צדק יהודי

"צדק יהודי"
פרשת "כי תצא"

אתם מבינים, אישה שומעת צעקות מחוץ לבית, יוצאת החוצה ורואה את בעלה נאבק קשות עם גבר אחר. לצורך העניין, הגבר האחר הוא בריון שנודע בכל השכונה באלימותו. האישה אינה חושבת פעמיים, שועטת אל עבר הנצים, שולחת קדימה את זרועה, ובכף ידה הימינית לופתת את אשכי הבריון ולוחצת בכל כוחה. הבריון משמיע קול זעקה מרה, אך משחרר אחיזתו מהבעל ומתרחק מהשטח בצליעה ובפה גדוש קללות. מה, לדעתכם, דינה של האישה הזו, שיצאה להגן על בעלה? לא, לא ניחשתם נכון: "וקַצותה את כפה ולא תחוס עינך." ("דברים",כ"ה, 12). ובעברית פשוטה: יש לכרות את ידה הימינית של האישה. וגם על אודות הצדק העברי המופלא הזה נאמר: "…וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה…" (שם, פסוק 15).

פרשת "כי תצא" עניינה כולה צדק עברי. 74 מצוות מנו הפרשנים לדורותיהם בפרשה מתוך 613 המצוות של היהדות. אתה קורא את הדברים, לרגעים לבך גואה מגאווה יהודית, אך לרגעים, לבך מתפלץ נוכח ברוטאליות שכמו נלקחה הישר ממטבח המוסר של דאע"ש.

קחו דוגמא נוספת: גייסו אותך למילואים ל"צוק איתן". בעודך שורד את מנהרות רפיח, צדו עיניך נערה עזתית יפיפייה. לא חשבת פעמיים ושביתָ אותה. בתור מג"ד, דאגת לכך שהנערה תועבר לביתך עם תום הקרבות, שנאמר: "וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה." ("דברים", כ"א, 11) במילים אחרות, בא לך עליה, אז ניכסתָ אותה בכוח. הנערה, שכל בני משפחתה נהרגו לנגד עיניה בהפצצת ביתה, ישבה בביתך, גולה מבני עמה ומכריה, ולא חדלה להתאבל על אביה, אמה, אחיה ואחיותיה. אך, כעבור חודש, "ואחר כן תבוא אליה ובעלתה והייתה לך לאישה." (שם, 13) פשוט כך. ואה, כן: "והיה אם לא חפצת בה ושִלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף…" (שם, 14) הבנתם נכון: אנסת, זרקת וגם יצאת צדיק: "לא תתעמר בה תחת אשר עִנִיתה." שָביתָ? אנסת? השפלת? עִניתָ? לא נורא. העיקר, "לא תתעמר בה". שבית? אנסת? נמאס לך ו"לא חפצת בה"? אין בעיות: שהרי, מהי האישה אם לא אובייקט לתשוקותיך ותו לא, הלא כן? כל הכבוד למוסר היהודי הכפול.

רוצים עוד על מוסר כפול? הנה, בבקשה, מקרה "קן לציפור", או בשמו המסורתי – "שילוח הקן": אתה מהלך בדרך, טיול-שבת, נאמר, והנה – על ענפי עץ אורן הצומח מימינך קן ציפורים ובו – מה מרנין המראה – יונה רובצת עם אפרוחיה. שלושה אפרוחים לצורך העניין. הוי, כמה שחושקת קיבתך באותו רגע בסעודת עופיון ואפרוחים אפויים וממולאים אורז! לא! – קוראת אליך פרשת "כי תצא": אסור: "לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת חיים." (שם, כ"ב, 7) הה, איזה מוסר נעלה! לשחוט את האם ואת בניה? חלילה! לחטוף את האפרוחים, למלוק את ראשם ולהכין מהם חפלה? וואלה, בסדר. ואפילו תזכה באריכות ימים, הללויה! צדק, צדק תרדוף!

אל תגידו שלא הזהרתי. הנה כי כן, פרשת "כי תצא" מלאה "פניני" צדק: בן סורר ומורה, שרק המרה פי הוריו והתהולל, ייסקל למוות באבנים (שם, כ"א, 21). נערה שנישאה ובעלה מְצאַהּ בלתי בתולה רחמנא לצלן – "וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה." (שם, כ"ב, 21). וכו' וכו'. אתה קורא את פרקי הפרשה ושיערך סומר. כן, ברור: מה שהיה איננו מה שהווה; תרבות הנוודים במדבר הקדום אינה תרבותנו האירופית הנאורה; מעמד האישה עבר תהפוכות. אך, האם נמצא במקורות היהודיים המודרניים גינוי כלשהו לחוקים הללו? שמא ביטוי של אי-נוחות קלה? אולי בדל התפתלות פרשנית צדקנית? וכלום אין בינינו יותר ויותר אנשים הדבקים בדין תורה כפשוטו וכלשונו?

אני חוזר אפוא אל פרקי פרשת "כי תצא" ומתאמץ להבינה שלא ברמת הפשט. ואומנם, קריאה חוזרת, הנעזרת בחכמי המקורות למיניהם, מעלה אותי על נתיב פרשני שמעט מרגיעני.

אפתח ואומר, שבדרך כלל, אני מוצא את פרשנויותיו של הרבי מלובביץ' לפרשת השבוע קלושות למדי. אך, בפעם זו, אני נוטה לקבל את פרשנותו היצירתית למשפט הפותח את הפרשה- "כי תצא למלחמה על אויביך…", בכותבו: "המלחמה הפיזית מסמלת גם את מלחמת הנשמה ביצר הרע." נקודת מוצא שכזו מאירה את פרשת "כי תצא" כאחת שעניינה הבטחת תבוסתו של יצר הרע, ויותר מזה – הבטחת ניצחון היצר הטוב, המסומל במיניות המבטיחה הולדת צאצאים והמשך השושלת. כך, המעשה המזעזע של כריתת כף ידה של זו שתפסה במבושיו של המתקוטט עם בעלה, יובן לנו כעונש על העמדה בסכנה של ממש את כוח הרבייה של הגבר, גם אם הוא נבל. משימתן של המצוות, אנו אומרים, היא להבטיח את כושר הרבייה. ולכן גם: "לא יבוא פצוע-דַכָָּה (ככל הנראה, מסורס-אשכים/ג.ע) וכרות שפכה בקהל ה'."(שם, כ"ג, 2)

ומצוות שילוח הקן? גם זו, נבקש לומר, אינה כי אם מצווה אלגורית, שנועדה להדגיש את חשיבות הבטחת העמדת הצאצאים: הציפור האֵם תשולח לחופשי על מנת שתוכל לשוב ולהטיל ביציה, מהן יבקעו אפרוחים חדשים במקום אלה שנחמסו. בהקשר זה, אנו קוראים בעניין רב את דבריו של ישעיהו לייבוביץ בדבר הקשר בין מצוות שילוח הקן לבין סיום פסוקי המצווה במילים: "למען ייטב לך והארכת ימים." (שם, כ"ב, 7) כזכור, אריכות ימים הובטחה בעבר למכבדי אב ואם. לכל אורך התנ"ך – רק מצוות שילוח הקן שבה והבטיחה אריכות ימים למקיימיה, כמו אמרה לנו, שעסקינן בכיבוד אם. שהרי, גם הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" ביקש לומר משהו רחב יותר מסתם תקנת נימוסין. שגם הדיבר הנדון ביקש להבטיח את כיבודם של אלה שהביאוך לעולם (וכבר בסמוך מאד לקבלת לוחות הברית, קראנו: "ומכה אביו ואמו מות יומת." – "שמות", כ"א, 15. וכאילו בישר הפסוק את מצוות סקילת הבן המורה וסורר מפרשת "כי תצא"). בהתאם, שנייה קלה בטרם תסתיים הפרשה, שב הכתוב ואומר: "…וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך." ("דברים", כה", 15) כאילו סיכם הפסוק את כלל המצוות של הפרשה שבסימן הבטחת ההולדה.

ובעילת האישה השבויה? מפרשים כבר עמדו על כך, שקשה ביותר (לזכר?) להתגבר על יצר המין, ולפיכך, נמנעות המצוות מלהעמיד במבחן יצר זה. לבטח לא, כשמדובר במגע מיני עם אישה ערלה (וכבר התיר התלמוד, כידוע, הליכת זכר, שיצרו גבר עליו, לזונה בעיר אחרת לאחר שלבש שחורים). בהתאם, פרשנים הבהירו, שהמצווה העוסקת בשבי "אשת יפת תואר" עניינה, בין השאר, נשיאתה לאישה לאחר שגוירה, או שילוחה לחופשי. כך, שפעם נוספת, בשורש המצווה הנדונה עומדת סוגיית הזיווג הבונה משפחה, או יצר מוליד לעומת יצר בלתי מוליד.

ומצוות קבורת התלוי באותו יום בו נתלה ("כי קללת אלוהים תלוי…" – שם, כ"א, 23)? הקללה, אומרים חלק מהמפרשים, יסודה באוויר הרע שמשרה גופתו הנרקבת של התלוי ואשר מהווה סכנה לבריאות הציבור (ולכן גם: "הישמר בנגע הצרעת…" – שם, כ"ד, 8). ברובד זה, ריקבון הגוף הוא ניגודו של הגוף הבריא, המאשר ובורא חיים. רש"י ביאר את "כי קללת אלוהים תלוי" בכותבו, שגם אם פָּשַע התלוי, עודנו מי שנברא בצלם, ולפיכך – ביזויו הוא ביזוי הקב"ה שבצלמו נברא. שבנו אל זיקת הבן לאביו-מולידו.

והשור, השה והחמור שאבדו לאחיך ושאתה נתבע להחזירם אליו במידה שנמצאו על ידך? אמונים על נתיב "דיני השושלת", נאמר: מצווה אלגורית. משמעותה ברמת הנמשל, שהוא השבת הסדר הטוב על כנו. שלא לחינם, הוצמדה למצווה הנדונה המצווה האנטי-להט"בית: "לא יהיה כלי גבר על אישה ולא ילבש גבר שמלת אישה…" (שם, כ"ב, 5). הסדר הטוב הוא זה המבטיח הפרדת זכרים מנקבות והאחדתם אך ורק לצורך רבייה. בדומה לשה או לחמור שהלכו לאיבוד, הגבר הלובש שמלה הלך לאיבוד…

רוב המצוות המפורטות בפרשת "כי תצא" מתמסרות בקלות לפרשנות היצרית-מינית שבכיוון הבטחת הרבייה. שמרבית המצוות עוסקות בקיום מגעים מיניים אסורים. וגם אם כמה מהמצוות מקשות על פירושן באור זה, הרושם המצטבר הוא זה של המאמץ ההלכתי להבטיח את יצר ההולדה לעומת הצמתת יצר הרע ממחנה בני ישראל, כך עד לחתימת פרשת "כי תצא" בציווי – "… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (שם, כ"ה, 19). וכי מיהו עמלק זה אם לא יצר הרע, שחובה על היהודי להילחם בו עד סוף כל הדורות?!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: