קטגוריות
Uncategorized

סקיצות (1)

                                   סקיצות (1)

 

  1. ככל הנראה, צריך להתחיל לחשוב אחרת על האמנות: לא עוד במונחים מכלילים של מגמות, קבוצות, אפילו לא תערוכות. מכל זה כמעט שנואשנו. צריך להתחיל לחשוב אחרת: לחשוב על עבודה פרטיקולארית ש"עושה לך את זה" – וידיאו זה, צילום זה, פסל זה, ציור זה. בקטנה.
  2. בכניסה לתערוכה של אסף אבוטבול בגלריה של "המדרשה" מוצגת עבודה נהדרת. למען האמת ובניגוד לכתוב לעיל, התערוכה כולה מרשימה בכוחו של האמן הצעיר לעבד מושאים דומֶסטיים יומיומיים, דוגמת כיסאות פלסטיק, לאֶמבְּלֶמות – לסמלים הֶרָאלדיים, סמי-מיתולוגיים, וכל זאת באמצעות עבודת מחשב ומדפסת. בדעתך עולה האפשרות של תערוכה קבוצתית מעניינת של אמנים ישראליים שגלגלו ומגלגלים כיסאות ורהיטים לדימויים מפליגים, מאז נחום טבת ויהודית סספורטס המוקדמת ועד אוריאל מירון ואסף אבוטבול. אך, העבודה בכניסה לתערוכה שווה ביקור כשלעצמה: צינור אלומיניום דק, מהסוג המשמש למתלים, נלחץ בכוח מהרצפה לתקרה בסמוך לקיר. תחתית הצינור מועכת מָקָש אחד במקלדת של עוגב חשמלי המונח על הרצפה. המעיכה הזו מפעילה צליל נמוך ומתמשך. גבוה יותר על הקיר שממולך תלוי צילום של אדולף היטלר במדים, כשהוא אוחז דבר-מה בידו (זכוכית מגדלת?) ותר אחר משהו על הארץ. זהו. ההברקה הזו של אסף אבוטבול פועלת חזק על הכרתך וחושיך. הצינור הלחוץ מלחיץ את חללך, ואילו מעיכת המקלדת כמוה כדריכה מכאיבה על רגלך. הצליל הנפלט מנסר כצופר מורט עצבים ומטריד המשלים את "תא העינויים" הפתוח הזה. מבטך המושפל לקלקוּל המוזיקה (קִל-קוֹל) יוצר אנלוגיה עם מבטו כלפי מטה של היטלר. מה הוא מחפש? מה הוא איבד? מה חשוב לו שם? הצליל של המערך המאולתר ודל-האמצעים הזה מותיר אותך באֶניגמה, רדוף על ידי פאנטום שסודו לא ייפתר לעולם. מסוג אותן עבודות שנשארות איתך לדרך.
  3. מדי זמן, חוזר לעיני או לאוזני המסר הגואל-לכאורה של "הפריפריה". אנשים מגיבים לאמירותיי השונות בטענה, שכלאתי את עצמי בהבלי המרכז התל אביבי, שעה שהאמנות האמיתית, הבועטת, המרתקת – מתרחשת ב"פריפריה". האנשים מתכוונים לבאר-שבע, לחיפה, גם לירושלים. אודה ואתוודה: משימות חדר-העבודה שלי אינן מותירות לי את מותרות הטיולים ברחבי הארץ. בקושי רב אני מצליח להגיע אחת לשבוע לכמה תערוכות תל אביביות. נסיעה ל"פריפריה" פירושה אובדן יום עבודה. בלתי אפשרי מבחינתי, גם אם ההפסד כולו שלי. אך, האומנם הפסד? כלום לא נכון יותר להודות ב"אגדת הפריפריה", בהבטחת השווא שלה? שהלא, פה ושם, אף כי לעתים רחוקות, אני כן מגיע צפונה או דרומה, שלא לומר שתיעודי המרשתת, ולעתים הקטלוגים – ולא אחת, יש קטלוגים – מגיעים אלי מהצפון ומהדרום ומקנים לי מושג די ברור מהמוצג (בפרט, שיצירתם של חלק ניכר מהמציגים מוכרת לי). והרי, אם הייתי חש בבדל-קצהו של עניין דרמטי – הייתי מגיע מהר, תאמינו לי. אלא, שאיני קולט את הבְּדל הזה. אולי הפכתי אטוּם, בהחלט אפשר. באשר לאמנות הפריפריה הירושלמית, הקרובה לביתי, ביקורי באירועים אמנותיים בשכונת מוסררה או באירועי "סלה-מנקה" היו, דרך קבע, חוויות מאכזבות מאין כמותן. ואף על פי כן, באחד הערבים האחרונים, אזרתי אנרגיה ושמתי פעמי ל"תחנה הראשונה", מתחם הבילויים החדש של ירושלים, שבקצהו ניצב קרון רכבת ישן המשמש את חבורת "בית ריק", הדוגמא ה"לוהטת" לאמנות אלטרנטיבית ירושלמית. ניסיונותיי בעבר להיפגש עם מפעלותיהם של אנשי "בית ריק" – שנהגו ליצור בחללים נטושים ברחבי העיר – לא עלו יפה (בדרך כלל, מצאתי בית סגור). הפעם, נכנסתי לעת ערב לקרון החשוך (הדלת הייתה סגורה), ולהפתעתי, מצאתי בתוכו שני בחורים חביבים, שאחד מהם עמל על השלמת מעטפת פנימית דחוסה, העשויה כולה מגזירי קרטונים משומשים. עבודת קן עמלנית, מעין "ארט-ברוט" תימהונית של בניית מרחב הישרדות פרטי, ספק מערה, ספק מקלט. דווקא חשתי סימפטיה לעבודת ההתבודדות האובססיבית הזו, הגם שאישרה לי את ההסתגרות הפחות-סימפטית של האמנות העכשווית בתוך האני האטום (למותר לציין, שכל חלונות הקרון נאטמו לחלוטין על ידי הציפוי בפתיתי הקרטון, כאשר מספר מראות כולאות אותך עוד יותר בתוך העולם הבדוי). אך, יותר מכל, הציק לי מיקומו של הקרון, שהפך – כך מספרים לי – לביתם הקבוע של אנשי "בית ריק": בלב-לבו של מרחב שעשועים דבילי, שפת-ים אשלייתית שעיריית ירושלים מספקת לתושביה תשושי הבידורים. אמנות רצינית בטבורה של שטות בידורית? ככה לא בונים אמנות פריפריה.
  4. בגלריה "קונטמפוררי" אצרה שרית שפירא תערוכה קבוצתית בשם "שָני וארגמן", שעניינה הצבע האדום. הצטערתי להיווכח, ששום מילה בדפי התערוכה לא הזכירה את תערוכת באדום", שהציגו חברי "עשר פלוס" ב- 1967 בגלריה "כץ" התל אביבית. באותה עת, להידרשות לאדום נלוותה ארשת אירונית משהו, בבחינת גוון מלודרמטי, שאינו יאה למבע המתוחכם והמאופק שבמסורת ההפשטה הלירית בגלגולה ה"פופ"ית הצעירה והדוקרנית. האדום של "עשר פלוס" התריס וקנטר. אך, עתה, לאחר מִפְני הדם של תומרקין, גרשוני ואחרים[1], מה רוצה התערוכה הזו לומר, מעבר להדהוד הצבעוני של עזה המדממת (הדהוד בלתי נסבל כשלעצמו בשחפ"צ האמנותי-אסתטי שלו)? שמלבד גיבובם יחד של לא מעט אמנים שונים, בעלי אמירות שונות ביותר בצורה ובתוכן, אך שמשותפת לכולם הנקיטה באדום – אין לתערוכת "שָני וארגמן" שום מסר בסיסי שמצדיק אותה. וכך, מה שראשיתו שולחנות שבסימן אדום (אריה ארוך, רפי לביא, נחום טבת, דוד עדיקא), המשכו ערב-רב של אדומים וסופו אדומי-הדם של משה גרשוני, מיכאל נאמן וסיגלית לנדאו. בינינו לבין עצמינו, יכולנו להוסיף עוד הרבה אדמוניים לתערוכה הזו: החל בארז ישראלי וכלה במיכל פרי, אשר לא ברור מדוע נותרו בחוץ. יותר מכל, משרית שפירא יש לנו ציפיות אוצרותיות גבוהות הרבה יותר, לפחות ברמת הטיעון הרעיוני החד.
  5. בגלריה "דביר", בתערוכה חסרת זהות הנושאת את הכותרת האמורפית "פאנטום", פגשתי בעבודה מרתקת של אריאל שלזינגר: כדי חומר שיצר במו ידיו, ניתץ אותם לרסיסים ו"ריפא" את הכד במהופך – פניו הפנימיים הפכו פנים חיצוניות, תוכו הפך לבָרו. שחזור מוטעה כביכול. הנאמנות למקור התבלבלה בדרך, תוך שמצייתת לדין הפוסט-מודרני של ההחצנה. לא כל הטרנספורמציות שא.ש נוהג להפעיל על חפצים יומיומיים במינימום התערבות (המתקרבת ל"לא-כלום" של גבריאל אורוסקו) – לא כולם מדברים אלי. אבל את הכדים הללו שלו אני אוהב מאד. אני מוצא בהם הדים פוסט-מודרניים לאידיאה של הכד השבור (מאז הנביא ירמיהו ועד להיינריך פון-קלייסט) – וכוונתי דווקא לאי אפשרותו של פאתוס טראגי באמנות זמננו; בה במידה שאני מייחס לכדים האבסורדים הללו חשיבה מעמיקה על אי אפשרותה של הרסטורציה. בעצם, הרעיון של עבודת היד העממית – זו הגלומה בכד החרס הפשוט – עוברת כאן טרנספורמציה של ניתוץ ושיקום עקום. התעניינתי ברכישת כד. נאמר לי, שהמחיר הוא 10,000 יורו, ונוכח תדהמתי, דווחתי על הצלחתו הפנומנאלית של שלזינגר, המציג בימים אלה תערוכת יחיד ב"קונסט-האוס" של באזל. קטונתי.
  6. בעיתונות התפרסמה לא מכבר מודעה גדולה הקוראת לציבור לרכוש דירות במיזם חדש המתנאה בשם "Museum Residence". הכוונה לשכונת יוקרה שתוקם בסמוך למוזיאון ישראל. מכבר ידעתי, שהאמנות מצטיינת בשירות אילי הנדל"ן. שהרי, שיטת הג'נטריפיקציה – שדרוג אזורים עירוניים מוזנחים באמצעות אכלוסם הזמני בסטודיות ולאחר מכן בגלריות – שהשיטה הזו חוללה פלאים מניו-יורק ועד תל אביב. אבל עכשיו, מול ה- Museum Residence, אני מבין שאותה אמנות שהחברה הישראלית דחקה לסוף התור בכל הקשור לתקציבים, שעות הוראה בבתי ספר, כתבי עת, במות מדיה וכו', אותה אמנות מתפקדת יפה מאד כיוקרה נדל"נית. הנה כי כן, כל אלה שכף רגלם לא תדרוך במוזיאון ישלמו הון עתק על מנת לגור ב- Museum Residence. תחי אמנות ישראל!

[1] גדעון עפרת, "הדם הוא הנפש", בתוך: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 365-347.

קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים ציור עכשווי בישראל

אמנות טיפשית

                          אמנות טיפשית

 

פעמים רבות מדי אני חוזר הביתה במפח נפש מסיורי השבועי בגלריות התל אביביות ומודיע לאשתי: "אבוי, שוב, נפלתי לתערוכות טיפשיות." אני מודע לכך, שיש משהו יהיר בשיפוט שכזה, אך אין זה אומר שהתערוכות אינן טיפשיות. שכן, פעמים רבות מדי אני נקלע לתערוכה, שמאחורי הכותרת היומרנית שלה מתגלה מצג שווא של עשייה אמנותית סתמית ושטחית להפליא, פעילות מיותרת, כזו החפה מכל התמודדות רוחנית רצינית, צירוף של רדידות, בנאליות ועצלות יצירתית, תכונות החלות בהכרח גם על האוצר(ת) של המִקבץ הנדון. אם הייתי רשע, הייתי מציין שמות מפורשים, אלא מי אני שאעליב מכרים וקולגות.

 

התנשאות היא מידה מגונה, כן, אך מה לעשות, שכגודל היומרה בכותרת התערוכה, בחזותה, בקטלוג הנלווה וכו', כן עליבות היצירות. באחד ממאמרַי מרי-הנפש בנושא האמנות העכשווית בישראל טבעתי את הביטוי "אמנות לא הכרחית". עכשיו, כשאני נוקט ב"תערוכה טיפשית", אני מרחיב את תחושת אי-ההכרח שביצירת העבודות הפרטיקולאריות, לא כל שכן בקיבוצן בתערוכה. הכוונות טובות, בטח, אך התוצאה – הונאה, התנסות מיותרת, הטרחת-שווא של הצופים (לא אחת, בעזרת יחצ"נות השותפה מבלי-דעת לפשע).

 

באותן נסיבות מביכות, בהן אני נמצא מוקף, שלא בטובתי, ביצירות בינוניות-עד-תפלות ובתצוגת-מלכודת ובזבוז זמן, אני מתחיל לתהות ביני לביני שמא, אולי, אמנות היא, בעצם, עניין טיפשי במהותו. שלאחר הכול, מדובר במריחת מעט צבע והעברת קו על נייר או בד, אפשר גם גיבוב חומרים או מושאים, ובסך הכול – עיצובו של דימוי נעים לעין יותר או פחות, או מבע חזותי של רגש, ובמקרה הטוב – גם איזשהו גירוי אידיאי. מה כבר אפשר או צריך לצפות מפיסת בד מוכתמת, אני תוהה?! מה כבר ראוי להעמיס על מקבץ חומרי בלתי מעשי?! ומה כל ניפוחי השכל האלה של שנות הלימוד באקדמיה, לימודים עיוניים, "דיסקורס" וכיו"ב?!

 

על פי רוב, המושג "אמנות טיפשית" חל על ציור בנושא אידיוטי, דוגמת דיוקן קלאסי של מטרוניתה, השולחת ידה אל מחוץ למסגרת המפוארת של הציור על מנת לקבל ורד המוגש לה בידי מחזר אלמוני… וישנה גם אמנות המתחפשת לטיפשית, ציורים (איורים, קריקטורות) היתוליים, המודעים היטב לדימוי המטומטם המיוצג בהם. מעין בדיחות קרש חזותיות. ברם, לפעמים, האמנות היא ממש טיפשית, כלומר מטומטמת בחוסר מודעותה לאווילותה. כגון אותה אמנית מיצג בשם מילוֹ מוּאָרֶה, שהציגה השנה ביריד האמנות בקלן שבגרמניה מיצג בו ניצבה עירומה גבוה מעל קנבס, תוך שהיא פולטת-מטילה ביצים מלאות צבע מתוך הוואגינה שלה, שעה שהביצים הנושרות מתנפצות ומכתימות את הבד, כך שיוצרות "ציור מופשט". אווילות גמורה.

 

ב- 2002 ראה אור ספרה של אביטל רונאל, "טיפשות" (רסלינג, תל אביב), ובו עקבה המחברת אחר מושג הטיפשות בתולדות הספרות והפילוסופיה, תוך שמשכילה שלא להגדירו. הטיפשות מעוררת אימה, טורפת את הרציונאליות, מאיימת על חשיבה פילוסופית, אך כל ניסיון ללכדה יהיה מעשה טיפשי… עשר שנים מאוחר יותר, אצרו דורית לויטה-הרטן ודיאנה דלל במוזיאון פתח-תקווה תערוכה בשם "על הטיפשות", שנסמכה לא מעט על הספר הנדון. ברוח הנטען לעיל, עצם ההצהרה האוצרותית של האמנות על עצמה כ"טיפשית" הפקיעה ממנה את הטיפשות ובעצם נטרלה את העיסוק הישיר בה. כפי שהבחינה גליה יהב:

"הכותרת 'על הטיפשות' […] יוצרת רף שבלתי אפשרי לעמוד בו. מרגע ידיעתה, דבר אינו טיפשי מספיק, או טיפשי מדי. כל עיסוק מוקע כהכללה שאינה הערה על טיפשות כי אם הטיפשות עצמה, ונקלע ללולאה שאינה יכולה להגיע למיצוי או להתקבע על משמעות. […] כך פועלת הטיפשות כהתששת השיח. היא גם היעדר של דבר-מה וגם מלאי. במקום לדון במושג היא מחסלת את עצם האפשרות של האמנות הפלסטית לדון במושגים, לשמש אתר של שיח." ("גלריה", "הארץ", 18.12.2012)

 

הוגים שונים בתולדות מחשבת המערב ראו בטיפשות סוג של אידיאל. סוקרטס, כזכור, אהב להציג את עצמו בפני הסופיסטים (דוברי ה"סופיה", חוכמה…) כ"טמבל", אך עשה זאת כאסטרטגיה של חוכמה שנועדה להוכיח את טיפשות בן-השיח. ארסמוס מרוטרדם כתב ב- 1508 את "שבחי הסכלות", ספר שפתח בנאומה של הסכלות בדמות סופיסטית:

"…מעיזה אני לומר, כי נוכחותי האלוהית, ולוּ רק היא בלבד, תשמח לבב אנוש ואֵלים. והרי ההוכחה הטובה ביותר: אך עליתי על הבמה באסיפה המונית זו, ומיד קרנו פני כל בארשת עליזות בלתי רגילה. […] ולא יצליחו להסתירני אפילו אלה המשתדלים בכל כוחם לשים על פניהם מסווה של חכמים – אותם קופים המתקשטים באצטלות ארגמן, ואותם חמורים, המתהדרים בעורו של האריה. […] טיפשים מטופשים אלה רוצים להתפרסם כחכמים ונבונים, אך כלום אפשר לקרוא להם בשם אחר מאשר 'טיפשו-חכמים'?"[1]

 

גם ניטשה המליץ לנו ב"כה אמר זרתוסטרא" ובמקומות נוספים לחבוש על ראשינו את מצנפת הליצן השוטה. אבל, כל אלה היו, כמובן, חכמים גדולים, שיכלו להרשות לעצמם את לוקסוס ההיטמטמות מרצון. אפשר אמנם, שהדרגה הגבוהה של החוכמה היא ההכרה בהיעדרה, בבחינת "אני יודע שאיני יודע" (שוב, סוקרטס). ובאמנות? רק בנדיר נמצא אמן שייאות לעטות על עצמו את מסכת הטמטום. אחד כזה הוא משה גרשוני, שלא חדל לחשוף בציוריו את קלונו הגופני העצמי ולהביע עצמו ברמות רגרסיה נפשית, והודה:

"טמטום, ההוויה הדפוקה הזו. ההרגשה היא שטמטום הוא הוויה יותר צודקת מחוכמה. טמטום מהדהד לי בהרבה שכבות של תודעה, אני מרגיש שטמטום קשור אלי, זהו מושג שלי. […] בעיניי, ציור מתאים לטמטום. יש לו תכונות טובות לטיפול במקומות לא צלולים. […] מונגולואידים עם זֵרים על הראש, כמו שראיתי בנעורי בגן רש"ל, כנראה בחג שבועות, זה הדימוי הכי גבוה שאפשר לשאוף אליו. […] גבול הטמטום הוא גבול החוכמה. אני מתגרה בַמקום הזה. זה נראה לי אותו הדבר, קצה החוכמה וקצה הטמטום."[2]

 

חזרנו אפוא אל סוגיית האמנות המטומטמת. גרשוני, יאיר גרבוז ואחרים יכולים להתחזות למטומטמים, אך הם אינם כאלה. הבעיה נולדת במקרים ההפוכים – כשאמנים ואוצרים עוטים על עצמם אצטלה של חכמים, שעה שמיצירותיהם ותערוכותיהם עולה רק צליל נפיחה. אין ספק, שהשער המושגי שנפתח באמנות בשנות ה- 70 נשא עמו גם את זרע הפורענות של היפוכו: מבע אידיאי דל, יומרני ומגוחך. לזאת נספחה מחלתה הקשה של האמנות העכשווית: כי כשהשטח פרוץ לחלוטין, והכול אפשרי, וכולם אמנים, וכולם אוצרים, וכל אחד פותח גלריה, והמוזיאונים חייבים להציג תערוכות בכל מחיר, ונמחקו הגבולות בין החיים והאמנות ובין האמיתי והמדומה, והקריטריונים נוטרלו והמִדרָגים חוסלו, הקלות הבלתי נסבלת הזו של האמנות גובה מחיר, והמחיר הוא אמנות טיפשית ותערוכות טיפשיות.

 

אומרים לי: כדאי לסבול חמש תערוכות טיפשיות לטובת תערוכה שישית איכותית. אז איך זה שהסטטיסטיקה שלי משקפת, שוב ושוב, את נדירותה האקוטית של חוויה מתקנת?!

 

 

 

 

 

[1] ארסמוס מרוטרדם, "שבחי הסכלות", תרגום: חיים הלפרין, ספריית הפועלים, תל אביב, 1967, עמ' 12, 16.

[2] שרה ברייטברג-סמל, "משה גרשוני", מוזיאון תל אביב, 2010, עמ' 82.

קטגוריות
פרשת השבוע

התמונה והקול

                       

                                  פרשת "ואתחנן"

 

יש לי יחס מיוחד לפרשת "ואתחנן" ("דברים", ג'-ז') ולו רק מהסיבה, שבפרק ו' פסוק 5 אני מגלה את הפירוש לשמי הפרטי. שכאן מצָווה משה את בני ישראל להרוס ולהאביד כל פסלי עכו"ם: "…מזבחותיהם תיתוצו ומצבותם תשַברו ואֲשֵיֵרהם תגדעון…" ("דברים", ו', 5). לגדוע את פסלי האשֵרה, כפי שיעשה השופט גדעון כאשר יהרוס את מזבח הבעל והאשֵרה ("שופטים", ו', 28. ואגב אירועי השבועות האחרונים, בשני הפסוקים הראשונים של פרק זה נמצא, שאבותינו, בני ישראל, היו אלה שהמציאו את שיטת הלוחמה במנהרות, הרבה לפני החמאס, הווייטקונג וכו'…).

 

אך, יחסִי המיוחד לפרשה קשור יותר לסוגיה החבוטה של איסור הפסל והתמונה, הזכור לנו כדיבֵּר השני בעשרת הדיברות. פרשת "ואתחנן" חוזרת על פירוט הדיברות, אך, כמדומני, מעניקה לדיבר השני נופך נוסף.

 

הנה כי כן, משה אינו מרפה מאיסור הפסל והתמונה. לא פחות מחמש פעמים לאורך הפרשה הוא שב וחוזר על האיסור בניסוחים שונים. והיכן הנופך הנוסף? בשידוך האיסור הנדון עם הקול האלוהי, ויותר מזה – עם קול הבוקע מאש.

 

זיווג הקול האלוהי והאש יסודו, כמובן, בסנה הבוער. אז, נקודת המוצא של משה הייתה המבט: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה." ("שמות", ג', 3) וגם כשהסתיר משה פניו "כי ירא מהביט אל האלוהים" ("שמות", ג', 6) – עדיין האמין באלוהות נראית. ורק מאוחר יותר, הסכין משה לתקשורת של קול ושמע עם ישות ערטילאית העונה לשֵם "אהיה אשר אהיה" ("שמות", ג', 14).

 

קטגוריות
פרשת השבוע

אלגיה לאנשי המידות

                       

                                       פרשת "דברים"

 

בפרשת "דברים" ("דברים", א-ג) ממשיך משה בהרצאת תולדות עם ישראל במדבר סיני, מלאכה בה החל עוד בפרשת "מסעי" שבסוף ספר "במדבר". מעניינת כתיבת ההיסטוריה המשופצת של המנהיג. שהלא, זכורה לנו פרשת "שלח", בה נכתב שהיה זה ה' שציווה את משה לשלוח מרגלים לתור את ארץ כנען ("במדבר", יב", 2-1), דהיינו – החלטה של משה. עתה, מספר משה, שהייתה זו דרישת בני ישראל לשלוח את המרגלים: "ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ […] וייטב בעיני הדבר…" ("דברים" א', 23-22). למותר לציין, שתליית הקולר בעם ולא בו עצמו תכליתה להעצים את רושם התנהגותו הנלוזה של העם, שעשרה מתריסר מרגליו שבו והבהילו בדיווחם על אודות הענקים היושבים בכנען. על זאת, כזכור, שילם העם ב- 38 שנים נוספות של נדודים עד להיעלמות דור-המדבר. בהמשך נאומו ההיסטורי אין משה שולל את הדיווח על הענקים. להפך, הוא מאשרו ולו על מנת להוכיח את גודל הניצחון האלוהי, שפעם נוספת, מעצים רטרואקטיבית את רכרוכיות העם המפקפק בכוחו לכבוש את הארץ. שהרי, ככל שאימתניים יותר הענקים היושבים בכנען, כך אדיר יותר הקב"ה הגובר עליהם:

"ארץ רפאים תחשב אף היא, רפאים ישבו בה לפנים, והעמונים יקראו להם זמזומים. עם גדול ורב ורם כענקים וישמידם ה' מפניהם ויירָשוּם ויישבו תחתם." ("דברים", ב', 21-20)

 

מה ידוע לנו על הענקים הללו?

 

גילוי נאות: בנערותי נחשבתי ענק. גובהי דאז – 1.89 מ'– הציבני משכמי ומעלה במגרש הכדורסל השכונתי, גן-עדן שנמשך זמן קצר יחסית, עד שהובאו ארצה נפילים אמריקאיים שחורים, שהציעו שירותם לקבוצות הליגה הישראלית, ואלה החזירוני לממדי האמיתיים. מאז, על כל פנים, יש לי חולשה מיוחדת לענקים, ובעניין רב אני עוקב אחריהם בתנ"ך. שהלא, ממש כאן, לא רחוק מדי מביתי הירושלמי, כלומר בחברון, התגוררו פעם יצורים אדירי מידות. כעדות מרגליו של משה שחזרו מכנען ודיווחו: "… ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם." ("במדבר", י"ג, 33-32)  המרגלים התכוונו לאחימן, שֵשַי ותלמי "ילידי הענק" (שם, פסוק 22; וראה גם "יהושע", ט"ו, 14 ו"שופטים", א', 20), המתגוררים בחברון. אך, האומנם עסקינן רק בשלושה אחים מגודלים ותו לא, אשר כה הטילו חיתתם על מרגלינו עד כי אלה חזרו על עניין הענקים הללו לא פחות משלוש פעמים לאורך דיווחם (וראה גם פסוק 28 באותו פרק י"ג של "במדבר")?  והאומנם אך ורק הטריאומווירט החברוני המפלצתי הוא שכה הפחיד אף את העם כולו, כפי שמספר משה בפרשתנו שבפתח ספר "דברים" ("…אחינו המסו את לבבנו לאמור… וגם בני ענקים ראינו שם." – פרק א', פסוק 28)?

 

האמת היא, שמשה נתקל בתופעת הענקים המזרח-תיכוניים. כאשר הנהיג את בני ישראל דרך מדבר מואב: "האֵמים (הם ה"אימים"/ג.ע) לפנים ישבו בה עם גדול ורב ורם כענקים. רפאים ייחשבו אף הם כענקים והמואבים יקראו להם אמים." ("דברים", ב', 11-10) אך, עתה, משעומדים בני ישראל לחצות את הירדן אל ארץ כנען, מכליל משה את דיווחם של המרגלים בבחינת נתון דמוגרפי כלל-אזורי: "עם גדול ורם בני ענקים אשר אתה ידעת ואתה שמעת מי יתייצב לפני בני ענק." (שם, ט', 2)  ואכן, האינטואיציה של משה עבדה היטב. כי בהתאם לנתוני התנ"ך המתארים את כיבושי יהושע וניצחונותיו, לא רק בחברון ישבו ענקים: "ויבוא יהושע בעת ההוא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה הר ישראל (…) לא נותר ענקים בארץ בני ישראל רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו." ("יהושע", י"א, 22-21)  יצוינו גם בני האמורי, המוזכרים בספר "עמוס" כעם של ענקים: "ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גובהו וחסון הוא כאלונים…" ("עמוס", ב', 9)  אם כן, ענקים ביהודה, בישראל, בארץ פלשתים ועוד. ולא נַפלֶה גם את הבשן, שמלכו, עוג, היה שריד לגזע הענקים: "כי רק עוג נשאר מיתר הרפאים…" ("דברים", ג', 11). כאן גם מרמז לנו התנ"ך על מידותיה של המוטאציה האנושית הזו, כשהוא מתאר את גודל מיטתו של עוג: 4.5 מ' אורכה (9 אמות) ו- 2 מ' רוחבה (4 אמות). מפלצת של ממש. רק ספר "היובלים" (כ"ט, 9) הגביה עוד יותר את ענקי הארץ, ביחסו לרפאים תשע או עשר אמות, משמע קרוב לחמישה מטרים. פחד.