ה ק ל ק ו ל

פרשת "נח"

הדרך לפרשת "נח" הוכשרה ונסללה כבר בחלקה האחרון של פרשת "בראשית". שם למדנו על למך שהוליד את נח, שהוליד את שלושת בניו. וממש בסיום הפרשה: "ונח מצא חן בעיני ה'" ("בראשית", ו', 8). ואז, פתיחת פרשת "נח" בפסוק: "אלה תולדות נח: נח איש צדיק תמים היה בדורותיו. את האלוהים התהלך נח." (שם, פסוק 9). בין לבין, בין הולדת השושלת האנושית הבראשיתית לבין סיפור נח, התחולל הקלקול הגדול: היה סיפור החטא הקדמון, ולאחריו רצח הבל בידי קין, ומאוחר ממנו – "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר לבו רק רע כל היום." (שם, פסוק 5). ושוב: "וירא אלוהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (שם, פסוק 12). הנה כי כן, האדם, שזה אך נברא, מתגלה כמי שיֵצר הרע שולט בו עד תום. "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" ("בראשית", ח', 21).

כיצד יוסבר כישלון אלוהי זה, מעשה בריאה נפסדת זו? כלום יעלה על הדעת הטלת מום במעשה אלוהים? והנה, ככל שנרבה לקרוא ב"מבוא" לפרשת "נח" שבפרשת "בראשית", כן נאלץ להכיר בגודל הכישלון האלוהי. שכן, לא זו בלבד, ש"רבה רעת האדם בארץ", אלא שגם במישור השמימי התגלו קלקולים: מסתבר, שבני האלוהים הזדווגו עם נשים בנות אדם וילדו זן אנושי חדש, לא מתוכנן, "הגיבורים" (שם, פסוק 4). העסק, כך נראה, יצא משליטה: הפריצוּת חוגגת משמים ועד ארץ, "ותימלא הארץ חמס" (שם, פסוק 11). סדרים התערערו, מדרָגים שובשו, דיכוטומיות (בין טוב ורע, מותר ואסור, אנושי ואלוהי) נפרצו. האנרכיה מאיימת על מהלך הבריאה האלוהית, שעמד בסימן הפרדה, הבדלה, דירוג (אלוהים-אדם-חיות).

מסתבר, שהאדם שבצלם לא היה בדיוק בצלם: שעצם הקניית הגוף לאדם הטעינה אותו ביצרים. ואת זאת לא צָפַה אלוהים.

הקלקול הגדול מכל, כך מלמדות פרשות "בראשית" ו"נח", הוא ברמת ההפרדה הכושלת בין המישור הארצי (אנושי) לבין המישור השמימי (אלוהי): כבר סיפור החטא הקדמון בגן-עדן היה קשור במאמץ האלוהי להבטיח את הדיכוטומיה: האיסור על אכילת פרי עץ הדעת (טוב ורע!) היה – "כי יודע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע." ("בראשית", ג', 5). הנה היא תנועת הניגודים הקוסמוגונית: אלוהים חפץ להבטיח את הרָחק בין אדם לאלוה, ואילו האדם מבקש, בכוח היצר, למחוק ולערער על מרחק זה. סיפור ההזדווגות של בני האלוהים ובנות האדם הוא מקרה דומה של שיבוש המִדרג הנדון בכוח היצר, הגם שהפעם היוזמה היא דו-כיוונית. לימים, לקראת סוף פרשת "נח", סיפור מגדל בבל יהיה דוגמא נוספת לתשוקה (יצר) האנושית להגיע השמימה, הן בגובה המגדל והן בהאחדת העם והשפה (אלוהים: "ועתה לא יִבָצֵר מהם כל אשר יזמו לעשות." – "בראשית", י', 6).

אלוהים לומד מטעויותיו: כשפתח סיפור הבריאה ב"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ", הצהיר הכתוב על ההפרדה העקרונית והיסודית בין אלוהים לבין העולם: עקרון הטרנסצנדנטליות האלוהית. האמת, תחילה, לא ניסח אלוהים את המבדיל בינו לבין האדם: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" ("בראשית", א', 26), אמר. זאת ועוד, תחילה, הושיב את אדם וחווה במקום כמעט-שמימי, מקום של אביב נצחי, גן-עדן. אך, כיון שחטאו באכילת הפרי האסור, גירשם אלוהים למקום של קוץ ודרדר ואדמה מקוללת. טעות ראשונה, הפרדה ראשונה. מאוחר יותר, בעקבות זיווגי בנות האדם ובני האלוהים, הסיק אלוהים את מסקנת ההפרדה הבאה: "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה." ("בראשית", ו', 3). דהיינו: הגבלת חיי אדם לעומת נצח אלוהים. את ההפרדה השלישית יבצע הקב"ה בעקבות הקמת מגדל בבל: הפצת בני האדם למקומות שונים ולשפות שונות (לעומת שפה אלוהית אחת ושכינה אלוהית אחדותית).

כנגד מגמת הבריאה האלוהית, עלה וגאה כוח היצר הארצי. השחתת הבשר פורשה לא אחת כשחיתות מינית בה דבקו יצורים בשאינו מינם; ואילו סיפור בני האלוהים ובנות האדם אף הוא גילוי של יצריות שאינה מכירה בגבולות. בה בעת, ראוי להבין את מושג ההשחתה בהיקפו הרחב, זה הכולל את רצח הבל ומעשים אחרים של שפיכות דמים, שעליהם לא פירט הכתוב. כך או אחרת, משהו במעשה הבריאה האלוהית לא שקל דיו את כוח היצר ואת הסכנה הטמונה בו. שכנגד העולם האלוהי התייצב עולם היצר הארצי-גופני כניגודו המאיים. כנגד כוח האור, עלה היצר ככוח החושך וכמגמת התוהו ובהו. את כל מחשבת פרויד נוכל לנטוע ב"קלקול" הנדון.

היכן טעה הקב"ה? פרשת "נח" עונה תשובה חד-משמעית: היעדר חקיקה. רק תקנון חוקים פרטני, המגובה בחסד ברית (חסות אלוהית, הגנה), מחד גיסא, ובסנקציות עונשין קשות, מאידך גיסא, רק הוא יגן על הסדר האלוהי, ובעיקר על הדיכוטומיה הארצית-שמימית, מפני כוחות היצר הארציים.

אכן, סיפור הבריאה, כפי שנגול בפרשת "בראשית", היה חף מחוֹק. אלוהים הבדיל, סידר, ארגן, הבחין בין שמים לארץ, יבשה וים, שבת וימי חול וכיו"ב, אך לא ניסח סייגים ברורים המגובים בשכר ועונש: אדם וחווה הונחו לִפְרות ולִרְבות (משמע, להזדווג ככל שיחשקו) ולרדות בחיות (מבלי לסייג את גבול הרדייה: רק ברמז הונחו אדם וחווה להגביל את מזונם לתחום הצומח – "בראשית", א', 29). אף האיסור על אכילת פרי עץ הדעת (דעת טוב ורע!) בגן-עדן דן את הצמד הבראשיתי להיעדר תודעה מוסרית. במציאות כגון זו, מה פלא שהיצר פוֹרֵק כל עול, פוֹרץ כל גבול, ומאיים על חוק היסוד של הבריאה: הטרנסצנדנטליות האלוהית, היבדלות אלוהים מהעולם.

בלב עולם בראשיתי זה, בו משתלט היצר (הרע) על הסדרים המוארים, בולט קומץ זעום של בני אדם שקיבלו עליהם את דין המִדרג בין אדם לאלוה. אלה הם חנוך ונח, שניים ש"התהלכו את האלוהים" (רבנו בחיי: "…וכולן השיגו מהלך השמש וכוחותיו הגדולים המורים על שלטנות אדון הכול ורוממותו יתברך…"). אמנם, "אז הוחל לקרוא בשם ה'", נכתב בהקשר לאנוש ("בראשית", ד', 26), אך רק דורות רבים אחר כך, קראנו על אודות צדיקותו של חנוך. מה שמרמז, שהקב"ה לא זכה לפופולאריות רבה מדי בקרב הדורות הראשונים. וכך, נח אף הוא חריג גדול בכך ש"את האלוהים התהלך נח" ("בראשית", ו, 9), משמע היה חריג "בדורותיו" בקבלתו והפנמתו את אי השוויון שבין אדם ואלוה.

אלוהים המאוכזב ממעשה ידיו מחסל את הבריאה, משית עליה מחדש תוהו ובהו, על מנת לחזור ולברוא, אך הפעם ללא טעות היסוד שלו מהעבר. שהפעם, לא זו בלבד ש"האדם הראשון" יהיה צדיק המכיר בעליונות האל (להבדיל מאדם של גן-עדן, החוטא שניסה להתחכם ולהתחבא מאלוהים), אלא שעתה תיכרת ברית בין אלוהים ובני האדם ויחוּקקו חוקים המלוּוים בשכר ועונש. הברית, בצורת הקשת בענן, עניינה תזכורת חזותית להבחנה בין ארץ לשמים, שבכוחם להטיל אסון (מבול) או ברכה (שמש טובה). דברי אלוהים לנח ובניו מזכירים מאד את דברי אלוהים לאדם וחווה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ…" ("בראשית", ט', 2-1). ברם, עתה נוסף המשפט המכריע: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם." ("בראשית", ט', 6) אלוהים חוזר על הצהרת ה"בצלם אלוהים", אך דומה שהפעם הדגש הוא על המילה "בצלם" – הבבואה המשנית, הבבואה המכירה בעליונות המקור הראשוני. ובתוקף הכרה זו, החוק המוסרי המפורש והעליון של "לא תרצח" בגלגול "שופך דם האדם באדם".

יצר הרע ימשיך להתגרות בסדר האלוהי: חם יציץ בערוות אביו; הארץ תתפלג (מלחמה?) בימי פלג בן עבר; מגדל בבל ייבנה. מותר להניח, שאלוהים מתוסכל ותר לו אחר צדיק חדש שיתפקד כמין "אדם ראשון". הוא ימצא אותו באברהם, שגם עליו יאמר אלוהים את שיוחס לנח: "התהלך לפני והיה תמים" ("בראשית", י"ז, 1). אך, זהו כבר סיפורה של פרשת "לך לך".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: