האמן במרחב הערך והזיכרון העומדים מעל שינויי הזמן והשכחה.

 

אכן, כל ביקורת אמנות מְתָקשרת, לחיוב או לשלילה, עם האתגר הקלאסי, כשם שכל אמן נושא בתרמילו את חלום ההשתייכות לנבחרת העל-זמן והעל-מקום, זו הָָעמידה בפני כל התמורות. והנה, האידיאל הקלאסי הסמוי הזה, הביקוש אחר ה"מופת", הוא-הוא שגוזר-לכאורה על מבקר האמנות את מעמד ה"נביא": כי כשמצהיר המבקר על אמן X שיצירתו היא מופת– המבקר מרומם את האמן מהרגע ההיסטורי אל המרחב המיתי הנצחי. המבקר מתנבא, הוא טוען שהאמן או היצירה נצחיים. וכשהוא כותב ספר בנושא תולדות האמנות המקומית ומעניק לאמנים אלה ולא אחרים יותר רפרודוקציות משהעניק לאמנים אחרים, הוא אומר לנו: זהו הקאנון, האמנים האלה חשובים יותר, ובתור שכאלה ראוי להנציחם בהיסטוריה. בספרו של חיים גמזו, "ציור ופיסול בישראל" (1951), זכו לשלוש רפרודוקציות רק חיים אפתקר (אתר), אריה לובין, מנחם שמי, ראובן רובין, מרדכי לבנון,יוסף זריצקי, מרסל ינקו, משה קסטל ויוחנן סימון. הקאנון על פי גמזו דאז. ההיסטוריונים של שנות האלפיים יערערו על כמה מנבחרי הקאנון הזה ועל היעדרם של אחרים. כל נבואה באמנות היא נבואת-שקר לטווח רחוק.

 

אך, האם מסוגל היסטוריון האמנות להימנע מניסוח קאנון נבואי? האם לא נגזר על ההיסטוריון, ואפילו בגלגולו כאוצר תערוכה היסטורית, "להתנבא" ולו בדין השיפוטיות המונחת בתשתית מקצועו? כי השיפוט האמנותי (של המבקר, האוצר, אפילו ההיסטוריון) נע על ספקטרום הכולל את אתגר המופת האמנותי. וכל עוד האתגר הזה מיושם, משהו מה"נבואה" חייב להתבטא. מכאן ואילך, הפיתוי לנבא את המחר האמנותי אורב לפתחו של המבקר, האוצר, ההיסטוריון.

 

"לקראת שנות ה- 90", היה שמה של תערוכה רב-תערוכתית שהוצגה ב- 1990 במשכן לאמנות בעין-חרוד ובה הציגו שלושה אוצרים ושתי אוצרות את תחזיותיהם לגבי הצפוי בעשור האמנותי הקרוב. במבט לאחור, אף לא אחד מהם קלע למטרה. ובאורח כללי יותר, האם יכולנו לנחש ב- 1905 את פרוץ האקספרסיוניזם הגרמני בדרזדן תוך שנה אחת? האם יכולנו לנחש ב- 1906 את פרוץ הקוביזם תוך שנה אחת? רק בדיעבד. האם יכולנו לנחש במחצית שנות ה- 70 את גל השיבה לפיגורטיבי באמנות ה"פוסט-מודרנית" שמאז סוף שנות ה- 70? רק בדיעבד. משהו עמוק במהותה של האמנות שולל ניחושי עתיד וצפי. הנחת ליניאריות דטרמיניסטית (ואפילו דיאלקטית) של תולדות האמנות התרסקה עוד בסוף המילניום הקודם. בעוד המדע מושתת על עקרון הצפי האמפירי בתנאי מעבדה (מים רגילים שחוממו עד למאה מעלות בתנאי לחץ רגילים – ניתן לצפות שירתחו), לאמנות אין את זכות התחזית ולבטח אין את קו ההתפתחות הסיבתית. עקרון היצירתיות שמפעיל ומניע את האמנות עומד בסתירה לכל צפי. שהרי, זוהי בדיוק מהות המקוריות באמנות – שאין היא ניתנת לניבוי. וכבר מהנטען רשאי הקורא להסיק, שכל אותם נביאי אמנות, שיודעים בדיוק כיצד תיראה אמנות המחר – הם הדוגמטיים, מוליכי השולל והמסוכנים שבאנשי האמנות.

 

מבקר האמנות, בדומה להיסטוריון האמנות, יכול, אף חייב, לחוות שיפוטו או דעתו על העבר ברוח ההווה. הוא יכול, אולי אף חייב, לנסח מחדש בביקורותיו את מִדרָגי העבר (קאנונים, אמנים מובילים וכו'). אך, לעולם לא יחייבו שיפוטיו וניסוחיו את העתיד של האמנות. כי האמנות פועלת ברוח מכאניקת הקוואנטים של מקס פלאנק: כידוע, תורת הקוונטים אומרת כי, בסתירה לכלל הידוע מהפיזיקה הקלאסית, שעל פיו הטבע אינו מהלֵך בקפיצות, תהליכים מסוימים וגדלים פיזיקאליים מסוימים דווקא כן משתנים בקפיצות, משמע אינם משתנים באופן רציף, ולפיכך, אי אפשר לחזות בביטחון מלא את התפתחותה של מערכת פיזיקאלית מסוימת, אלא במונחים הסתברותיים בלבד. זאת משום שחלקיקים עשויים לעבור מנקודה לנקודה רחוקה ממנה יחסית מבלי לעבור דרך שום נקודה בין השתיים, כלומר להעלם מנקודה אחת ולהופיע באחרת.

והנה, המעבר ההיסטורי מציורו המאוחר של סזאן (סדרת "הר סן-ויקטואר") לציורו של פיקאסו, "העלמות מאוויניון", המעבר שהוליד את הקוביזם, לא זו בלבד שאינו ליניארי, אלא ששום נקודת מעבר אינה מקשרת בין סזאן לפיקאסו, למעט מבטו הגאוני והנועז של האמן הספרדי. האמנות נעה במוטאציות בלתי צפויות ולא לפי שום לוגיקה פנימית. רק בדיעבד יכול לבוא היסטוריון אמנות ולהצביע על הנחת צבע ביחידות גיאומטריות-יחסית בציורו המאוחר של סזאן, בבחינת הכשרת הקרקע למבניות הגיאומטרית של הקוביזם. אך, אלמלא קפיצתו היצירתית המפתיעה של פיקאסו ספק אם הגשר הזה היה נבנה מעולם.

אינספור הגורמים המולידים בצירופיהם המשתנים את יצירת האמנות – אותם גורמים גלויים וסמויים שברמות החושים, הנפש, הכלכלה, החברה וכיו"ב – מונעים כל חיזוי סטטיסטי באמנות. לחילופין, תפקידה המרכזי של הקפריזה האינדיווידואלית ביצירת האמנות – הקפריזה שממהותה פורקת כל עול של נורמה – שולל אף הוא כל סיכוי לחיזוי מהלכים אמנותיים. כך מתרחשת לה בעולם האמנות ההתנגשות הבלתי נמנעת בין תאוות החיזוי המובנית בתרבות לבין הפרכתה הגמורה. ומכאן, למשל, שהנפש העורגת לתשובה לשאלה – לאן נעה האמנות העכשווית וכיצד תצא מהמשבר החמור בו היא שרויה? – הנפש הזו נידונה לתסכול. ככל שתתבונן ביצירה העכשווית היא לא תדלה ממנה את מסמני המחר. רק מחר תוכל הנפש להביט אחורנית ולומר: "אהה, כמובן, איך לא ראיתי!". אך, מתי כבר נזכה למחר הזה?!

 

 

 

[1] "עתים", מס' 5, 7.11.1946.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: