הם מ-ז-פ-ז-פ-י-ם

                           הם מ-ז-פ-ז-פ-י-ם

הם יושבים מול המרקע, השָלָט בידם; הם צופים ב"קליפ" "היפ-הופ" ישן בערוץ 25; משעמם; הם עוברים לערוץ 7 לשזוף עיניהם בשמץ ידועני בידור; משעמם, הלאה: קצת רכילות אצל גיא פינס בערוץ 10; עבוֹר: שעשועון בערוץ 2; נמאס. השָלָט שבידם רותח, אך עוד אצבעם נטויה: קומדיה כֵּף בערוץ 15? סרט פעולה בערוץ 3? שמא ישובו לערוץ 25 לעוד להיט? כן, הם מ-ז-פ-ז-פ-י-ם.

לא היינו נדרשים לרפרוף הטלוויזיוני הזה, שכולנו חוטאים בו במידה זו או אחרת, אלמלא סברנו שמדובר בתסמונת קריטית של דור שלם, דור ה- Y. גילוי נאות: את הדברים כותב איש דור ה"בּוּם", אב לבת דור ה- X, אדם שקרא את מחקרם הסוציולוגי של עוז ותמר אלמוג על דור ילידי שנות ה- 90-80 ואשר עניין רב לו בהבנת התרבות הנרקמת וסוגרת עליו. וכן, בסופו של עניין, זהו מאמר על האמנות העכשווית הצעירה.

הכרנו את הדור הזה כדור גולש: האצבע המיומנת והווירטואוזית-מאין-כמותה על ה"עכבר", אם לא על מקש ה"סמרטפון", והעין מדלגת על ההרים ומקפצת על הגבעות מאתָר לאתָר, טועמת פה, טועמת שם, ותמיד – שהייה קצרה, והלאה – אל הסיפוק הבא, אל הגירוי הבא, אל העניין הבא. כי מ-ש-ע-מ-ם! מה הפסול, אתם שואלים? לא בפסילה עסקינן, אלא באבחון: חוסר הנאמנות, חוסר ההעמקה, חוסר ההתמדה, הוויתור על הטווח הרחוק (הנה, המילה "חפירה" הפכה מונח גנאי). רק אתמול למדתי: מחקר סטטיסטי מגלה, שדור ה- Y יחליף לאורך חייו המקצועיים לא פחות מ- 36 מעסיקים. ה"וויקיפדיה" מלמדת, שבני דור ה- Y עוברים בממוצע שבע עבודות עד גיל 30. הם עבדו במקום א', מיצו עניין, עברו למקום ב', השתעממו, ויתרו על קידום ועברו למקום ג' וכו'. מומחי כלכלה מנבאים, שהחָבָרות ניצבות בפני משבר של ממש: בלֵית נאמנות ארוכת טווח לחברה, ונוכח הדילוג מעיסוק לעיסוק בשם חיפוש העניין – הכשרתו של כוח אדם איכותי הופכת למשימה בלתי אפשרית.

האם איננו מכירים את התסמונת הזו של ה"זפזוף" הדוֹרי הזה כמעט מכל תחום של חיינו? קחו, לדוגמא, את שווקי ההכרויות במרשתת ומחוצה לה: "מדֵייט לדֵייט", הגדירו זאת תמר ועוז אלמוג במחקרם. פעם נוספת, ההימנעות ממחויבות לקשר אישי מתמשך ועמוק; העדפת ה"פגישה", ה"סטוץ". כשני שלישים מבני דור ה- Y, אומרת הסטטיסטיקה, חיים עם בן-זוג מבלי להתחתן. ומה נאמר על החלפת מקום המגורים: אם לא נשארו להתגורר אצל ההורים, שליש מהם עוברים דירה כל שנה, כך הסטטיסטיקה. ולא פחות מכן, ברובד הרוחני: דורות ה"בום" וה- X עוד האמינו בפסיכולוג, אפילו בהתמדה הפסיכו-אנליטית; בני דור ה- Y (ונודה: ההבחנה בין ה- X ל- Y אינה פשוטה, ולא תמיד היא אפשרית) כבר העדיפו את הפסיכיאטר בזכות כדורי משפחת ה"פרוזאק", הריטאלין, כדורי מרץ וכו', שביניהם הם מרבים לזפזף. זאת ועוד: בני דור ה- Y יזפזפו בין המְתָקשרות, הקוראות בקפה, הקוראות בכוכבים, הנומרולוגים, קוראי הטארות, קוראי כף היד ושאר ידעונים ומכשפות המתכנסים להם יחדיו מדי צהרי יום בתוכניות הבלים ומוכְרים מרכולתם לפתיים. רבים מבני דור ה- Y המתדפקים על שערם של "יודעי הח"ן", הספיקו לטעום, קודם לכן, גאולות "רוחניות" בין הודו לבין "קבליסטים" מקומיים. וכצפוי וכתמיד, התחייבותם הרוחנית – זמנה קצר. קירקגור קרא למצב הקיומי הזה – "המצב האסתטי": בכתב העת האמריקאי, "פילוסופיה עכשיו", ספטמבר-אוקטובר 2014, קראנו (ואני מתרגם):

"אנשי המצב האסתטי הם אלה […] החיים בעבור עצמם, גורמים לחיים לחקות את האמנות, שופטים אותם באמות מידה אסתטיות של יופי, עניין וחידוש. התגמולים הם חיים 'מעניינים', דמיון פעיל, וניחנות בנתק אירוני. […] החיים האסתטיים מבטיחים לנו סדרות של שחרורים זמניים מהכרת הייאוש. אלא, שההנאות מחווירות מול לחצי הניסיון: מחמת היותן חוזרות, הן מאבדות עוצמה ועניין. […] אנשי המצב האסתטי חרדים משעמום כמו מכאב […]. אין הם מסוגלים להתחייב ולכן לעולם אינם הופכים ל'עצמי' (Self)."

האם אין המילים הללו הולמות להפליא את ילדינו מדור ה- Y, דור השעמום? מה לנו מתפלאים אפוא על פרישתם הצעקנית של אלה מהארץ? שהדי במרומים, שלא פטריוטיזם ציוני מנחה את כתיבת השורות הללו, אלא – שוב – מאמץ האבחון לבדו: שהוויתור על עקרון הנאמנות חל גם על יחסו של דור ה- Y לארצו: כמה שנים בברלין, מספר שנים בניו-יורק, שנים ספורות בחזרה לתל אביב וכו'. "גלובליות" הוא שם אחר לתסמונת הזפזוף הרב-מקומי הזה. לכן, גם רבים מאמני דור ה- Y מבזבזים חלק ניכר ביותר מזמנם וממרצם במילוי מפרך של עוד ועוד טפסים של בקשות Residency, ולא תמיד חשוב ומכריע היכן בדיוק. העיקר, לזפזף בין מקומות, לא להיתקע חלילה במקום אחד.

כל האמור עד כה הוא אך מבוא לתופעה העכשווית של הזפזוף האמנותי: אותו "טרֶנד" (מושג זפזופי כשלעצמו) של הדילוג משפת אמנות אחת למשנה, ממדיום למדיום, מסגנון לסגנון, מבלי להתחייב, חלילה וחס, ל"כתב-יד" עקבי אחד, להתחייב ל"עולם" עקבי אחד, ההולך ומעמיק, הולך ומשתכלל מיצירה ליצירה. אך, לא רק בתחום הסטודיו של האמן: ביקרתי השבוע ב"צבע טרי", חוויה זפזופית למהדרין: המונינו חולפים על פני אינספור העבודות, בקושי מתעכבים, בקושי מתבוננים, בקושי – אם בכלל – יכולים להפריד שְעוֹר מעיסה ולאשר מדרג ערכי. היריד, כדרכם של ירידי זמננו (פסטיבל האוכל, שבוע-הספר וכו'), כקָניונים וכבתי הכל-בו הענקיים – מה הם אם לא צונאמי של גירויים חזותיים, שאתה נידון לרפרף ביניהם כפרפר.

ולמותר לציין, שכל התופעות הללו הן גם פועל-יוצא של הפלורליזם חסר התקדים של זירת האמנות והתרבות העכשווית, זו שהפכה גם למדיניות של מוזיאונים: המוזיאון כמרכול רב-ערוצי, שדן את הצופה המותש לביקור שטחי, מציצני, שיטוטי, לא יותר. אכן, בני דור ה- Y, ואף אנו הקשישים, איננו כי אם נכדיו וניניו של המשוטט הוואלטר בנימיני, שם בפאסאז'ים הגדולים של החוויה האורבאנית שלאחר המהפכה התעשייתית.

אני חוזר אל האמן בן דור ה- Y, זה שבחייו וביצירתו נוטה להעדיף את חוויית הזפזוף על פני הנאמנות האחת, העקבית, התובענית, המפרכת. תאמרו: האמן או האמנית הללו אולי נראים כמי שדחו את הנאמנות לאחד, אך האמת היא – שבנתיבם ה"חגבי" – הם מאשרים נאמנות לעצמם. איך העידו בני הזוג אלמוג במחקרם על הדור:

"מאז שנות השמונים מופרחות לחלל התרבות שלל מנטרות פסאודו רוחניות המגבות את אתוס הבחירה האישית: 'היה עצמך'; 'אם תאמין בעצמך, השמיים הם הגבול'; 'למד את עצמך'; 'היה כן עם עצמך'; 'אדם אינו יכול לאהוב מישהו אחר בטרם יאהב את עצמו' וכדומה. אפילו מדונה, מלכת הפופ של שנות השמונים והתשעים ניסחה בתמציתיות את האתוס הזה בפזמונה הידוע 'בטא את עצמך'."

אלא, שאנו נתהה: מהו אותו "עצמי" שב"נאמנות לעצמך" וכיצד הוא אפשרי, שעה שהעצמי הזה פושט ולובש זהויות ללא הרף?!

ועוד: האם תאוות ה"סלפי" היא ההוכחה האומללה ל- "Self" המתפוגג?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: