קובלנת גרשום

פרשת "וילך"

יורש למשה?! יורש לאדון הנביאים, האדם האחד והיחיד שראה את אלוהים מאחור, מושיע העם, מקבל ונותן התורה, המחוקק העליון, פרקליטו של עם ישראל בפני הקב"ה – איך ממנים יורש לכאריזמה שכזו?! נתחיל בכך, שאין לנו אלא להעריץ את הימנעותו של משה (אותו משה שסידר לבני משפחתו משרות וטובות הנאה לעילא ולעילא ואשר אחיו, אהרון, דווקא כן הוריש את הכהונה הגדולה לבניו) – ההימנעות מהעברת שביט ההנהגה לאחד מבניו. שהרי, שושלות מלכים מוכרות לנו היטב במזרח דאז. ורק הגיוני, במונחי המקום והזמן הקדומים, שמשה ימנה אחד משני בניו, את גרשום הבכור או את אליעזר, כיורשו, הלא כן? אבל, מה אנחנו יודעים על גרשום ואליעזר? בעצם, שום דבר. התורה אינה מספקת לנו ולו גרגר מידע אחד על אישיותם, על פועלם, על יחסו של משה לבניו ו/או על יחסם כלפיו. כיצד גדלו בצל האב העילאי? כלום סבלו מצלו הענק? האם מרדו נגדו, כדרכם של בני ידוענים נערצים? האם שרר נתק בין משה, המכור לטרדות ההנהגה, לבין בניו, שאותם כמעט שלא הכיר? האם ידע משהו על כושרם של בניו שגרם לו להימנע מהכשרתם להנהגה? שמא יצאו השניים שחורי עור כאמם המדיינית, ציפורה, ולכן נתפסו כזרים? שאלות-שאלות-שאלות ותשובה אין. גם המדרשים לא הפליגו בנושא. לכל היותר, סברו שהיה זה גרשום אותו הנער שרץ לספר למשה על המתנבאים במחנה.

בכל מקרה, העובדה מדברת בעד עצמה: משה לא מינה, לא את גרשום ולא את אליעזר, כיורשו, כי אם בחר ביהושע בן-נון. לא עניין של מה בכך. שהלא מוכרת לנו דרכם של מנהיגים כריזמטיים: אלה מעדיפים שלא להכשיר יורש. שמבחינתם, "אחרַי המבול"… אלא, שמשה קורַץ מחומר מנהיגותי אחר, וכבר עם תחילת המסע במדבר סיני, סימן את יהושע הצעיר כיורשו, שעה שמינה אותו לעמוד בראש הלוחמים בעמלק: "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב." ("שמות", י"ז, 13).

סביר ביותר, שמשה הבין, בחוכמתו כי רבה, שלא איש רוח צריך להנהיג את עם ישראל אחריו, אלא גיבור מלחמה שיוביל את מסע הכיבוש הגדול בכנען. סביר, שעוד בנעוריו, יהושע הרשים את משה בכושר מנהיגותו, באומץ לבו ובחשיבתו הקרבית. הנה כי כן, כבר בסיפור עלייתו של משה על הר סיני לקבל את לוחות הברית הוא נטל עמו את יהושע הנער לחצי הדרך במעלה ההר, והיה זה יהושע שהודיע למשה על הקולות העולים מהמחנה החוגג את עגל-הזהב ("שמות", ל"ב, 17). והיה זה בסמוך לאותו אירוע שדווחנו כי "ומשרתו יהושע בן-נון נער לא ימיש מתוך האוהל." ("שמות", ל"ג, 11) זהו אותו אוהל בו הסתגר משה ואשר לפתחו עמוד הענן האלוהי. אוהל עטוף קדושה ובו משה ויהושע בלבד. אִמרו אפוא: מראשית הדרך, כארבעים שנים אחורנית, יהושע הוא המיועד. לא במקרה צורָף יהושע כנציגו המיוחד של משה למשלחת המרגלים בכנען, זו שהורכבה מנשיאי השבטים. משה זקוק ל"איש שלו" במשלחת.

ועכשיו תחשבו על גרשום ואליעזר, שעֵדים לכל זאת, שרואים כיצד אימץ אביהם "בן" זר (איש שבט אפרים, אפילו לא אחד מהלויים! – "דברי הימים א'", ז', 27), קירב אותו, גידלו והכינו לתפקיד, בעוד הם – בניו הכשרים, בני אותו הגיל, פחות או יותר, מודרים. בלתי נסבל. קל לנחש את התרעומת, הקנאה, אף השנאה לאב, שלאהבתו כה ייחלו ולשווא. קל לנחש מה חש גרשום, הבכור, כאשר עוד במהלך הנדודים במדבר משח אביו את יהושע קְבָל עם ועֵדה:
"ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן-נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו. והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וציוויתה אותו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל." ("במדבר", כ"ז, 20-18)

התנ"ך אינו מרמז על קרע בתוככי משפחת משה, אך בדמיוני אני שומע את ציפורה קובלת באוזני בעלה ומנסה ושוב מנסה לדחוף את גרשום לתפקיד היורש. אין לי ספק ברוח הרעה ששרתה באוהל המשפחה, בשקט הכבד שנח בין הבנים לאביהם. שהרי הם ראו והבינו היטב כיצד מקפיד אביהם הקשיש לחזור ולאשרר את יהושע כיורשו, תוך שעוטפו בגיבוי אלוהי, לא פחות. בתחילת ספר "דברים" קראנו כיצד משה מספר לעם על הציווי האלוהי שצוּוה בו:
"וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה." ("דברים", ג', 28) אכן, סיפור מינויו של יהושע למחליפו של משה,כמסופר בפרשת "וילך", נשען על תוכנית הסמכה ארוכת טווח שתכנן משה לאורך כארבעים שנה. ארבעים שנה של עלבון גרשום. ארבעים שנה של קובלנתו ברטינה שקטה בינו לבין עצמו.

טקס העברת השרביט הוא יומו השחור של גרשום. כלל לא בטוח שיצא מאוהלו על מנת לראות את השפלתו בציבור:
"ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ (זהו ה"חזקהו ואמצהו" שציווה אלוהים למשה בספר "במדבר" / ג.ע) כי אתה תבוא את העם הזה אל הארץ […]. וה' הוא ההולך לפניך, הוא יהיה עמך, לא ירפך ולא יעזבך, לא תירא ולא תֵחת." ("דברים", ל"א, 8-7)

ומה חש גרשום כאשר צפה באביו הזקן נושא את נאום חייו וצוואתו, שירת "האזינו", כשהוא משמיע את הדברים "באוזני העם, הוא ויהושע בן-נון" ("דברים", ל"ב, 44). משה ויהושע; לא משה וגרשום… כמה שגרשום שונא את הגיבור הזה, האהוב על העם! כמה שמקנא בו! בינו לבינו, הוא למד להכיר את אישיותו החנפנית של יהושע, למד לסלוד מהנאמנות האופורטוניסטית של הבחור, שמעולם לא השמיע שום מילה, שום ציוץ, למעט צידוד באדונו (ראו פרשת המרגלים, כאשר יהושע וכלב בן-יפונה חורגים באמונתם בכיבוש כנען – "במדבר", י"ד, 10-6). אף לא משפט אחד של חוכמה או דבר מוסר הוציא יהושע מפיו כל השנים הללו. "איש אשר רוח בו"? לא מניה ולא מקצתי! מה שווה היהושע הזה מבלי החיבוק של אבא, חושב גרשום. האם לא נכתב: "ויהושע בן-נון מלא רוח חוכמה כי סמך משה את ידיו עליו…" ("דברים", ל"ד, 9)?! "רוח חוכמה"… לו ידע גרשום שזוהי אותה רוח שתיוחס למשיח בן-דוד, לא פחות: "ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משורשיו יפה. ונחה עליו רוח ה', רוח חוכמה ובינה…" ("ישעיהו", י"א,2-1) כן, יהושע הוכתר בידי משה כמשיח, לא פחות. ב"נחמיה" ח', 17 כבר יקראו לו ישוע בן-נון…

נפשי עם גרשום המודח, הפגוע. "מדוע הוא ולא אני?! והרי אני הוא הבן הבכור!", ממלמל גרשום, כשהוא שרוע במרה שחורה על יצועו, שומע את העם קורא קריאות הידד למנהיג החדש. האם קלט יהושע את השטנה מכיוון בני משה? האם הוא זה שדאג להעלימם מדברי ימי עם ישראל?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: