מ ו ט א צ י ה

                            מ ו ט א צ י ה

די, מספיק עם מפחי הנפש; די לתקוות הנֵיעורות וכבות מדי שבוע לקראת סיבוב הגלריות ובסיומו. נמאס. יותר מדי אכזבות צברנו מכדי שנמשיך בתוכחה ובקינה. יותר מדי שיחות ניהלנו עם מביני אמנות בארץ ובעולם ושמענו מהם (ולו בלחש) את התסכול הדומה. פעמים רבות מדי שבנו ושאלנו: זה אנחנו, או זה הם?! מספיק, הגיעה העת לומר את הדברים בנועזות ובראש מפוכח, ולבטח לקראת סיומו של שבוע "מנופים" בירושלים, שבעליבותו כי רבה רק מינף אותי צעד נוסף אל מחוץ לאמנות. ייאמרו אפוא הדברים: זה לא אנחנו, זה הם. ועוד: זה לא אמנות; זה משהו שנראה כמו אמנות, מצהיר על עצמו שהוא אמנות, מתנהג כמו אמנות, אבל – באמת ובתמים – זה משהו אחר.

כי כל מה שידענו ולמדנו על אמנות אינו הולם עוד את הדבר העכשווי הזה שאנו פוגשים בגלריות בארץ ובעולם: לא ההכרח היצירתי, לא נטילת הסיכון, לא המקוריות בכל מחיר, לא עיצובו של קו עקבי, לא היציאה ממקומך ומתרבותך, לא התחכום האינטואיטיבי המאתגר, לא המיומנות המקצועית המחייבת, לא הרמת דגלי תרבות וחברה, אף לא הצלילה אל תהומות האני… לא, הדבר העכשווי הזה שמוצג בגלריות הוא משהו אחר: מוטאציה.   מוטאציה: סטייה בלתי מוסברת, קלקול בשרשרת הסיבות והתולדות, זן חדש. "שיבוש מערכתי", אומרת לי ד., ונותנת סימנים: "X, אמנית צמרת ישראלית, יוצרת 'Corporation Art', משהו שיתאים לחדר-מנהלים"; או: "ציור X שווה 4 מיליון יורו ולכן הוא אמנות". אמנות-מערכת ולא עוד אמנות-אני.

ד. חיה באירופה ומתקשה לשאת את האמנות העכשווית הנוצרת ומוצגת בה. "שיבוש מערכתי", היא חוזרת ואומרת בייאוש. אנחנו יושבים בירושלים בחדר-האורחים, לצלילי הליקופטר משטרתי החג מעלינו וקולות נפץ המיתמרים מסילואן השכנה. ד. סופרת את השעות עד לשובה הביתה לאירופה, אך אכזבתה מהאמנות העכשווית אף עולה על אכזבתה מהפוליטיקה ההתאבדותית של ישראל. איני יכול שלא להיזכר בשיחה שהתקיימה לפני מספר שבועות בלבד באותו חדר ולרקע דיכאון אזורי אחר:  

ישבנו בחדר האורחים. כשעה אחרי הריגתו של דניאל בן ה- 4 ברסיס פגז בנחל-עוז וכשעתיים קודם מיטוטו של בניין בן 14 קומות בפצצת-טונות בעזה. ישבנו בירושלים השלווה, כאשר רק צלילי להקתו של מוש בן-ארי מחרישים את אוזנינו מכיוון בריכת הסולטן שלמרגלותינו. ישבנו ודיברנו באנגלית על האמנות העכשווית. אירחנו את י. ואת מ., בת זוגו, צמד צעירים – היא בת 28 והוא בן 30, היא מערב-אירופית והוא ישראלי, שני אינטלקטואלים המשלימים תואר שלישי באוצרות באוניברסיטה יוקרתית באנגליה, שניים המכירים היטב את האמנות העכשווית במערב וגם בישראל.   על השולחן היה פרוש המוסף הספרותי של "הארץ" ובו, בין השאר, תשובתו האדיבה והמנומקת של מבקר האמנות של המוסף, ששלל, אחת לאחת, את טענותיי הקשות בראיון שנתפרסם ב"גלריה" כעשרה ימים קודם לכן. חשבתי לי, שחבל שהמבקר – שלצד כל מעלותיו, לוקה, לדעתי, בהתפעלות יתר ממראות עיניו בגלריות שלנו – חבל שהוא עוצם עין אחת. שאילו פקח גם את העין השנייה אפשר שהיה מבחין במחלה הכרונית שאחזה באמנות של שנות האלפיים, או שמא במוטאציה שלה. בה בעת, לא מעט הגינות ותבונה מצאתי במאמרו של המבקר, ושמחתי על עצם השיח הרציני המסוים שהוליד הראיון.

עמוק בתוכי עדיין רחש בי אז הספק: האם אני מבטא דעות גחמניות פרטיות, המעידות על מצבי הנפשי יותר מאשר על מצב האמנות? לא קראתי את ה"טוקבקים" הרבים שהגיחו ממחילותיהם לנאצני (כפי שדיווחו לי חברים). עם זאת, איני זוכר מסה כה גדולה של תגובות אוהדות מצד כמה ממיטב האוצרים, התיאורטיקנים, גם לא מעט אמנים, שתמכו ללא סייג בביקורות שהטחתי. מן הסתם, כך נטיתי לחשוב, קלעתי לתחושת בטן של רבים, אף כי ברור לי שהכעסתי ואף עלבתי באחרים.

לכן, פניתי אל י. ואל מ. וביקשתי לשמוע את התרשמותם ממצבה ואיכותה של האמנות הצעירה העכשווית, ובעיקר כפי שהם חווים אותה במערב אירופה ואף בניו-יורק. תשובתם הייתה מהירה וחדה: "על הפנים!", למעלה מתשעים אחוזים של מפחי נפש מול אמנות רדודה וחסרת תוכן ועניין. אלה היו המילים. ועוד: "אנחנו חשים את עצמנו ממש זקנים מול התערוכות הללו, חשים כמי שכביכול ראו את הכול." ועוד הוסיפו, שלא לחינם, נפשם יותר ויותר באמנות שהייתה, יותר באמנות המודרנית ופחות באמנות הפוסט-מודרנית. ביקשתי להבין יותר, והם פירטו את שכבר ידענו: הקושי לחדֵש לאחר שיאי המודרנה, או נגע המסחור שהמוסדות והיוצרים נוגעו בו, או שבר האידיאולוגיה, או אובדן הזהות בעידן הגלובליזם, או הפלורליזם המעקר כל דיאלקטיקה, או משימת ההצלחה המעיבה על תהליכי יצירה אותנטיים, או מכת התיאוריות והמילים: "אתה יודע", ציין י., "האמנים העכשוויים נחלקים לשתי קבוצות: אלה שמשחקים במשחק ההצלחה, ואלה שוויתרו על יצירתיות לטובת סוג של אקדמיזם, בין אם כמורים ובין אם כמי שעטפו עצמם בטקסטים, תיאוריות וציטוטים…"

יצירתיות… הנה לנו עוד מושג-יסוד שהולך ונפסד מהמוטאציה המתעקשת להיקרא "אמנות".

עודני כותב את השורות האחרונות בבית קפה הסמוך ל"בצלאל" הישן, נכנס רפרם, שאותו לא ראיתי שנים, ולאחרונה רק קראתי על אודות סיפורו מסמר-השיער, כיצד חולץ בעור-שיניו משבי בלוב. רפרם הוא אינטלקטואל מבריק ואמן צעיר שפועל בשנים אלה בגרמניה, ועתה הוא עובר ללונדון. ביקשתי לשמוע דעתו על מצבה ואיכותה של האמנות העכשווית באירופה, ופעם נוספת מצאתי עצמי מאזין לדיבור על משבר גדול, ששורשיו בקושי הרב לחדֵש, ולחילופין, דין הדשדוש המתסכל. "אישית", אמר רפרם, "התחלתי להאמין ב- craft; עוד ועוד אמנים פונים ל- craft, מיפן עד צפון-אפריקה, וזאת לרקע שקיעת מלאכות היד ונוכח השתלטות התעשייה הסינית ההמונית." תהיתי אם הוא מתייחס בדבריו למשבר האמנות העכשווית בעולם ובארץ גם יחד, והוא הבהיר, שהמצב בישראל חמור במיוחד מחמת "המצב הישראלי".

הרהרתי לי על "המצב הישראלי" (ד., המוזכרת לעיל, סיפרה לי שלא פחות משמונה אמנים בינלאומיים סירבו להשתתף בתערוכה קבוצתית שהיא מארגנת בארץ. מנימוקי ה"חרם", כמובן), תוך שאני מצר על האופן בו הבינו רבים את הראיון עמי ב"גלריה" בעיקר במונחי "אמנות פוליטית".כאילו עיקר טענתי הייתה, שהאמנות הישראלית העכשווית אינה פוליטית דיה. והרי לא זה היה לב דברי. שאם קָבַלתי על משהו היה זה על התנתקותה של האמנות הישראלית העכשווית מרבדים והיבטים רבים של המקום, במובן העמוק, הרחב והדיאלקטי של המונח. כוונתי, ההתנתקות מעצם הגעגוע למקום הבלתי מושג – לנוף, לאקלים, לפלורה ולפאונה, לזיכרון ההיסטורי, לספרות-שירה-מוזיקה-דרמה וכו' של המקום, התנתקות מסוגיות הזהות, הפוליטיקה האזורית וכו' של המקום.

לא פשוט "המצב הישראלי", ואפשר שהוא נתון במשבר חמור, שכמותו לא ידענו מאז שחר העליות ארצה. כי כאשר "ידיעת הארץ" (במסעות, טיולים, קורסי) נכבשת בידי אנשי הכיפות הסרוגות; וכאשר "יום ירושלים" אף הוא יומו של הימין הלאומי-דתי; כאשר תל אביב הפכה לישות תרבותית אחרת המבדילה עצמה מערים ופריפריות אחרות; כאשר פערים כלכליים ואידיאולוגיים אדירים נפערו בין עניים לעשירים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים; כאשר שלטון הדיכוי והאפליה בשטחים הכבושים מעצים את להבות התסכול והשנאה לגבהים חסרי תקדים; ואילו העולם הולך ורואה במדינה נגע צרעת – אין ספק ש"המצב הישראלי" בצרות צרורות.

ולרקע "מצב" זה, שעה שהאמנות הישראלית העכשווית, זו הצעירה, זו של ה"מוטאציה", ניתקה עצמה כמעט לגמרי מה"מקום" (על שפע פניו הנ"ל), ונוח ונעים לה בעשייה שגרתית, שכאילו נוצרה במרחבי המוטאציות הכמו-אמנותיות של ברלין, לונדון או ניו-יורק – ברור מהיכן צומחת "קובלנת עפרת". אבל, במחשבה נוספת: מה לי קובל אם עסקינן בזן אחר, במוטאציה שרק נראית כמו אמנות אך אינה אמנות?!