חיי באמנות

חיי באמנות

הייתי בן 5, זאטוט (מגודל למדי) ב"גן השחר" בדרום תל אביב, כשאמי ילדה את אחי הצעיר, הדס. לקראת הביקור החגיגי בשעות הצהריים, ביחד עם אבי, בבית החולים "פרויד" הסמוך לנווה-צדק, הכנתי את מתנתי ליולדת: פסל "איש". מיכלאנג'לו לא היה עושה את זה טוב יותר: מצאתי שלושה קרשי בניין מלוכלכים, האחד ארוך (גוף ורגל), השני בינוני (זרועות אופקיות) והשלישי קצר (רגל שנייה); הצלבתי את שני הקרשים הארוכים יותר, כשאני נועץ בהם מסמר משותף (מן הסתם, נעזרתי בגננת, חסיה) והנה לפנַי דחליל בעל שתי רגליים ושתי זרועות. עתה, נטלתי עציץ חרס קטן, קבעתי אותו במהופך בראש הקרש האנכי וסימנתי עליו בגיר עיניים, אף ופה חייכני. זהו. וכך, כשאני נושא בגאווה את יצירת המופת שלי, עתירת החיידקים והמסמר החלוד, הגשתי את "איש" (היום הייתי מנסחו כ"כל אדם", או "האדם האוניברסאלי", או "האדם החד-ממדי", או "האיש ללא תכונות") לאמי השרועה על יצועה באגף היולדות. עד היום איני מבין כיצד זה שהפסל הושלך מיד לפח-האשפה של ההיסטוריה.

בבית הספר היסודי "אלחריזי" שבתל-ברוך היינו שניים "הציירים של הכיתה". מורתנו הייתה הציירת אסתר פרץ-ארד, ואני התמודדתי מול ליאור על כתר האמן הנבחר. ליאור התמחה באיורים סוריאליסטיים, שכיסו גם את קירות חדרו, ואילו אני התנסיתי בכיוונים שונים, כולל מה שהייתי מכנה היום כ"קוביזם אינפנטיליסטי" (שזכה להערצת מורתי). ומשנבחרתי על ידי פרץ-ארד לשמש לה שוליה בציור התפאורה – יער עבות – להצגת סוף השנה (בה הופעתי בתפקיד ראשי! כן, גם יומרות תיאטרוניות היו לי), לא היה קץ לגאוותי. המטאטא שעמו גרפתי צבע על פני יריעת הבד הענקית יהפוך למוט-הנדודים ולמשוט של חיי.

ובכן, ליאור הפך לפרופ' רוזנברג, מנתח פלסטי בכיר בבית חולים "סורוקה" שבבאר-שבע, ואילו אני הפכתי להיסטוריון אמנות מקומית, מרצה ואוצֵר לעת-מצוא. האם יצירות הילדות של ליאור ושלי צפנו בחובן סודות כמוסים אודות עתידנו – ליאור בתחום הניתוחים האסתטיים הגופניים, ואנוכי בתחום הניתוחים האסתטיים הרוחניים?

אך, נחזור לגיל הנעורים. בתיכון היינו, אברהם פנקס ואנוכי, הציירים של הכתה, שניים הטוענים לכתר. המתח הסמוי בינינו על הבכורה התפוגג רק בזכות ביטחונו העצמי הרב בהרבה של חברי (היום הייתי מוסיף גם את יתר כישרונו). מורתנו לציור, אידה הוברמן, עודדה את שנינו במידה שווה, אך האמת היא, שכה היינו מלאים את עצמנו עד כי לא נזקקנו לשום עידוד. באותם ימים הייתי גומע בשקיקה את דיווחיו של אברהם על אחיו, מורנו פנקס, הצייר המצליח בפאריז, ובין לבין נהגנו לסעור בהקשר לביקורותיה האחרונות של רחל אנגל ב"מעריב". והיה עוד נער אחד בכיתה, עלם שקט ומופנם בשם יגאל צלמונה. אבל, כך נדמה לי, הילת האמנות ריחפה אז רק על אברהם ועלי. חלמתי באותה עת על עצמי ניצב ב"פלָאס-די-טֶרְטְר" שבמונמארטר, חבוש כובע בּארֶט ומצייר את הסמטאות הפיטורסקיות. טולוז לוטרק היה אלוהַי, עד שהחלפתי אותו ב- 1963 בציורי ואן-גוך, שכישפוני עד תום בתערוכתו הבלתי נשכחת ב"הלנה רובינשטיין". בין אלוה א' לאלוה ב', לא חדלתי לצייר את סבי, אברהם, מתחמם סמוך לתנור כאיכר הולנדי, או את אמי ואחותי בתפקיד תופרות כפריות בדרום צרפת. למותר לציין, שגדלתי בבית בורגני לחלוטין.

כן, נפשי הייתה אז בציור עד כלות. יום אחר יום, ואני כבן 15, ציירתי וציירתי. גואשים בעיקר, אך גם שמָנים על בד, בהם נקשתי במכחולי מקצבים קצרים ודשנֵי צבע, ממש כמו ואן-גוך. תאורת "אוכלי הבולבוסין" הייתה נר לרגלי; וכן, בתערוכת ואן-גוך גם גיליתי את סוד הספגתו של הגראפיט הערפילי בצבע המים הבהיר. וכמובן, קווי-המתאר הוואן-גוכיים, איך לא. אלא, שלהבדיל מוואן-גוך (הנה, סוף סוף, ההבדל), הקצתה לי אמי רק את בית השימוש הזעיר, מוקף האסבסט, שבשולי מרתף ביתנו כמקום האחד והיחיד שהותר לי לצייר בו. היום אני מבין שאמי ראתה ביצירתי החזותית בעיקר פוטנציאל של לכלוך סביבתי. אבל, אז, זה היה ה"אטלייֶא" שלי, והירידה אליו הייתה משולה לנסיעה דרומה לאַרל, לא פחות. עוד אגלה, שאת חנות הצבעים הוואן-גוכית של האָב טָאנגי החליפה החנות למכשירי כתיבה של אבי, ממנה קיבלתי אספקה קבועה של צבעי שמן תוצרת בית החרושת "הלל".

אגב, אברהם פנקס המשיך והיה (ועודנו) צייר פאריזאי הממזג אמנות ומיסטיקה קבלית, ובמשך שנים אף שימש כפרופסור מכובד ב"בוזאר". באשר לי, גורלי היה מעט שונה, עניין של פחות כישרון, פחות דבקות במטרה ופחות אמונה בכוחי, אני מניח. אלא, שאז לא קיננו בי ספקות. ואם לא השתלמתי בציור בשום מסגרת מקצועית (שכני, בחור בשם מאיר אהרונסון, סיפר לי שהוא לומד ציור אצל אחד, רפי לביא, ולי לא היה מושג במה ובמי מדובר) הרי זה רק משום שלא חשתי שום צורך ללמוד, שהרי – כפי שאֶלמד, לימים, אצל עמנואל קאנט – כישורֵי הגאון מולָדים ואינם נלמדים…

תהילתי האמנותית הוגבלה באותן שנים למורָה לציור, וכמו כן – לדודה יפה ודוד קופוש שֶתלו אחד מציורי ("החתונה", שמן על בד: טולוז לוטרק לעניים) בסלון דירתם, ולחברי הטוב, יריב, שתלה ציור אחר שלי ("בבית הקפה", שמן על בד) בדירת הוריו. היום ברי לי מה קלוקלים הציורים האומללים הללו. תוך כשנתיים-שלוש, במהלך שירותי הצבאי, אציג ציור שמן ("התופרות"; כן, ההוא עם אמי ואחותי: ואן-גוך לעניים מרודים) בתערוכת "חיילים מציירים" ב"בית ציוני אמריקה". אלא, שאז כבר הייתי בעיצומו של חלום אחר לגמרי.

אם לדייק, תחילה יצאה נפשי לקריירה של שחקן כדורסל. באותה עת שבטרם בוא הנפילים השחורים ארצה, נחשבתי לגבוה במיוחד ונהניתי לנצל את יתרוני הפיזיונומי לטובת צבירת נקודות חברתיות (אצל הבנות זה לא ממש עזר לי). אך, ככל שפָּנַי האדומים כסלק נטפו יותר זיעה על מגרש האימונים השכונתי (ואף שכבר הגעתי להתאמן עם "מכבי תל-אביב נערים" במגרש המיתולוגי שליד קולנוע "אוריון", כן-כן!) ורק כפסע היה ביני לבין ה- NBA, גיליתי את קסם התיאטרון ונפלתי בשביו. וכשהודיע שכננו, אדון הררי, להורי, מיד עם תום הצגת הסיום בבית הספר, ש"מסקין כלב לעומתו" (דהיינו, לעומתי), היה ברור לי שכל מילה שלו חצובה בסלע. עתה, תפקידים ראשיים בהצגות הגימנסיה (סגנרל ב"רופא בעל כורחו" למולייר: פרס ראשון בתחרות בתי הספר העירוניים והצגת-פרס על בימת היכל התרבות!!) ואפילו בתיאטרון העירוני של תל אביב (המחזמר, "פנטסטי", בבימויה של מירי מגנוס) הדיחו אותי יותר ויותר מבדידות ה"אטלייא" המיתולוגי שלי בבית-השימוש שבמרתף אל תשואות הקהל באולמות.

הגם שגיבוי מההורים לא קיבלתי, המסלול הישיר ל"הבימה" ול"אולד ויק" הלונדוני (לורנס אוליבייה, היכון!) נראה לי אז חלָק. נכון שיוסי בנאי זרק אותי מלהקת הנח"ל לטובת אחד בשם טוביה צפיר; אך בלהקת פיקוד המרכז כבר הייתי כוכב (במהלך הנסיעות הארוכות להופעות טרוד הייתי ללא לאות בתרגום "חיי בתיאטרון" של סטניסלבסקי; ואילו לפני כל הופעה בתפקיד טר"ש בָּטיטו התאפרתי בכבדות כאילו אני בתפקיד המשולח ב"הדיבוק" של וכטנגוב). כך, שמכאן ועד לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב הייתה הדרך קצרה ביותר. ורק כדי להפיס את דעתה המודאגת של אמי מהמהלך ה"אָקטיורי" הנפסד שלי, נרשמתי גם לחוג לפילוסופיה.

הנה כי כן, הציור הלך ונמוג מחיי, כשהוא שמור בעיקר לביקורים נדירים בשדמות פאריז המוריקות. לטובת התיעוד ההיסטורי אציין, שבאותן שעות של אושר כבר הפכתי לאימפרסיוניסט.

לא, אש הציור לא כבתה בי: עודני בחור צעיר, אהבתי לסור לגלריה כ"ץ שברחוב דיזנגוף ולפשפש בציורים הנשענים על הקירות. אסמבלאז' ענק של תומרקין, ועליו דמות חצקל איש כסית מנמנם בכיסאו, הותיר בי רושם כביר ב"קליפורניה" של אייבי נתן (ומי העלה אז על הדעת, שיום אחד, אקנה את האסמבלאז' הזה מאייבי). עם זאת, טעמי האסתטי, אודה ואתוודה, היה אז מוגבל ביותר: אהבתי את ציורי הנוף המלנכוליים של יוסף פרחי, שזכה באותה עת להצלחה כבירה. ואהבתי גם את רישומיו המכסיקניים של משה גת שראיתי ב"צ'מרינסקי" (לימים, אגלה את משה גת כאחד מתלמידַי באוניברסיטה העממית). מה שיסביר כיצד זה שהחמצתי במחצית השנייה של שנות ה- 60 את כל תערוכות "סלון הסתיו" ו"עשר פלוס". לעומת זאת, עודני נוצֵר את הקטלוג שעליו חתם לי ראובן רובין בפתיחת תערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב ב- 1966. בבית ראובן נמצא לא מכבר צילום המתעד רגע בלתי נשכח זה של מפגש פסגה אמנותי.

אט אט הבנתי, לצערי כי רב, שגדולתי האמנותית רחוקה מגדולה. את דחפֵי היצירתיות שלי פרקתי אפוא בין התנסויות תיאטרוניות צולעות (אין תיאטרון ישראלי שלא נכשלתי בו במבחן-במה כלשהו) לבין שמץ ציורים שחטאתי בהם בנדיר. היו אלה פרצי יצירה קצרצרים, שחרגה מהם פריצה הרואית אחת, שאף זיכתה אותי באוויר-פסגות למשך יומיים-שלושה. כוונתי לתערוכת יחיד שהצגתי בשלהי 1972 בגלריה "אנגל" הירושלמית. כאן הפתעתי את עצמי ואת העולם בסדרת אסמבלאז'ים מופשטים של חלקי רהיטים ישנים, משהו בסגנון לואיז נוולסון. מבקרת אמנות ירושלמית צעירה, שחתמה "שרה ב." (לימים, אוצרת ועורכת ידועה), העניקה לי ב"פי האתון" – עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית – מקום של כמעט-נצח בזיכרון התרבותי: "גדעון עפרת יוצר סגנון אישי מיוחד המקנה לו מקום מכובד על מפת האמנות הישראלית." לא פחות. נעמי בנצור מ"מעריב" כבר מיקמה אותי בחלקת גדולי עולם: "האסמבלאז'ים המרתקים שלו מקנים לו מקום של כבוד בתוכם (קרי: בקרב אמני האסמבלאז'-עץ/.ג.ע)." מה יש לדבר, אחרי הביקורות הללו לא נשאר לי בשביל מה לחיות. ואמנם, זו הייתה שירת הברבור שלי, או מוטב – חרחורו של ברווז מצוי.

בינתיים, קסם התיאטרון דהה אף הוא, תודה לאל, עד כי פג והתהפך לשנאת תיאטרון ו… למופעי הרצאות, בהם מצאתי פיצוי לצרכַי האקסהיביציוניסטיים. באשר למשיכתי לאמנות – את זו תרגמתי לטובת הפילוסופיה של האמנות.

אה, כן: פילוסופיה. בגיל 25, לאחר קריירה מפוארת (ראה לעיל) כאמן ושחקן כדורסל ותיאטרון, הבנתי סוף-סוף היכן שוכן העניין האמיתי. לא צליפה לסל, לא התחפשות לקצין שחור שחונק את אשתו (חפשו אותי בתפקיד אותלו באלבום ההיתולי, "zoo ארץ zoo" משנת 1975), גם לא חיקוי דו-ממדי של העולם בצבע ובקו – לא באלה העניין. במונחים היגליאניים, "הרוח הכללית" טרפה יותר ויותר את הווייתי הפרטיקולארית, ובפרט שיכולתי להרשות זאת לעצמי בזכות נדיבותם של הורי. אך, ראו זה פלא: גם לכאן חלחל אותו דחליל עלוב שהתקנתי בגיל 5. רוצה לומר, זיקתי הקדומה לאמנות, אותה משיכה ביזארית לעולמות תחליפיים, המשיכה לזנֵב בי. אלא, שעתה הצטעפה לה במילים ובתיאוריות. מעתה ואילך, מאוויים אינטלקטואליים, שניעורו בי בגיל ההתבגרות, חָברו למאוויַי האמנותיים הבלתי מוגשמים, וכל אלה גם יחד הציעו לי זהות חדשה, דרך חיים חדשה בכתב ובעל-פה: תיאוריה, ביקורת, הוראה, היסטוריה, אצירה – – –

האם מבקר אמנות (תיאורטיקן, היסטוריון, אוצר, מורה לאמנות וכו') הוא אמן מתוסכל? אולי. ואולי אף טוב שכך. אלא, שמשהו בתוכי יודע, שגם אם הייתי מתמסר לחיי אמנות (לימודים ב"בצלאל" וכו') התסכול – תסכול נוכח קוצר-ידי היוצרת – היה אורב לפתחי במוקדם או במאוחר. האם מבקר אמנות (וכל השאר) הוא אמן בלתי מוכשר מספיק? כנראה שנכון, לפחות במקרה שלי. האם עיסוקַי הלהוטים באמנות בגילאי ילדות עד בחרות סימנו קו של גורל לקראת חיַי הבוגרים? ברור שכן. כלום משהו בתכנים ובצורות של ציורַי המוקדמים אותת על תכנים וצורות של עיונַי המאוחרים? מעט מאד. אולי, אולי נטייה רומנטית כלשהי, שעליה אשלם תַבין ותקילין בביקורות שיוטחו לא אחת נגד סגנון הכתיבה והדיבור שלי. אך, יותר מכל, אותו גרעין (הולך ודוהה, אבוי) של התלהבות מאמנות, של תשוקה היולית (אנה פנתה?!) לאמנות – הוא זה שהִפרָה בי, גם בגלגולי התיאורטי, רגישויות לחומר, לצבע, לקו, משמע – הוא שהשלים את התיאוריה בפרקסיס; ואם נחזור להיגל – הגרעין האמנותי מהילדות ואילך הוא שגישר בבגרותי המאוחרת בין המופשט (העיוני) לקונקרטי (האמנותי-מעשי). כן, את הסגולה הזו אני חייב, מן הסתם, גם לאותה בובת דחליל טיפשית מגיל 5.

ואולם, שאלת השאלות: מאין נחלתי את שירי? דהיינו, מהו, בעצם, אותו דבר (אירוע? תהליך?) שזיווג אותי עם האמנות החזותית? לא, לא בית הורי הוא הדבר. שאם באמנות חזותית עסקינן, מאז שחר ילדותי ועד לצהרי בחרותי, נידונתי בביתנו לציור שמן בנאלי ביותר של שושני בורדו באגרטל על רקע שחור, ציור שאין סתמי ממנו בתולדות הציור, שתלה לעייפה בחדר האורחים ואשר מעולם אף לא טרחתי לברר את סוד החתום עליו. ועוד ציור אחד זעיר למדי זכור לי מחדר האורחים – ציור פסטל על נייר של לימון, ציור נוח לבריות, אף כי חסר כל ייחוד, מעשה ידי נעמי צ'יזיק, ידידת הורי ובתו של ד"ר ברוך צ'יזיק, חוקר הצמחים הארצישראלי הנודע. איני יודע איך וכיצד, אך מאז ומעולם – עוד מאז ינקותי – היה ברור לי באופן שאינו מוטל בספק, שציור הפרחים האדומים משעמם אותי עד מוות, בעוד ציור הלימון הצהוב עומד במבחן הסבירות, גם אם מותירני אדיש. באורח בלתי אמצעי ידעתי, בוודאות גמורה שאין גבוהה ממנה, שציור קנקן השושנים חלול מכל מבע ונבוב מכל ערך צורני. האם הציור הזה של "פרחי הרע" היה שיעור האמנות הראשון בחיי?

או, שמא היה זה ישבנה הזכור לטוב של המתרחצת, ציור של רנואר, שהוקסמתי ממנו כילד בבית-דיזנגוף? ילד קט הייתי, ילד בודד ומסוגר, המתגורר מטרים ספורים ממוזיאון תל אביב הישן. אבי נהג לספק מכשירי כתיבה למוזיאון מחנותו הסמוכה, וכך נפלה בידי הזכות לשוב ולבקר במקדש-המעט. ככל שאני מתאמץ לשוב בזיכרוני לתחושה המכוננת הבראשיתית בחדרים ההם, כל שאני מצליח לזכור הוא ציור אדמדם של מסיכות קרניבל של ג'יימס אנסור, הסימבוליסט הבלגי, ציור שלא חיבבתי אך משך במסתוריותו את תשומת לבי; ויותר מכל, זכורה לי אותה נערה עירומה, הנראית מגבה, שעה שטובלת באגם או בנחל. שָהָדִי במרומים, לא הארוס ריתק את הילד המלנכולי המתבונן בציור. לא, שהיו אלה גווני העור של הטוסיק – מיזוג בלתי אפשרי של כחולים, אדומים, צהובים, לבנים, ירוקים – – – פלאי פלאים. זכור לי כיצד התקרבתי יותר ויותר אל הציור ובחנתי את הקסם ממרחק אפס: לעזאזל, כיצד מולידים עור מסלט ססגוני שכזה?! עד היום עודני טרוד בסוגיה זו כל עת שאני חולף במוזיאון תל אביב ליד הציור הזה ומקפיד להתעכב לידו לזכר הימים ההם. כמובן, שהיום כבר ברור לי שרנואר אינו בדיוק "כוס הסודה" שלי וכי המתקתקות הנסוכה על הציור (ועל רבים מציורי רנואר) אינה לטעמי. אבל אז, בעודי ילד, הציור הזה גילה לי שני סודות שממשיכים ללוות אותי לכל אורך דרכי: האחד, סוד ההתקרבות הגופנית לציור, בחינתו החומרית ההדוקה, אפילו (ועל עווני אני מכה) מישושו. והסוד השני, קֶסם חושניותם של גוונים בכוח המיזוג, השקיפות, השכנות, הבנייה הנדבכית ומשיחת המכחול.

אם האחוריים של רנואר היו השיעור בצבע, כי אז המחללת של אסתר פרץ ארד הייתה השיעור ברישום. היום אני נוטה להניח, שמדובר בהדפס אבן, אולי ברפרודוקציה. בכל מקרה, מה שנראה כרישום פחם של חלילנית ענוגה, נתלה אחר כבוד על קיר כיתתנו (גיל 12-10), ושוב, באורח מיידי ובלתי מוסבר, קלטתי את הווירטואוזיות: באורח ודאי, כמעט מוּלָד, היה נהיר לי, שזהו "רישום טוב". הכיצד? מהיכן? בזכות מה? לא אדע. עובדה.

אחר כך, באה תערוכת ואן-גוך, המוזכרת קודם, וכבר הייתי בשל לזהות את כוח הרישום ה"פרולטארי" והמיומן להפליא של וינסנט, ידידי. אלא, שהתערוכה הזו כה סחררה אותי על כל סך ממצעיה, עד כי קצרה מאד הייתה דרכי עד לתרגום ארבעה עצי הפרי המסכנים שצמחו בחצרנו האחורית לציור דשן של מטע עתיר ירק בנוסח כפרי דרום-צרפת, שלא לומר הטראנס ה"דיוניסי" של מקצבי פסטל-שמן קצרים ברוח הג'ינג'י מאַרְל. דיוקן עצמי בצבעי שמן על בד יצא, לצערי, דומה יותר ליוסלה שומאכר ("איפה יוסלה?!"), אבל כמות צבע השֶמן שמזגתי על הבד ואשר בו חרצתי חריצי תנופה קצרי רוח – כיאה לצייר המטורף שביקשתי להיות – הכמות הזו הוכיחה סופית שקרל מרקס טעה: כמות אינה הופכת בהכרח לאיכות.

רוחי הואן-גוכית (באותה עת, נהגתי לחתום "גדעון" בבחינת "וינסנט". על "רפי" טרם שמעתי, כזכור) התגלגלה עד מהרה ברוחו של אונורה דומייא, הצייר הריאליסטי שסגדתי בעיקר לתאורה ולאווירה שבציוריו, אך גם לנפלאות הרישום והצבע. ציור הכובסת ובתה (עשרות שנים מאוחר יותר, אתקל בו במוזיאון "אולברייט נוקס" שבבפאלו, ניו-יורק) היה הנר שלרגלַי ואשר בו יקדתי כקדוש מעונה. הוי, כמה שהתבוננתי ברפרודוקציה והכתמתי אותה באצבעותי! הוי, כמה ששיקעתי את עצמי בצללי העיר המצוירת ברקע ובתוגת העובדת השבה לביתה! רק ספר קטן עם ציורי ז'ורז' רואו, שקיבלתי "שי מזכרת לגדעון פרידלנדר אשר התמיד והצטיין בעבודתו בחוג לציור", רק הוא שחרר אותי מדומייא כמי ששוחרר מכלא הריאליזם והועבר לכלא האקספרסיוניסטי של הקונטורים העבים והצבעים העזים המבליחים כויטראז'.

במבט אחורנית, אני מבין איזה בית-ספר אדיר חרשתי בדרכי התמימה וחסרת המודעות. הדרך הייתה דרך-מלך, גם אם בגוף הילד-נער שפסע בה לא זרם שום דם כחול. כי הדרך הזו הובילה אותי בבטחה בין נופי אמנות, שמשקעיהם ממשיכים להזין כל מבט שלי בציור. אלה הם משקעים בחוש ובאינטואיציה, משקעים כמעט מולָדים שאיש לא הכשירני להם, אך שבזכותם בכוחי להבחין מיד, באחת, תוך שבריר שנייה, אם ציור הוא טוב או רע, אם הוא נופל לקטגוריית הגיהינום של ציור השושנים האדומות, או לקטגוריית גן-עדן של "נוסעי המחלקה השלישית" של דומייא, עוד ציור שממנו נחלתי את שירי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: