בנוגע למצבו הנפשי של משה הנוטה למות

פרשת "האזינו"

התעלות נשגבה אל פסגה מטאפיזית של חזון, או שמא התערערות נפשית? האם ייתכן, שמצבו הרע-ומר של משה הישיש מעבירו על דעתו? האם אפשר, שמשה בן ה- 120 שנה, שעליו נאמר ש"לא כהתה עינו ולא נס לחו" ("דברים", ל"ד, 7), כלום ייתכן שבכל זאת נסה ממנו שפיותו? עוד קודם לקריאת שני נאומי הפרידה המדהימים של משה, חוויה מטלטלת של דפרסיה ומאניה אקוטיים, קשה שלא לאבחן את מרירותו העולה על גדותיה של הזקן הגוסס, מי שעונש נבו שהושת עליו חורג מכל פרופורציה, ובכעסו ובבדידותו הנוראה (לאחר מות אחיו ואחותו, ולרקע הקרע עם בניו, אולי גם עם רעייתו – וראו פרשנותנו לפרשת "וילך") – הוא מטיל מררתו על הציבור ועל העולם כולו.

שוב, למרגלות הר. שוב, העם מנגד והוא עם יהושע על המדרון. פעם נוספת הוא יעלה לבדו על ההר. לפגוש את אלוהים. אך, מבלי לחזור. שעותיו האחרונות, דבריו האחרונים. איש כבד-פה נושא שירה.

שירת "האזינו" נטועה עוד בפרשת "וילך", שעה שהקב"ה מודיע למשה על האסונות שהוא מתעתד להביא על עם ישראל הבוגד. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", אומר אלוהים למשה, "ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם למען תהייה לי השירה הזאת לעֵד בבני ישראל. […] והיה כי תמצאוןָ אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעֵד…" (שם, ל"א, 21-19). ולפיכך, עדיין בפרשת "וילך", "ויכתוב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל." (שם, שם, 22) וכך, כאשר פותחת פרשת "האזינו" בדברי שירת משה – "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (שם, ל"ב, 1), אין זאת אלא המחשת המידע שלמדנו בפרשה הקודמת, כולל דברי משה, המקהיל את העם – "ואעידה בהם את השמים ואת הארץ." (שם, ל"א, 28)

השמעת "נאום לאומה" בלשון שירית גבוהה וסבוכה היא כשלעצמה עשויה להעיד על שיבוש בכושר ההחלטות. המוני העם המאזינים לדברי השירה – האם בכוחם לקלוט ולהבין את המסר? והאם אין בעצם הבחירה הלשונית הזו אישור לנתק של משה מהציבור?

בעצם, משה של סוף הדרך הוא משה הכותב. אותו אדם שהפליא לחולל מעשים רבים במצרים ובמדבר, מתגלה בספר "דברים" כמי שהקדיש את כל אונו לכתיבת "משנה תורה" – סך ההיסטוריה, החוקים וההלכות שהוא מנחיל לעם ישראל. אמנם ספר "דברים" פתח בדיבור – "אלה הדברים אשר דיבר משה…", ברם הדעת נותנת, שרוב זמנו, אם לא כולו, מסוגר היה משה באוהלו, מסוגר בתוככי נפשו הקודחת, כשהוא מנסח וכותב את מורשתו הרוחנית-דתית (זו, שכדברי מיכה גודמן, תיכנס לארץ המובטחת במקום גופו שנמנעה ממנו הכניסה). בנסיבות אינטנסיביות אלו של היסחפות למערבולת רוחו המבעבעת, גזירת הפּרעות ששמע משה מאלוהים היא גזירה העולה מתוך נפשו המיוסרת. עתה, בדידותו של משה כה רבה, הנתק בינו לבין העולם והעם כה חמור, עד כי גואה בו במשה המגלומניה (היפוך גמור לביטולו את עצמו באירוע הסנה הבוער), ולפיה – לא זו בלבד שאלוהים מדבר דרכו, אלא שלאמירתו תוקף מיתי והיא חלה על שמים וארץ, לא פחות.

אכן, משה הזועם והנואש, משה ההולך אל מותו בחרי-אף נורא, דומה שאיבד את הקשר עם המציאות: הוא מזעיק לעדות את הקוסמוס כולו, ומאמין שכוח מילותיו ככוחה של סופת גשם הנוחתת ממרומים ("יערוף כמָטָר לקחי" – שם, ל"ב, 2). מה שוכן בתשתית חרונו של משה? עיון בשירתו, כזה המשוחרר מכבלי הפרשנות המסורתית, יגלה שה"לַבָּה" הרותחת בעומק רוחו קשורה קשר הדוק לנושא האבהות. שכן, לאורך מרבית שירת "האזינו", הכשל ביחסי בנים – בני ישראל – לאביהם שבשמים הוא הוא שמנחה את הנביא-המשורר בתוכחתו: "שִחֵת לו לא בניו מומם" (שם, ל"ב, 5) – שפירושו האפשרי: העם בעל המום הזיק לעצמו; "הלא הוא אביך קָנֶךָ" (ל"ב, 6); "שְאל אביך ויגדך" (ל"ב, 7); "כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף" (ל"ב, 11); "ויניקהו דבש מסלע" (ל"ב, 13); "צוּר יְלַדך תֶשי ותשכח את מחוללך" (ל"ב, 18); "וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו" (ל"ב, 19); "בנים לא אמון בם" (ל"ב, 21)…

הרושם הוא אפוא, שכשם שמשה של "האזינו" הגדיל את עצמו למעלה אלוהית (כלום, למרות כל שידענו אודות משה, הוא נדבק בשעותיו האחרונות בתסמונת המלך-אל המצרי-בבלי?), כך הוא השליך מהמשבר שנתגלע בינו לבין שני בניו – גרשום ואליעזר – על יחסי בני ישראל והקב"ה. רוצה לומר: הזעם הנשגב הבוקע משירת "האזינו" כנגד בגידת הבנים באביהם (בני ישראל שבגדו באלוהים, אך גם בני ישראל שבגדו במשה, "אביהם"), אינו אלא השלכה נפשית של הזעם, העלבון והאגרסיה שצפים בנפש משה לרקע מה שהוא מבין כבגידת בניו בו, כהתרחקותם (המשוערת) ממנו. על מנת להבין זאת, יש לרדת לעומק הפסיכולוגי של פרשת "וילך", דבר שניסיתי לעשותו בפרשנותי לפרשה הקודמת.

נכון, כבר למדנו בפרשת "עקב", ששתי דרכים – דרך הקללה (הר עיבל) ודרך הברכה (הר גריזים) – פתוחות כל העת בפני העם, ושומה עליו לבחור. ולכאורה, נאום הברכות לשבטי ישראל (עדיין, תודעת ה"בנים"!), המושמע מפי משה מיד עם תום שירת המאֵרה של "האזינו", אינו אלא דפוס חוזר של דואליות השכר והעונש. ברם, בהתחשב בעובדה, שאלו הן מילים אחרונות שמשמיע אב לבניו, שמשמיע מנהיג נערץ לעמו, מן ההכרח לייחס לתנודה הקוטבית ממד פסיכוטי. שאותו ישיש שנשא פיו את החזון האלוהי המחריד של "אשביתה מאנוש זכרם" (ל"ב, 26), הוא זה שמיד יפתח את פרשת "וזאת הברכה" במילים: "וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו." ואותו משה, שרק לפני "רגע" קט תיאר את אלוהים כמי ש"אש קדחה באפי ותיקד עם שאול תחתית" (ל"ב, 22), הוא זה שמתחיל עתה עם "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו…" (ל"ג, 2) – זריחה אלוהית רבת הוד ומפציעת חסד.

מנהיג בא בימים והלום צער ותסכול נפרד פרידה אחרונה מנתיניו. יש אומרים, שכל ספר "דברים", קרי – משנה-תורה, הוא נאום פרידה אחד ארוך. אך, לא: למילות הסיום של פרשות "האזינו" ו"זאת הברכה" משקל מיוחד של "פינאלה", וזו חורגת מהרציונאלי על גבול הדמדומים והשיגיון: הלשון הפכה לשירה , דברי השטנה האלימים התהפכו באורח פרדוקסאלי בדברי ברכה מחבקים ("אשריך ישראל…" – ל"ג, 29). משה מצוי במצב גבולי, גופני ונפשי: בין חיים למוות, בין מדבר לכנען, בין החרון לחמלה, בין הדחייה לקבלה, בין ארץ לשמים (רבינו בחיי: "דיבר משה עם השמים לנוכח, ועם הארץ בנסתר, והטעם בזה מפני שהיה מתקרב אל השמים ומתרחק מן הארץ, כי ביום מותו היה זה…". ולפי "מדרש תנחומא", פניית משה לשמים ולארץ הייתה פנייתו של הנוטה למות, קרי – לבוא בשערי שמים וארץ.) במצב ביניים זה, בין פה לשם, משה כמוהו כאותם כוהנים שאמאנים הנתונים בטראנס אי-רציונאלי שמעבירם אל המעל-ומעבר.

ואם היינו זקוקים לסיוע נוסף כלשהו בנושא מצבו המעורער של משה, באה התפנית התמוהה במהלך הרעיוני של שירת "האזינו": שלאחר דברי התוכחה הקשים בנושא האב ובניו (המוטיב יגובה בפסוק – "…כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה…" – ל"ב, 47; הד ברור ל"כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך"), מְשַנה לפתע משה את תוכן שירתו, שמכאן ואילך תטפל בעמים האויבים הלועגים למפלת עם ישראל ומייחסים לה את תבוסת אלוהיו: "לולֵי כעס אויב אגור, פן ינכרו צרֵימו, פן יאמרו: ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת." (ל"ב, 27). דברי הזעם שמטיח משה באויבים העכו"מים מתערבבים עם דברי הזעם על בני ישראל, וקשה ביותר ההפרדה. דומה, שרק נפש בדמדומיה, מרה ואכולת כעסים, רק היא תנמק את שבירת הרצף ואת הבלבול.

וכך, אנו מגיעים אל סיום שירת "האזינו", שלכאורה סוגר מעגל עם פתיחתו: השירה, שראשיתה בפנייה לקשב השמים והארץ, מסיימת במילים: "כי אשא אל השמים ידי […] וכיפר אדמתו עַמו." (ל"ב, 40, 43). פעם נוספת, שמים וארץ. ואולם, מה שהחל כמגלומניה של אדם-אל, דהיינו משה הקורא לשמים ולארץ, מסיים בדברי אלוהים הנושא ידיו לשמים בשבועה ("ואמרתי: חי אנוכי לעולם" – ל"ב, 40) ורואה בדם הנענשים כפרה לאדמה. ועדיין השאלה: דמו של עם ישראל? דם העמים הלועגים לישראל?

כך או אחרת, שירת "האזינו" פתחה בדיבור אדם וסיימה בדיבור אלוהי מתוך פה משה. משה שפתח ב"אמרי פי" סיים (בלשון אני!) באמרי פי ה' וכמו השלים בזאת את הטרנספורמציה העצמית שלו מאדם לאל. אפשר, שבזאת פתר את חרדת מותו הקרוב, שהרי, כאמור, "ואמרתי: חי אנוכי לעולם".

תרצו, תראו בזאת אישור לטרנסצנדנטליות של משה; תרצו, תראו בזאת עדות לפסיכוזה טראגית של מצב נואש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: