ברית א', ברית ב'

פרשת "כי תבוא"

ארץ מואב. רגע אחרון טרם הכניסה לכנען. רגע קריטי בתולדות עם ישראל. שכאן מוכרזת הברית המושגית בין בני ישראל ואלוהים (הטקס הקונקרטי של הברית יתרחש בתוך כנען, בין הר גריזים להר עיבל, כמסופר בספר "יהושע", ח', 35-30). זוהי הברית, אשר רק בזכותה יצהיר משה: "…הסכת ושמע ישראל: היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך." ("דברים", כ"ז, 9) אם כן, טקס מעבר, טקס הולדתו של עם. כה קריטית הברית הזו, עד כי משה מגדירה כשוות ערך לברית שבאירוע מתן-תורה: "אלה דברי הברית אשר ציווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב, מלבד הברית אשר כרת איתם בחורב." (שם, כ"ח, 69)

מה בין ברית א' לברית ב'? הברית הראשונה היא בין אלוהים לעמו; הברית השנייה היא בין העם לאלוהים, התחייבות העם בשבועה. הברית הראשונה מבטיחה הפיכת יוצאי מצרים ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" ("שמות", י"ט, 5); הברית השנייה מבטיחה הפיכת שבטים נודדים לעם. ברית א' נערכה עם ציבור עבדים שזה אך יצא מארץ מצרים; ברית ב' נערכת עם המון שנדד ארבעים שנה במדבר ועומד להיכנס לארצו המובטחת; הברית הראשונה עמדה בסימן נתינה אלוהית (לוחות הברית), שמוטמעת בה תביעה (עשרת הדיברות); הברית הנוכחית עומדת בסימן תביעה אלוהית מאיימת, שמוטמעת בה נתינה (ברכות). הברית הראשונה נשאה אופי של מופע אלוהי נורא הוד – אש בראש ההר, ברקים, עשן, קול שופר וכו'; לברית השנייה אופי טקסי המנוהל על ידי הלויים. שם, בחורב, הר סיני, נכתבה תמצית התורה בכתב אלוהי על שני לוחות אבן; כאן, במואב בואך שני הרי שכם, ייכתב משנה-תורה בסיד על מזבח אבנים גדולות ושלמות. שם עלה משה לבדו אל פסגת הר בעוד העם המתין סביב; פה מתפלג העם בין שני ההרים – גריזים ועיבל – בעוד הלויים וארון-הקודש בעמק בתווך. לאלוהים אין תפקיד ישיר בטקס הברית השנייה. הוא מיוצג על ידי ארון ולויים.

קומפוזיציה אחרת, חוויה דתית שונה בתכלית.

המעבר מברית א' לברית ב' הוא המרת אירוע על-אנושי באירוע אנושי-חברתי. ברית ב' היא פחות פלאית, יותר ארצית ומפוכחת, אקט תיאולוגי שתורגם לאקט חברתי. אך, יותר מכל, הברית השנייה עומדת בסימן פיצול, לעומת הברית הראשונה שעמדה בסימן אחדות (אל אחד, משה אחד, תורה אחת). שכן, טקס-המעבר מהֱיות לא-עם להֱיות עם מותנה בדיכוטומיה שבין הברכה לבין הקללה. קוראי פרשת "כי תבוא" ודאי שמו לב: לקללה הוקדש מקום רחב בהרבה מהברכה. כאילו, תנאי להפיכתך מעֵרב-רב לעם הוא הפנמתך רפרט וכקולקטיב את הדואליות של הברכה והקללה, ובעיקר – אימת הקללה. ובמילים אחרות: עם ישראל נולד כעם בתוקף החרדה מפני הזוועות הצפויות לו אם יחטא. אחדות לאומית שבסימן פחד. ויותר משההמון הפך לעם, הוא הפך ל"עם לה' אלוהיך", דהיינו עַם שבכוח הציות המבוהל לאל קנא.

הכיצד זה ששבטים מסוימים, אלה ולא אחרים, זכו לעמוד על הר הברכה (גריזים) ואילו שבטים אחרים נידונו לעמוד על הר הקללה (עיבל)? שבטי שמעון, לוי, יהודה, יששכר, יוסף ובנימין – על הר הברכה; שבטי ראובן, גד, אשר, זבולון, דן ונפתלי – על הר הקללה. רש"י נימק זאת בסדר לידת בני ישראל:
"כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד ואשר יששכר וזבולן יוסף ובנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון ולוי דן ונפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה." (רש"י, מסכת סוטה, דף לו, עמוד א)

פשוט כך, חלוקה כרונולוגית? הנה כי כן, לרבינו בחיי היה הסבר אחר, מורכב קצת יותר:
"דרשו רז"ל: (סוטה לב א) […] והיו על הברכה ששה מבני הגבירות ועל הקללה היו בני השפחות, ולפי שלא היו אלא דן ונפתלי גד ואשר הוצרך ליטול מבני לאה שתים: ראובן הבכור וזבולן הקטן כדי שישלימו לששה. ומה שמונה שמעון על הברכה, מפני שנכתבו בכאן י"א ארורים ולא רצה לקללו ולומר כנגדו ארור, ומשה שקבע ברכה בפרשת וזאת הברכה לכל השבטים ולא קבע לשמעון לפי שלא היה ראוי לברכה מפני חטא זמרי, וכיון שלא היה בלבו לברכו כי לא היה ראוי לברכה לא רצה לקללו בכאן לומר "ארור" כנגדו, שאם כן לא היתה לו תקנה." (רבינו בחיי דברים פרק כז)

כאמור, יותר מחלוקה שוויונית בין סיכויי הברכה לסיכויי הקללה, פרשת "כי תבוא" מתמסרת ברובה לאיומי הקללות. לחוטא הארור אין שום סיכוי להימלט מרוע הגזירה – לא הוא, לא ילדיו, לא צאנו, לא הפרי והירק שגידל בשדהו. הוא לא יימלט מאסונו הנורא – לא בעיר ולא בכפר, לא בבית ולא מחוצה לו. הוא יחלה וימות מדֶבר, ואם לא מדֶבר כי אז "בשחפת ובקדחת ובדלקת ובחַרחור (יובש/ג.ע) ובחרב בשידפון וביֵרקון…" ("דברים", כ"ח, 22). ואם אין די באלה, "יכה ה' בשחין מצרים ובעפלים (טחורים/ג.ע) ובָגרָב (מין שחין/ג.ע) ובחָרֶס (צרעת יבשה/ג.ע) אשר לא תוכל להרפא. יָכֶּכה ה' בשיגעון ובעיוורון ובתימהון לבב." (שם, 28-27) חמק הארור מהמחלות? גשמים יהפכו לאבק שיחניק אותו למוות; כל מלחמותיו סופן תבוסה והרג או עבדות מפרכת ומשפילה; הוא יסבול רעב עד כי יאכל את בשר ילדיו; וכל חייו יהיו חיי פחד נורא. ובקיצור, פרשת "כי תבוא" מבטיחה לארורים – "כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב ספר התורה הזאת." (שם, 61)

קשה שלא להתרשם מכוח הדמיון העשיר, כמעט פתולוגי, המושקע בתיאורי הזוועה המוחשיים הנ"ל, הגובלים בהנאה סדיסטית ואשר לא ניתן להשוותם לתיאורי הברכה המצומצמים, הכלליים והמופשטים הרבה יותר. לקורא ההמום ברור, שמשה ידע עִם יש לו עסק: עִם ציבור של חוטאים בגלוי ובסתר, מגלי עריות, שוכבים עם בהמות ועם (אוי לעיניים שכך קוראות) חותנותיהם, עובדי אלילים, מבזי הוריהם, רמאים, בריונים, לוקחי ונותני שוחד ומכשילי עיוורים… במילים אחרות, משה יודע שבלב המוני בני עמו מקנן זרע רשעות, ואם נבכר מושגים אוניברסאליים, נאמר, שברור לו למשה שיֵצר האדם רע מנעוריו. ליטול ציבור קלוקל שכזה ולהפכו ל"עם סגולה" ו"עם קדוש לאלוהים" (שם, כ"ו, 19-18) הרי זו משימה כמעט בלתי אפשרית, אלא אם כן תִתְלֵנה הקללות מעל והפחד ישרור במחנה. "ברית ואָלָה" יכנה משה את הטקס הנדון (כך בתחילת הפרשה הבאה – שם, כ"ט, 11, 13), והאָלָה היא שבועה בקללה נמרצת (בפרשה הבאה, פרשת "ניצבים", אף תורחב הקללה לכדי שואה סביבתית בנוסח סדום ועמורה).

ככל שנעמיק בקריאת קללות משה, כך נבין, שיותר מכל, מעידות הקללות על זִקְנָתו מרת הנפש של המנהיג הישיש והמתוסכל, המודע בימיו האחרונים לאיסור על כניסתו ארצה. שהרי, סיום ספר "דברים" בשירת "האזינו" – צוואתו של משה – הוא סיום בסדרה מחודשת של פגעים, אסונות וקללות המצפים לעם החוטא. פרספקטיבה זו של מרירות נפש מחריפה את ההבדל בין ברית א' – מתן תורה בהר סיני – לבין ברית ב' של הקללות והברכות בין הר גריזים להר עיבל: כי אז, ערב מתן תורה, ענה העם פה אחד: "כל אשר דיבר ה" נעשה…" ("שמות", י"ט, 8). זאת ועוד: עשרת הדיברות לא לוּו בסנקציות מחרידות, וכל שהסתפק בו הקב"ה היה מספר אפקטים של בהלה – "כי בעבור נסות אתכם בא האלוהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו." (שם, כ', 17) אלא, שעתה, לאחר ארבעים שנות נדודים וצרות, משה הזקן וחמוץ-הלב ואלוהים המותש נאלצים להחריף את אמצעי השכנוע. בזכרנו את מעמדן המאגי של הברכה והקללה בחברה המזרח תיכונית הקדומה, ברי לנו כוחן המרתיע של הקללות בעבור העם החוצה את הירדן. אני לא מקנא בעם ישראל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: