לאה גרונדיג בפלסתינה 1948-1939

לאה גרונדיג בפלסתינה 1948-1939

שאלה מטרידה היא, הכיצד זה שאמנית רישום ותחריט פנומנאלית כלֵאה גרונדיג לא הוזמנה לשמש מורה מרכזית ב"בצלאל החדש" במהלך שהותה בארץ? והרי, הפליטה מגרמניה, שנחלצה משבי הגסטאפו בעור שיניה, שהפליגה בספינת המעפילים "פָּאטְרייָה" ונעצרה במחנה עתלית לאורך קרוב לשנה, כבר נודעה בגרמניה בתחריטיה ההומאניסטיים המעולים. אז, הכיצד זו, שליָמים תשמש פרופסורית מכובדת באקדמיה לאמנות בדרזדן, לא הורתה במעוז האמנותי הייקיי בירושלים?

התשובות נידונות לספקולציות. האחת, מקום מגוריה של גרונדיג, תחילה בחיפה, ולאחר מכן, בתל אביב (רחוב ביל"ו 29), כידועתו בציבור של נחום איתן (איתין) – חלוץ הצינקוגרפיה בישראל ומי שהיה מקורב לאמנים. כלומר, הריחוק בין החבורה ה"ייקית" האינטימית של ירושלים לבין תל אביב. תשובה מעט לא משכנעת, בהתחשב בעובדה, שאמן תל אביבי אחר, דוגמת יעקב אייזנשר, נסע לירושלים מדי שבוע ולימד-גם-לימד ציור במוסד. מה גם, שגרונדיג הציגה את עבודותיה בגלריה ירושלמית, "יונס" (שנפתחה ב- 1942 ברחוב ממילא, כיום רחוב אגרון), לימים – גלריה "נורה".

תשובה אחרת לשאלתנו, כזו שתתקבל יותר על הדעת, קשורה להתגייסותה החברתית-פוליטית של לאה גרונדיג לאידיאולוגיה הקומוניסטית. גם בעידן הסוציאליסטי בישראל של שנות ה- 40 של המאה הקודמת, קומוניזם רדיקלי לא היה אהוד על הנוף המפא"יניקי ואפילו המפ"מניקי. ולהפך. בהתאם, סביר, שמוסד כ"בצלאל החדש" היה מתון ופשרני מדי מבחינה אידיאולוגית-חברתית בעבור האמנית, בלתי מחויב דַיו לאידיאלים לוחמניים של השמאל. ומי יודע, אפשר גם, שעבודות גראפיות – כרזות ופרסומות – שעוצבו במחלקה לגראפיקה שימושית ב"בצלאל החדש" בעבור מפעלים למיניהם נתפסו בעיני גרונדיג כשירות לקפיטליזם. ספק אם העלתה על הדעת, שמתוך המוסד הירושלמי הנדון יֵיצאו רבים מאמני הריאליזם החברתי הישראלי של סוף שנות ה- 40 וראשית ה- 50 (בהם גרשון קניספל, שאותו תארח גרונדיג באקדמיה בדרזדן בשנות ה- 60).

כך או אחרת, לאה גרונדיג נותרה בתל אביב, פועלת בבדידות יחסית, תוך שזוכה לתמיכה מאופקת בלבד מצד מוזיאון תל אביב, שנוסד ב- 1932 ונוהל עד שנת 1947 בידי ד"ר קרל שוורץ, מי, שקודם לכן, ניהל בברלין את המוזיאון היהודי והיה אספן מסור של גראפיקה יהודית-גרמנית. אין כל ספק, ששוורץ הכיר את הישגיה של גרונדיג והיה מודע לווירטואוזיות של ידה, כפי שמצאה ביטויה ב- 150 התחריטים שיצרה קודם להגעתה ארצה. ואף כי ד"ר שוורץ הציג במוזיאון תל אביב תערוכה מרישומיה ותחריטיה של גרונדיג במארס-אפריל 1946 (שבע שנים לאחר בואה ארצה), קשה להבין כיצד לא נמנתה על אוספו הגראפי (קטלוג האוסף אינו כולל את שמה, וגם ספר כתביו מתעלם ממנה ). בספרו מ- 1941, "האמנות היהודית החדשה בארץ ישראל", לא כלל שוורץ כל התייחסות ליצירת גרונדיג, גם לא בפרק המדיום הגראפי, אך סביר שטרם ידע על הימצאותה בארץ (אז, עדיין במחנה המעצר בעתלית). יצוין, בהקשר זה, שעבודותיה של גרונדיג באוסף מוזיאון תל אביב לא הגיעו מאוסף שוורץ, אלא מתרומה פרטית מדרזדן ומהאמנית היא עצמה.

אמנות תל אביב של השנים 1948-1939 הייתה שבויה בקסם האקספרסיוניזם המתון של "האסכולה היהודית של פאריז". המוני ציירים תל אביביים נסעו, קודם לפרוץ מלחמת העולם, לבירת צרפת ושהו בה תקופות שונות על מנת לספוג את ניחוח האמנות הצרפתית המודרנית, שאותה ניסו לייבא וליישם על נופי תל אביב הקטנה עם שובם ארצה. יחסם של אמנים אלה לאמנותם של עולי גרמניה היה מזלזל ואף מבזה, ורוב האמנים ה"ייקיים" התרכזו, לפיכך, בירושלים, בחיפה ובקיבוצים. ללאה גרונדיג לא היה שום עניין במגמה הצרפתית הנדונה, שהציבה במרכזה את האמוציה הסובייקטיבית של האמן וביקשה את המבע האינטימי של האינטרייר האפלולי, הטבע הדומם המלנכולי והדיוקן היחיד המופנם. גרונדיג, שהפנתה גבה אפילו לאוטו דיקס, מורַהּ הדגול בדרזדן של שנות ה- 20, כיון שראתה בו מי שבגד בתעודה החברתית לטובת אקספרסיוניזם שבסימן הקריקטורה והסובייקטיביות המעוותת את הצורות, לא תוכל להשלים עם האקספרסיוניזם התל אביבי שבמסורת עיוותיו הטראגיים של חיים סוטין. מה פלא, שאפילו מחוברות "גזית", שנודעו באירוח הנדיב והפלורליסטי של אמנים מקומיים (עדיף מהחוג ה"פאריזאי") – אפילו מהן נעדרה כליל. כלום הייתה זו גאוותה שמנעה ממנה להתמזג? האם שילמה על נטייתה הפוליטית חסרת הפשרות?

למרות בידודה העצמי היחסי, שש תערוכות הציגה לאה גרונדיג במהלך תשע שנות שהייתה בארץ ישראל שמאז דצמבר 1939. הראשונה הוצגה ב- 1941 בעתלית, ובה רישומים המתעדים את תלאות המסע ארצה והווי החיים במחנה המעצר (30 הנשים שנידונו לחיות יחד בצריף אחד), עם דגש על אימהות וילדיהן. יוזכרו, באותו הקשר, "תיק המכשפות" מתחילת1941 – למעלה מעשרים רישומי דיו בנושא נשים קשישות בעלי חזות דיאבולית ומכוערת, או איורים בצבעי מים שציירה (ותיארה בכתב ידה) בנושא פנטזיות סביב מחלת השחפת שתקפה את מחנה המעצר, או מתוות שיצרה לקראת הצגה שהועלתה על ידי עצירי המחנה. תערוכתה הבאה של גרונדיג הוצגה במארס 1942 ב"גלריה כ"ץ" שברחוב דיזנגוף בתל אביב, זמן קצר לאחר התיישבותה בעיר זו. כאן גם שבה והציגה תערוכת רישומים בחודש מאי 1944. בעיתון "דבר" (12 במאי 1944) הופיע מאמר ביקורת של אנדה פ. (ככל הנראה, המשוררת אנדה פינקרפלד), שסיפרה על הימלטותה של גרונדיג מגרמניה, עלייתה בספינת מעפילים, ישיבתה בעתלית ("זכורה לכולנו התערוכה הראשונה שבה רבו סיוטי המסע האיום הזה, אשר הבהילונו. אך גם בעתלית ידעה למצוא שביבי אור, בציירה את שמחת האימהות בילדיהן."). על תערוכתה ב"גלריה כ"ץ", בה גם הוצגו, בין השאר, רישומי השואה שרשמה מאז 1943, כתבה המבקרת, שיש בה "קפיצה מפתיעה":
"באיזה אורח פלא הגיעה בדרכים סמויות מן העין להרגשה עמוקה זו של היהדות. ראו את פני הזקן הזה (בתמונת המרד). בפנים אלה ספוגה אהבת דורות יהודית עמוקה. נטולי נשימה אנו עומדים בפני התעודות המזעזעות האלו. ולא אבוש אם ארשה לעצמי להזכיר פה, לשם השוואה, את גוֹיָה […]. ולמרות כל הזעזועים הקשים שעברו עליה – גדולה עד אין גבול שמחת החיים שביצירתה. הסתכלו בציוריה על האימהות, בעשרות האימהות ועשרות התינוקות ותבינו מה קרובה היא למעיין האמיתי של החיים – לשמחתם ולאהבתם."

תערוכתה הבאה של לאה גרונדיג הוצגה בדצמבר 1944 – תצוגה קטנה בסניף "הנוער העובד" בתל אביב, סדרת איוריה לספר הילדים, "עצים מדברים", שראה אור באותם ימים.

בין מארס-אפריל 1946 התקיימה תערוכת היחיד של גרונדיג במוזיאון תל אביב ובה הוצגה סדרת רישומי הדיו "בגיא ההריגה" לצד סדרת רישומים בנושא "1945", וכמו כן רישומים מחיי הקיבוץ. בהתייחסה לאמנותה המגויסת לחברה, אמרה גרונדיג באוזני עיתונאית:
"המשבר החברתי לא הניח לי להסתגר ב'מגדל השן' של האמנות. איני מבינה את טענת המטיפים לאמנות 'טהורה' כביכול, המתרחקת מכל תמאטיקה, בפרט דידאקטית. כלום יכול אתה להבדיל בין האמן ובין האדם שבך? […] אני מתארת בציורַי סבלות האדם, מחזות מרד, דמויות אנשים החולמים על נקמה, הלוחמים, הסובלים והגוועים." ("דבר", 29 במארס, 1946)

הביקורת לא אהדה מדי את תערוכתה זו של גרונדיג. ב- 5 במארס 1946 הופיעה ב"דבר" ביקורת של אחד בשם "אריאל", אשר ציין אמנם שכוחה של האמנית רב בגראפיקה ("וכוח זה אינו מעט"), אך קטל את סדרת "1945", "המזכירה […] את הציור הסובייטי משנות המלחמה, שעם כל יעילותו כנשק פסיכולוגי, לא היה בו בדרך כלל משום הישג אמנותי." המבקר התכוון, כמובן, לריאליזם הסוציאליסטי התעמולני. ב"על המשמר" (3 באפריל 1946) לא ייחס המבקר, ד"ר פאול לנדאו, לגרונדיג את העוצמה האמנותית הנדרשת להתמודדות עם נושאים דוגמת הזוועה הנאצית. ביקורתו הייתה קטלנית והצביעה על רישומיה של האמנית כבלתי משכנעים בעוצמתם הטראגית:
"לאה גרונדיג אינה מסוגלת לחרוג ממסגרת של רפורטאז'ה. […] בריאליזם בלבד אין משקפים טרגדיות […]. לשם כך זקוקים לכוח דמיון – סגולה שלאה גרונדיג לא בורכה בה."
[אך, ראו זה פלא: כשיפרסם ד"ר פאול לנדאו בתל-אביב, בינואר 1949, את ספרונו (באנגלית), "אמנות ואמניות בישראל", הוא יפתח ברישום טראגי מרשים של גרונדיג, "אֵם", רישום ברוחה של קטה קולביץ, המייצג אֵם הנושאת בזרועותיה את בנה המת…].

אין להפריד בין ההסתייגויות הללו של הביקורת לבין המהלך האקספרסיוניסטי-פאריזאי, שכבש את תל אביב ואשר כבר נראו בו, באותה עת, סימנים ראשונים של מגמת הפשטה. אפשר, שרקע זה הוא גם שאחראי לתערוכתה הבאה של לאה גרונדיג, שתוצג, כאמור – בתחילת 1947, לא עוד בתל אביב, כי אם בירושלים, ב"רחם" הייקית של גלריה "יונס" (שנוסדה על ידי אלמנתו של הצייר, עולה גרמניה, לודוויג יונס). שני חדרי הגלריה הביתית חולקו, האחד – לתצוגת מראות השואה, והשני – לתצוגת רישומי נוף ארצישראליים מוארים ורוויי אופטימיות, ובהם רישומי סדרת "מחיי הקיבוץ", שרשמה גרונדיג במהלך שהייה בקיבוץ גבעת-חיים. "היא ציירת אנושית ולא אמנותית", כתב המבקר בביקורת על התערוכה ב"על המשמר" (28 בפברואר 1947). כלום הביקורת הלא-אוהדת, שזכתה לה לאה גרונדיג בארץ ישראל, תהווה אחד הגורמים המעודדים לעזיבתה ב- 1948?

ואולם, מבחינות אחרות, זכתה לאה גרונדיג להכרה ולהוקרה אמנותית מצד מוסדות תרבות ארצישראליים. הנה כי כן, ב"דבר-השבוע" מתאריך 25 באוקטובר 1946, פורסמו 24 רישומי דיו קלילים ואנקדוטיים מעשה ידיה, המתארים טיולם של נערים ונערות לנגב. תחת הכותרת "מה ראיתי בנגב?" רשמה האמנית נערים באוהלים, או נערים נוסעים על טנדר ביחד עם ערבי, או דחופים עגלת סוסים בחולות, או בדואים המתארחים במאהל ועוד. ב- 1948 ראתה אור דפדפת של שמונה רישומיה מטעם הקרן הקיימת לישראל. יותר מכל, נודעה גרונדיג בארץ ישראל דאז באיוריה לספרי ילדים, עליהם נעמוד להלן.

אך, בטרם נידרש לנושא זה, נתעכב לרגע על מאמר שפרסמה לאה גרונדיג בשנתון "דבר" משנת 1946 ושמו: "האמנות בימי המלחמה". "המלחמה האנטי-פאשיסטית ששינתה את פני העולם והביאה כיליון חרוץ למיליונים ולעשרות מיליונים […] – איך הגיבו האמנים המעצבים את דמות העולם מאז היותו?", שאלה האמנית בפתח המאמר. ברוח תפיסתם של הוגי "אסכולת פרנקפורט" (הורקהיימר, אדורנו וכו'), תקפה גרונדיג את ההמוניות המכאנית של התרבות הקפיטליסטית המודרנית: "כל עוד לא תבוטל ההמוניות המכאנית הזאת לא תהפך האמנות לקניין תרבות של העם. וכל עוד לא יבוטל הקרע בין האמן לבין העם לא ישוחרר האמן ולא תשוחרר אמנות העם." כשהיא מרחיבה את ההתקפה נגד "אמנות למען אמנות", ומנגד – מעלה על נס אמנים כקטה קולביץ, אוסקר קוקושקה, דייגו ריברה ונוספים, ובעיקר פיקאסו של "גרניקה" (ואולם, "מיד אחרי כן חזר פיקאסו שוב אל האמנות האבטרקטית, ועל כך יש להצטער מאד."). שבחים מיוחדים שמרה לאמני הרישום והגרפיקה הסובייטים, שהקדישו יצירתם לנושאי המלחמה ושאותם פרטה אחד לאחד. לעומתם, שבה וגינתה גרונדיג את האמנים המערביים ה"בונים להם עולם בשרירות לבם, ככל העולה על דעתם". אלה הם "השליחים ליצר הבריחה. וביניהם – השיבה אל הנוסח האבסטרקטי, שלפיו אין לאמנות דבר עם הפוליטיקה." כי מהו האמן, לפי לאה גרונדיג? תשובתה בסיום מאמרה ברורה ביותר: "הוא נושא שליחות העם והחברה, לשנות את פני הדור ולשרת את גאולתו."

נשוב לבחון את הקשרי האמנות של לאה גרונדיג בארץ ישראל: כאן הכירה היטב ידיד ירושלמי, הצייר מירון סימה, מי שהגיע ב- 1924 מפרוסקורוב (אוקראינה) לדרזדן ללמוד באקדמיה לאמנות. מאז 1926, התיידד סימה עם לאה לאנגר והנס גרונדיג, שלמדו אף הם במוסד, בו הורה – בין השאר – אוטו דיקס. ב- 1926 רשם סימה בפחם דיוקן של לאה לאנגר, שהגיבה לרישום באומרה: "למעלה מזה לא ניתן להגיע!" . כתבה גליה בר-אור:
"הנס ולאה גרונדיג נעשו חבריו הקרובים של מירון סימה מ- 1926.למרות שכזָר לא היה לסימה אישור עבודה בגרמניה, הם צירפו אותו לעסק הקטן שלהם, צביעת שלטים. הנס גרונדיג לימד את מירון סימה את המקצוע וסייע לו להתקיים, עד שסימה נתפס ונעצר ולאחר שחרורו לא העז עוד לעסוק בעבודה בלתי לגאלית. 'היה מן המשותף בין הנס גרונדיג לביני', מסביר מירון סימה. 'כשם שאביו של הנס גרונדיג היה צבע והנס רכש בילדותו את הזיקה לצבע ולכלי הצביעה, כך גם ילדותי בביתו של אדריכל הכינה אותי בדרך עקיפה לחיי כצייר."

הגם שמירון סימה לא הצטרף מעולם למפלגה הקומוניסטית, בינו לבין בין לאה גרונדיג עבר, לאורך כעשור, הקו המשותף של אמנות המגויסת למאבק החברתי כנגד כוחות הדיכוי והניצול. זהו קו שסימה החל בו ב- 1924 במסגרת 7 חיתוכי העץ האקספרסיוניסטיים מאד של "הצעקה", המשכו בין 1932-1928 בציורים ריאליסטיים (בסגנון ""נויה זאכלישקייט") בנושא מובטלים (דוגמת "6.2 מיליון מחוסרי עבודה", צבעי שמן, 1932), ושיאו בציורים פרו-פרולטאריים נוקבים שצייר דוגמת "הלוויה של פועל" (1931) ו"יריות בחדר סגור" (1933). ב- 1933 היגר סימה לפלסתינה, התיישב בתל אביב, אך מאז 1938 – עקר לירושלים. כאן שינה את סגנונו, התקרב לציוריהם של יעקב שטיינהרדט ומרדכי ארדון והרחיק עצמו מהנושא הסוציאלי/סוציאליסטי. יצוין תחריט הנחושת, "הצעקה", שיצרה גרונדיג בדרזדן ב- 1937 במסגרת סדרת תחריטי "היהודי אשם" (1938-1933), ואשר מזכיר בנושאו ובצורתו (תקריב של ראש-איש הפוער פיו בצעקה כנגד החושך) חיתוך עץ של סימה מסדרת "הצעקה".

הכתיבה המחקרית על יצירתה של לאה גרונדיג העלתה קשר אפשרי (אמנותי יותר מאישי) ליצירתו של יעקב שטיינהרדט, שהגיע מברלין לירושלים ב- 1934 ואשר יצירתו המוקדמת עמדה בסימן אפוקליפטי, שאפשר שהותיר רישומו על אי-אלה מרישומי השואה של גרונדיג ב- 1943. בנושא זה, ציינה זיוה עמישי-מייזלס זיקה אפשרית בין הרישום הפותח את סדרת "בגיא ההריגה" – יהודי נואש הנושא אגרופיו בבעתה למרומים, כשהוא מוקף בערימת גוויות יהודיות – לבין ציור של שטיינהרדט מ- 1916, "פוגרום III", בו דמות יהודית-חרדית מזוקנת ניצבת מוקפת בגוויות יהודי עיירה ונושאת אגרופיה השמימה כנגד שמש שחורה וירח. הרישום הוקדש למשורר ח.נ.ביאליק בעקבות שירו, "בגיא ההריגה", שנכתב כתגובה לפרעות קישינב (1903) ואשר סביר ששימש השראה לכותרת אלבומה של גרונדיג מ- 1944.

יעקב שטיינהרדט היה אמן נודע בחוגים היהודיים הגרמניים של תחילת המאה ה- 20. ציוריו, תחריטיו וחיתוכי העץ האקספרסיוניסטיים שלו עשו לו שם באפוקליפטיות הדרמטיות שבהם, ובפרט ערב מלחמת העולם הראשונה, התקופה בה פעל שטיינהרדט בקבוצת ה"פאתטיקר" הברלינאית. בהקשר זה, ניתן גם להשוות את רישום הדיו של לאה גרונדיג מ- 1943, "כאבנים מדרדרות במדרון" (אחד מרישומי "בגיא ההריגה") לבין תחריטו של שטיינהרדט מ- 1913, "יום-הדין", אשר גם בו צונחות פיגורות חסרות ישע אל הבלתי נודע.

אלא שלאה גרונדיג לא הייתה שותפה לאמפטיה של שטיינהרדט עם היהדות החרדית מהעיירה הפולנית, וגם אם עיצב שטיינהרדט ב- 1943 בהזמנת הקק"ל חיתוך עץ טראגי בשם "מחנה ריכוז", וגם אם צייר ב- 1945 ציור של "פליטים" (במקביל לסדרת ציורים של מירון סימה באותו נושא בין 1946-1940) – בין הריאליזם המגויס של גרונדיג לבין הפאתוס הטראגי של שטיינהרדט פעורה הייתה תהום (שעומעמה לא במעט ברישומים המלודרמטיים-טראגיים של גרונדיג ל"בגיא ההריגה").

שלא כשטיינהרדט, שפעל בירושלים, ישב ועבד בגבעתיים, הסמוכה לתל אביב, צייר אחר שעלה מברלין (1936), שלום זיגפריד סֶבָּא. שוב, אין בידינו נתונים על קשרים אישיים בין השניים, אך יצוין שסבא נודע בעולם האמנות המקומי בשנות ה- 40. סביר, שהתעניינותו של סֶבּא בפרספקטיבות חדשניות ו/או בפיסול "כנעני" (שאותו צייר) – לא התיישבו עם האינטרנציונאליות של גרונדיג ועם מחויבותה למאבק המדוכאים. בעוד היא העמידה את האדם הסובל במרכז רישומיה, סֶבָּא ייצג את מוראות מלחמת העולם השנייה בסדרה ציורי גואש וקולאז' סמליים של "בריאת העולם" בסימן כאוס. אך, בדומה למקרה שטיינהרדט, ניתן למתוח קו לשוני המקשר, למשל, בין הרישום "שואה" של גרונדיג לבין תשעה תחריטי "ייסורים" האקספרסיוניסטים-אפוקליפטיים, שיצר ש.סבא ב- 1919 בעודו בקניגסברג.

האמת, לא מעט תקדימים אמנותיים היסטוריים ניתן לאתר בנושא האפוקליפסה, יום הדין, הנפילה לשאול וכיו"ב. בהתאם, ייצוגי זוועה של התעמרות מחרידה ביהודים – אימהות, ילדים, זקנים – יכולה הייתה לאה גרונדיג לראות דרך-קבע בבית הנכות הלאומי "בצלאל", בו תלתה סדרת רישומי הפסטל של אבל פן מ- 1917, "נאד הדמעות" (סדרה שהגיבה במקורה לפרעות קישינב מ- 1903, הללו שבעקבותיהם כתב ביאליק את "בגיא ההריגה"). ברם, את זכות הראשונים אין לקחת מידי לאה גרונדיג: 17 רישומי הדיו שלה, שיכונסו ב- 1944 באלבום "בגיא ההריגה" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד", תל אביב) יהיו מהביטויים האמנותיים החלוציים ביותר בארץ ישראל בנושא השואה.

ברישומי "בגיא ההריגה" חרגה לאה גרונדיג מהתחביר הריאליסטי לתחביר אקספרסיוניסטי דרמטי, תוך שחורגת מהרגלה להסתמך על מודלים והיא רושמת מדמיונה לרקע הידיעות הראשונות המגיעות ארצה על אודות האסון המתחולל באירופה. רישומי "בגיא ההריגה" אינם חוסכים בפאתוס והם טובלים כולם בכאב, ייאוש ומחאה. כצפוי, בולט ברישומים סבלם של אימהות וילדיהן. תחילה, הרישום הזכור לנו: איש מתרומם מעל ערימת מתים, לרקע גדרות ועשן, ומניף אגרופיו מול שמים אפלים. שלוש השורות המלוות קוראות: "ארור עוצם עיניו מראות! ארור אוטם אוזניו משמוע! ארור טומן ידיו מלהושיע!" רישום אחר – "כי יהודים הם" – מייצג המוני יהודים נחנקים למוות בתא-גז. רישום נוסף – "בקרונות המוות" – קורע פתח לתוך קרון רכבת ("ברלין-לובלין") ובו שרועים מתים המוני יהודים בצפיפות ללא נשוא (כאן מצוין התאריך 1943 בסמוך לחתימה). "טרבלינקה", נקרא רישום נוסף של תא-גז. וכך הלאה עד לרישום הנועל את האלבום – "לדיראון עולם!", שמו – המייצג את היטלר צלוב בראש עמוד, גופו עטוף בדגל צלב-הקרס ולמרגלותיו גל גדול של יהודים מתים. השנה היא, נשוב ונזכיר, 1943: המשרפות פועלות בקצב מואץ, סופה של המלחמה טרם נראה באופק. ויודגש, שכבר ב- 1941 רשמה בדיו את דמותו המוכה של היטלר עת ברקע מתנוסס דגל גדול ועליו בעברית (!) המילה "ניצחון" (רישום זה נכלל לאה גרונדיג באוטוביוגרפיה שלה מ- 1963).
אך, האמת היא, שתקופת שהייתה של לאה גרונדיג בפלסתינה הייתה תקופה בה חרגה האמנית מהתמקדות בנושאים חברתיים מגויסים. כך, דיוקנאות של ידידים, רישומי עירום של נשים, של תינוקות, נופי הארץ, הווי הקיבוץ, עמלים ועמלות, קריקטורה בנושא ברית מולוטוב-ריבנטרופ, אפילו קריקטורות צבעוניות נדירות בנושא מפעל הצינקוגרפיה של בן-זוגה – נחום איתן, או בנושא "נחום בגן-עדן", כל אלה מרכיבים יצירה פסיפסית מאד. לעולם לא טבע דומם. והפתעה: רישום דיו של דיוקן עצמי (סתירה למיתוס האמנית שמעולם לא ציירה את עצמה, ולכן נדחתה מתערוכה פמיניסטית). באורח חריג, סקיצה לכרזה פרו-סובייטית (קריאה לעזרה במשלוח תרופות לבריה"מ), ככל הנראה בהזמנת המפלגה הקומוניסטית. באורח חריג ומפתיע אף יותר, מתווה פרסומת ל"קרן הקיימת לישראל" – משפחת חלוצים, הורים ותינוק, חרמש על כתפם, פוסעים בגאון במשעול בין שדות פורחים (אכן, הפתעה של ממש בהתחשב בלאומיות המובהקת של המוסד, שמפעל "גאולת הקרקע" שלו היה מושא לביקורת קשה מצד השמאל הרדיקלי).

הרושם הכללי הוא, שלאה גרונדיג הלכה מעט לאיבוד כאמנית בתקופתה הארצישראלית, להוציא התמקדותה בנושא השואה (שחרגה מהאלבום הנ"ל אל רישומים נוספים, דוגמת "אָפְקָה" – דמות נערה רזונת הנושאת על חזית בגד הפסים את מספר מחנה הריכוז). מתח הניגודים בין תודתה לציונות שהצילה את חייה לבין נטיית לבה לאינטרנציונאליות, כמו גם מתח הניגודים בין ייצוגי הזוועה המתחוללת באירופה לבין ייצוג החיים והנוף החדשים בארץ ישראל – המתח הזה, כך נראה, ערער את עולמה האמנותי של גרונדיג. בהקשר בדידותה האמנותית היחסית, אפשר גם שמשמעותית הימנעותה מהדפסת תחריטים בישראל, מדיום בו כה הצטיינה בדרזדן. בה בעת, יצוינו יחסי הידידות בינה לבין הרמן שטרוק, רב-התחריטאי היושב בחיפה מאז 1923. סיפרה לאה גרונדיג:
"ביקרתי אצלו תכופות. מזמן לזמן הייתי נוטלת את תיק הציורים שלי והולכת למורנו שטרוק, אל ביתו הנאה, ועולה במדרגות אל האטלייא שלו, שהיה תמיד מלא תלמידים צעירים וקשישים שוקדים על עבודתם. זו הייתה סביבה טובה של עבודה, של שמחה ושל התקדמות. וביניהם מתהלך שטרוק המורה, מעיר דברים מלאי חידוד וקסם, רצינות וחומרה. ותמיד הלכתי מעמו בלב שמח, בהתעוררות לעבודה, 'ורוח חדשה במפרשי'."

דומה אפוא, שאת עיקר היצירתיות שלה השקיעה גרונדיג בין 1947-1942 באיורים לשמונה ספרי ילדים. שכאן מצאה פורקן לאימהוּת שלא הגשימה בחייה ולאהבת הילדים, שנכחה מאד לאורך יצירתה, עוד מאז תחריטי "משחקי ילדים" שלה מ- 1936-1934. להלן כמה מתוך 17 הספרים שאיירה:
א. "קורות מעפיל צעיר" מאת ברכה חבס, עם עובד, תל אביב, 1942.
ב. "המפוזר מכפר אז"ר" מאת לאה גולדברג, עם עובד, תל אביב, 1943.
ג. "עצים מדברים", לפי שיר מאת אנדה פינקרפלד, הקיבוץ המאוחד, תל אביב,
ד. 1944.
ה. "תפוח הזהב הגאה" מאת בתיה כהנא, מסדה, תל אביב, 1944.
ו. "שמש גנובה" מאת קורני צ'וקובסקי, מסדה, תל אביב, 1944.
ז. "זבובה זהובה" מאת קורני צ'וקובסקי, מסדה, תל אביב, 1944.
ח. "אותיות מספרות" מאת רוזה ווּל, דביר, תל אביב, 1947.
ט. "על כנרת התכלת" מאת אנטול שטרן, עם עובד, תל אביב, 1947.
באיוריה לספרי הילדים נתנה לאה גרונדיג דרור לנפשה ולחובה החברתית-מוסרית. אלה הם איורים מלאי עליזות, אופטימיות, שמחת חיים, מאוכלסים בחיות טובות, פירות חייכניים, שמש טובה, תמונות אגדיות ואפילו נקיטה בצבע (דבר שנמנעה ממנו מתוך בחירה להיבדל מציוריו של בן זוגה, הנס). כך, איורי "עצים מדברים", לדוגמא, כולם האנשה של עצי פרי, דקלים, שיחי צבר וכו', המבטאים מצבים רגשיים משתנים. גם בסגנונה, חשה גרונדיג משוחררת יותר באיוריה, כאשר הרשתה לעצמה להפליג אל מחוזות הדמיון ואפילו הסוריאליות. אך, ספק רב אם ראתה לאה גרונדיג באיורים הנדונים את תעודתה בחיים, ודומה שחשה בתל אביב בלתי מסופקת מבחינה אמנותית.

עזיבתה של לאה גרונדיג את ארץ ישראל ב- 1948 נראית תולדת רצונה לשוב ולהתאחד בגרמניה המזרחית עם הנס גרונדיג, בעלה ששרד את מחנה סקסנהאוזן, כמו גם ההבנה שבדרזדן תזכה לתמיכה גדולה יותר באמנותה. האם גם ייתכן, שפרוץ מהפכת ההפשטה באמנות הישראלית ביולי 1948, עם ייסוד קבוצת "אופקים חדשים (מהלך שהוכשר עוד שנים קודם לכן), היה הקש ששבר את גב הגמל בעבור זו שנשבעה אמונים לריאליזם?

כך או אחרת, לאה גרונדיג עזבה, הותירה בישראל חלק ניכר מעבודתה (מדוע, בעצם, אם לא תכננה לשוב?), שהתה שנה בפראג במאמץ להשיג דרכון שיאפשר חזרתה לגרמניה המזרחית, ולעולם לא שבה עוד לכאן. ב- 1949, בעודה בפראג, הציגה תערוכת רישומים שזכתה להצלחה, ואף הוזמנה לערוך תערוכה ברוסיה הסובייטית ובפולין. כאן, במזרח אירופה, חשה לאה גרונדיג כאמנית רלוונטית. תוך פרק זמן קצר, תזכה בדרזדן לכבוד רב כאמנית מזרח-גרמנית דגולה. מעבר לזה, ניתן להניח, שנאמנתו הגדולה של ואלטר אולבריכט, מנהיג גרמניה המזרחית, לא הייתה שותפה למהלך הממלכתי הבן-גוריוני הפרו-אמריקאי, שלא לציין את "מלחמת ששת הימים" ותוצאותיה. מה שלא מנע ממנה להציג את תעודת-הזהות הישראלית שלה במוזיאון השואה בברלין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: