י ה י

פרשת "בראשית"

ב"ספר השעות", שירי אהבה לאל שחיבר ריינר מריה רילקה, מופיעה השורה: "המילה הראשונה שלך הייתה אור/ והזמן החל…". לא מדויק: המילה הראשונה שמוציא אלוהים מפיו בספר "בראשית" היא – "יהי". זוהי מילת ציווי האוצרת בתוכה את הסמכות האומניפוטנטית ואת הכוח האלוהי הפרפורמאטיבי, זה של הדיבור הזהה למעשה בפועל. "יהי" בפי אלוהים היא מילת קסם, מילת בריאה: כל מושג שיוצמד לה – אור, רקיע, מאורות – ייברא מיידית, יתקיים בגשמיות במו האמירה. שאז, באחת, ה"יהי" הופך ל"ויהי", העתיד הופך להווה ולעובדת עבר. למותר לציין: הכוח הפרפורמאטיבי של "יהי" מותנה בכך שהדובר הוא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. בהקשר נסיבתי זה, אותיות "יהי" מתאחדות עם אותיות השם המפורש ועם "אהיה אשר אהיה", אלוהות ההתהוות, אלוהי ההוויה, כפי שהגדיר עצמו האל באוזני משה בסיפור הסנה הבוער.

אלוהים אינו מרבה לנקוט בתנ"ך בציווי הנדון, ולמעשה, עשה בו שימוש כמעט רק בכמה מימי הבריאה הראשונים. כי את ה"יהי" שמר אלוהים לבריאת האור, הרקיע והמאורות, לא יותר. כל השאר היו ציוויי פעלים ("תַדשא", "ייקָוו", "ישרצו", "תוצֵא" וכו') ללא השורש ה.י.ה. כאילו הגביל הקב"ה את כוח ה"יהי" שלו למרחב השמימי, מרחבו, ואילו המרחב הארצי לא נדרש להתערבות האנרגיה המטאפיזית של ההתהוות האלוהית.

כמעט כל שאר ה"יהי" יצאו בתנ"ך מפיותיהם של בני אדם. אלא שאז, משהו קרה לקסם ה"יהי": אם לא הפך סתם לתיאור עתידי גרידא (דוגמת דברי עשו ליעקב: "יהי לך את אשר לך" – "בראשית", ל"ג, 9), הרי שה"יהי" האנושי מתפקד יותר כמילת תקווה לכישוף, תקווה לברכה או תקווה לקללה. בתור שכזו, מילת "יהי" משמשת את יעקב הזקן לברכת בנו, דן ("יהי דן נחש עלי דרך" – "בראשית", מ"ט, 17); היא משמשת את הנביא ירמיהו לקללה ("ארור היום אשר יולדתי בו […] אל יהי ברוך" – "ירמיהו", כ', 14); וכו'. למעשה, כאשר הציווי "יהי" מושמע מפי אדם ולא מפי אלוה, הוא מתפקד יותר בבחינת "לוּ יהי", כאיווי, כתפילה, משמע כבקשה לאלוהים שיַיקנה למילת "יהי" את העוצמה הפרפורמאטיבית השמורה לאל בלבד.

כה הרבו חז"ל לעסוק במילה "אור" שבביטוי "יהי אור", עד כי מיעטו להתייחס למילת ה"יהי". אך, חרג מכלל זה יצחק אברבנאל (1508-1437), אשר בפרשנותו ל"בראשית" פרק א' התעכב מספר פעמים על חידת המילה. מבחינתנו, מעניינת פרשנותו האריסטוטלית בכך שמגשרת בדרך עקיפין בין ה"יהי" האלוהי ל"יהי" האנושי. שכאן קראנו:
"… לפי שמאמר יהי אור א"א (אין אלא) לפרשו אלא על הווייתו ויציאתו לפועַל, לא על מחשבת הלב, כי מילת יהי תורֵה על ההיות שהוא המציאות בפועַל כמו, יהי רקיע, יהי מאורות."
ועוד:
"… ואתה תראה שלשון יהי לא נאמר אלא על דבר מוחש נברא בפועַל, כמו יהי רקיע יהי מאורות, כי יהי הוא מלשון הוויית מציאות חוץ לשכל."

ה"יהי", אומר אברבנאל בלשונו של אריסטו ב"פיזיקה", הוא היציאה מה"בכוח" (פוטנציאלי) אל ה"בפועל" (ממשי). לפי אריסטו, ההתהוות שבדרך הטבע פירושה – חומרים המשתוקקים ועורגים אל צורות המוטבעות בהם. תהליך ההתהוות הוא הלבשת החומר בצורה. הצורה היא המהות (ousia) שאליה עורגים החומרים. כי ישות היא גוש חומר חדור מהות, שעושָה אותו לדבר מסוים זה ולא אחר.

ואולם, וזאת יודגש, אריסטו אינו נזקק לשום בורא אלוהי (דמיורגוס) שימזג את הצורה (מהות) והחומר. שתהליך ההתהוות הוא ממהותו של הטבע. לא כן אברבנאל, שייחס, ברוח ספר "בראשית", לאלוהים הבורא עולם את כוח המימוש האחדותי של החומר ההיולי והכאוטי ("תוהו ובוהו") ביחד עם הצורה.

את כוח ההתהוות העניק אריסטו גם לאמנים ואומנים. כי, כפי שהורה ב"מטאפיזיקה" שלו, היוצר הוא בורא, הנוטל אידיאה (צורה, מהות) ומלביש אותה בחומרים של יצירתו. גם הוא, האמן, מוציא מן ה"כוח" אל ה"פועל" ובורא עולם. אלא, שתהליך ההתהוות, תהליך היצירה, נמשך בזמן, נדרש לדמיון ומחויב לאמות-מידה של אחדות אורגנית, סיבתיות, הסתברות ותכלית – ערכים שהאמן בונה לאורם את יצירתו.

המסורת האריסטוטלית לא הגבילה אפוא את ה"יהי" לאלוהים (שהוא "המניע הבלתי מוּנע"): היא הטעינה את הטבע בכוח ה"יהי" ככוח פנימי (של כל זרע, למשל, השואף לממש עצמו בפרח ובפרי), בה במידה שהרחיבה כוח זה גם אל האמנים והאומנים. פרשת "בראשית" פחות ליברלית ויותר תיאולוגית בהתייחסותה ל"יהי". היא מייחדת אותו לכוח טרנסצנדנטלי, ובה בעת מפחיתה מעוצמת ה"יהי" האנושי, כאשר מַתְנה אותו בהתערבות אלוהית ("לו יהי", כאמור).

בתוקף הסמכות האלוהית של ציווי ה"יהי", אברבנאל הבחין בקשר האפשרי בין הציווי לבין שם האלוהים, הגם שהסתייג וחזר אל הקשר מכיוון אחר:
"מה שפירשתי ששֵם אלהים הוא חבור שֵם אֵל עם חצי שֶם מפורש שהוא יה, ומפני זה ארז"ל (אמרו רבותינו זיכרונם לברכה) שהקב"ה ברא עולמו בשתי אותיות, שנאמר [ב"ישעיהו", כ"ו, 4/ג.ע]: כי ביה ה' צור עולמים. […] ויקשה מאמרם זה לפי שלא מצאנו בכל מעשה בראשית שם יה בעצמו, עד שהוכרחו לומר קצת המקובלים שבא שֵם יה במילת יהי אור יהי רקיע, ואינו נכון, כי במילת יהי באו שני יו"דין עם ה"א אחת ואין כן שם יה. […] אלא שהאמת הוא, שבא שם יה במילת אלהים שיש בו שֵם אל ושֵם יה, ולא נברא דבר בלי זיכרון שם יה במילת אלהים."

כלומר, הבריאה ("יהי") היא אלוהית, לדעת אברבנאל, כיון שנושאת את אותיות המילה "אלוהים".

אלוהים מפעיל את ציווי ה"יהי" רק על מושאי היקום השמימי, אמרנו, לא על האדם. אלוהים, המצָווה לאדם עם שורש ה.י.ה, מבכר את המילה "הֱיֵה": "עלֵה אלַי ההרה והיֵה שם" ("שמות", כ"ד, 12); או, קודם לכן, בדברי אלוהים לאברהם: "והיֵה ברכה" ("בראשית", י"ב, 2); ולאחר מכן, עדיין אלוהים לאברהם: "התהלך לפני והיֵה תמים." ("בראשית", י"ז, 1). עתה, הציווי רוכך-משהו, יותר בבחינת המלצה מאשר בבחינת צו מחייב. מן הסתם, לאלוהים יחס מיוחד כלפי הנבראים בצלמו, אלה הנושאים בנפשם את היסוד האלוהי. כוח ההתהוות, שעה שמופנה מאלוהים אל אדם, מניח השתתפות אנושית בהתהוות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: