איזידור אשהיים: מאקספרסיוניזם לאקספרסיה

את הביטוי, "אקספרסיוניזם מתון", נהוג היה לייחס דרך קבע ליצירת איזידור יצחק אשהיים (1968-1891). אלא, שביטוי זה מסתיר מנעד רחב מאד של תחבירים אמנותיים, החומקים מהאקספרסיוניזם המובהק (שבנוסחי דרזדן ומינכן, קודם למלחמת העולם הראשונה) אל סגנון אמורפי, נטול זהות מובהקת, הנע באזור הפוסט-אימפרסיוניסטי הרב-פנים. "היה אקספרסיוניסט מתון, ששיווה חן ויופי לגוף האישה, לנוף, לחיה ולכל חפץ פשוט […], פיוטיות שקטה, מלאה השראה עמוקה." – נכתב ב"גזית" לרגל תערוכת הזיכרון שנערכה לאשהיים ב- 1969 בבית האמנים בירושלים. "אקספרסיוניזם מתון", קרא יגאל צלמונה למאמר ביקורת שכתב על יצירת אשהיים ב"מעריב". הדוגמאות מרובות.

באשר לי, לאורך שנים ארוכות, חזרתי אל גלריה "קרמר" המיניאטורית שברחוב שץ, שבמרכז ירושלים, בה נשענו אל הקיר עשרות רבות של רישומי עיפרון, פחם ועט של אשהיים (אותם נהג להעניק לממסגר כתשלום). אהבתי להתבונן ברישומים הללו ותמיד ציינתי לעצמי את שפתו הנעימה, הרגישה והרכה של הצייר, פיגורטיביות ספק אימפרסיוניסטית ספק אקספרסיוניסטית ("מתונה"…) של דמויות וחיות (פרות, בעיקר), שלעולם לא נסחפה למבע דרמטי ולעיוות. ותהיתי ביני לביני מה הקשר בין לשון אמנותית נינוחה זו לבין היות איזידור אשהיים תלמידו של אוטו מולר, האמן האקספרסיוניסט הגרמני הנודע.

איזידור אשהיים, שנולד בעיירה מָרְגונין שבממלכת פרוסיה (כיום בפולין), גדל בברסלאו, בה למד ציור באקדמיה לאמנות בין השנים 1921-1919, ושם היה תלמידם של אותו אוטו מולר (Mueller) – לשעבר, מאמני קבוצת "הגשר", ושל פרידריק פָּאוטש (Pautsch) – צייר פולני, ריאליסטן שהתמחה בייצוג אנשי העם הפולני. אשהיים, כך מסופר, נטה בציוריו מאותה עת (בה היה חבר באגודת אמני שלזיה) לאפיק האקספרסיוניסטי, כשעשה לעצמו שם כצייר וכאמן ליתוגרפיות בתערוכות שהציג בברסלאו ובברלין. אלא, שאין ביכולתנו לבחון תקופה זו ביצירת אשהיים מאחר שכמעט כל יצירותיו משנות ה- 20 נשארו באירופה עם עלייתו ארצה ואבדו. בתערוכת הזיכרון שנערכה לאמן ב- 1969 הוצג נוף אחד מ- 1930 – נמל באזור בּרֶטאני שבצרפת, "ציור לירי מאופק במסורת מארקֶה". ציור שמן אחר, של פרחים באגרטל (על שולחן עם צלחת פירות), משנת 1932, נמכר ב- 2009 במכירה פומבית בתל אביב וכולו להט של חרציות אדומות ולבנות המעוצבות בפיגורטיביות אקספרסיוניסטית, שאינה שונה מציורי טבע דומם ואינטריירים צרפתיים מאותה עת.

עם עליית הנאצים לשלטון נאסר על איזידור אשהיים להציג את עבודתו, ואת פרנסתו מצא עתה כמורה בבית ספר יהודי. ארצה הגיע ב- 1940 בהעפלה בלתי לגאלית, נתפס על ידי הבריטים וישב שבעה חודשים במחנה המעצר בעתלית. כאן הרבָּה לרשום ואף הציג את רישומיו בתערוכה באוהל, כאשר לצורך תליית העבודות נעזר בעצור צעיר בשם יוסי שטרן, שיימנה לימים על תלמידיו. רק ב- 1945 החל אשהיים עובד כמורה לרישום ב"בצלאל החדש" שבירושלים, תפקיד בו החזיק עד 1964 (בין השנים 1961-1960 אף שימש כמנהל המוסד). ב- 1946 נשא לאישה את מרגוט לנגה, אף היא ציירת ילידת גרמניה ובוגרת האקדמיה לאמנות בברסלאו. בני הזוג אשהיים התגוררו בשכונת רחביה הירושלמית, כאשר פרנסת המשפחה מושלמת באמצעות עבודתה של מרגוט בחנות פרחים ברחוב המלך ג'ורג' שבמרכז העיר.

איזידור אשהיים שכר סטודיו בסמוך לבתי "בצלאל", בו, במקביל לרישומים ולהדפסי אבן, צייר בצבעי שמן טבע דומם ופרחים, אך גם דמויות ונופים שהסתמכו על סקיצות שבמפגש החי עם הנושאים. ב- 1943, לדוגמא, צייר בצבעי שמן את נוף טבריה כמי שמתפעם מהאקזוטיקה האוריינטלית. סמוך לאותו זמן צייר בצבעי שמן ציור מונומנטאלי (100X160 ס"מ) בגווני ירוק וכחול המייצג ערבי יושב ושרשרת-מסבחה בידו (הציור באוסף מוזיאון פתח-תקווה). ב- 1944 צייר בצבעי שמן טבע דומם (כד, ירקות, דגים) – ציור באוסף מוזיאון תל אביב, המאופיין בפיגורטיביות קפואה, קווי מתאר מודגשים וגוונים חמים. ככלל, האקספרסיביות ממושטרת מאד. ב- 1948 צייר בצבעי שמן ובמכחול חופשי מתרחצים בים תל אביב, כאשר הירוק והכחול שבים לשלוט בבד. גם נופים שיצר בשנות ה- 50 בצבעי שמן לשפת הכינרת, בצפת ועוד נטו לכחול וירוק. ככלל, ניתן לומר, שהאקספרסיוניזם נותר רק כמשקע עומק בציורים הפיגורטיביים של אשהיים, שנמנעו ממבע סובייקטיבי מוקצן, ובהתאם, הצניעו את ייחוד שפתם ונראו כגרסה נוספת לציור "אקספרסיוניסטי מתון", מהסוג שאפיין את הציור הארצישראלי דאז.

אשהיים, נעים ההליכות ובעל חוש ההומור, אך גם מורה קפדן, היה אהוב מאד על תלמידיו (בהם אביגדור אריכא, יוסי שטרן, פנחס כהן גן, אבנר כץ). ב- 1952 זכה ב"פרס דיזנגוף" לרגל התערוכה הכללית של אמני ישראל, אך רק ב- 1955 הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו בישראל, ומעניין שהייתה זו דווקא תערוכת רישומים שהוצגה בביתן האמנים הירושלמי (שהיה סמוך למלון "המלך דוד"). אז גם זכה ב"פרס ירושלים". שנתיים לאחר מכן, הציג במוזיאון תל אביב תערוכת הדפסי אבן. ב- 1966, במלאת לו 75 שנה, הוצגה תערוכה צנועה של יצירותיו באגף הגרפיקה של מוזיאון ישראל, שנחנך לא מכבר. כאן, בין השאר, הוצג גם תחריט בשם "נערה"" שנוצר עוד ב- 1919, אוד מוצל מיצירתו המוקדמת והאבודה של אשהיים. כל התערוכות הללו מוכיחות בבירור: הפן הגראפי ביצירת אשהיים – רישומים והדפסי אבן – היה הפן האמנותי המועדף על ידי אוצרים, ואולי גם על ידי האמן עצמו.

הביקורת שהגיבה לתערוכת 1966 אבחנה שורשים אקספרסיוניסטיים ביצירות הגראפיות, כגון בהדפס האבן, "מרגלית" (1953) – "ולפניך מתגלה מקור השפעה ראשי בתחילת דרכו של האמן והניכר פה ושם גם בעבודות מאוחרות יותר: האקספרסיוניזם הגרמני, ובעיקר זה של נציגו החשוב, אוטו מולר…" דומה, אכן, שבעיקר בהדפסי האבן שלו ביטא אשהיים תחביר מוגדר ואישי יותר משביטא במדיומים האחרים, הממאנים להגדרה סגנונית ברורה שמעבר למבע האקספרסיבי הכן. ניתן לקבוע, שבאורח אופייני לרבים מציירי העלייה מגרמניה, שהצטיינו במדיום הגראפי, מצא אשהיים במדיום הליתוגרפי (בשחור-לבן!) כר להשתחררות והתחברות, הן לשורשיו בברסלאו והן לעצמו.

ישנם אפוא ציורי השמן של איזידור אשהיים וישנן עבודותיו הגראפיות. המכירות הפומביות הרבות, שנערכו בישראל בעשרות השנים האחרונות, העלו מתהום הנשייה ציורים רבים של הצייר, מהם ניתן ללמוד הרבה על שפתו ועל היעדרה. כך, למשל, מובהר לנו, שכבר בשנות ה- 30, ועודו בגרמניה, נטש אשהיים את תלמודו האקספרסיוניסטי לטובת ציור מאופק בהרבה ואף ריאליסטי הרבה יותר (השפעת המורה הפולני, פָּאוּטְש? השפעת המהלך האנטי-אוונגרדי באירופה שבין מלחמות העולם?). אם ציור השמן שלו מ- 1927, "נוף כפרי בחורף", עודנו נגוע בניגודי צבע ומשיחות מכחול העשויים להזכיר את מוריס ולאמנק, הפוסט-אימפרסיוניסט הצרפתי, הרי שנוף כפרי אחר שצייר בשנות ה- 30 (ונמנה על אוסף האמנות של הקהילה היהודית בברלין) עוצב כציור פוסט-אימפרסיוניסטי לכל דבר.

ציורי השמן הירושלמיים של אשהיים כבר רחקו עוד יותר מהאקספרסיוניזם המשוער של בחרותו. "אגרטל עם סייפנים" (צבעי שמן, 1944?) הוא ציור יציב ושלו מאד, בו רק קווי המתאר המודגשים מונעים ממנו מלהיות מזוהה כציור ריאליסטי. "טבע דומם" (צבעי שמן, 1947) דוחס מושאים רבים מהסטודיו של האמן – בקבוקים, קנקנים, בובת-מודל ועוד – במֶחְבר המפגיש פיגורטיביות של נפחים עגלגלים עם זוויות גיאומטריות. העיקרון הסזאני הזה זוכה לאישור גם על ידי אקוורל סזאני ביותר בשם "יריחו" (1945), המזכיר את ציורי הר סן-ויקטואר של האמן הצרפתי הדגול. וכך, ציור השמן, כפר מלחה" (1960), בנוי כולו מגיבוב גיאומטרי של קוביות הבתים, בעוד ציורי עירום משנות ה- 40 ("נשים מתרחצות", "עירום" ועוד – וכבר צוין בעבר היעדרו הכמעט-מוחלט של הגבר מציורי אשהיים ) דווקא נאמנים לאנטומיה של הגוף הנשי העגלגל, גם אם מוותרים על פרטים (לעתים, אף מתחככים בהפשטה חלקית). בציורים אלה, ובהדפסי האבן של הנשים, אישר אשהיים את סגידתו לכוח הנשי כשילוב של מונומנטאליות, מסתורין (האישה מצוירת על פי רוב מהגב או מהצד) ועוצמת ארוס בלומה.

כל ניסיון לנסח הגדרה יציבה וכוללת לתחביר האמנותי של אשהיים בציורי השמן יעלה על שרטון. "דיוקן אישה" שלו (צבעי שמן, 1959) גובל בריאליזם, ורק הרקע הדו-ממדי המעמת שטח אוקר ושטח אדום – שומר את הציור באזור האקספרסיוניסטי-משהו. וכך, בציור שמן אחר ציור שמן, המיר אשהיים אקספרסיוניזם באקספרסיה, שפירושה מבע פיגורטיבי רגיש, מעודן, ממושמע, לרגעים שכלתני יותר ולרגעים לירי יותר.

אך, כאמור, שיא כוחו של איזידור אשהיים, לצד יכולת הרישום, בהדפסי האבן. בין 1954-1953 יצר אשהיים ארבעה הדפסי אבן של נופי ירושלים (אוסף עופר לוין, ירושלים), מרביתם מבט פנורמי, הבוחר להשקיף על העיר העתיקה מכיוון עמק קדרון והרי יהודה הצחיחים, הד לאותה ירושלים אחרת של עולי גרמניה ואוסטריה. ואולם, הדפסי האבן שלו (תמיד בשחור-לבן) שבסימן דמות האדם (והחיה) הם-הם שמסגירים את אישיותו האמנותית של האמן: כאן, לצד נטייה לעירום נשי מונומנטאלי, המדגיש ניגודי אור-חושך (יש שהגוף חשוך ורק היקפו רשום בלבן, ויש שהוא מואר לרקע מרחב אפל), אשהיים שילב בין הרכות האורגאנית של הקו ("בנות לוט", 1951) לבין קוביזם רך ביותר שבעיצוב נפחי נשים ומבני רקע ("שוק מזרחי, 1946). נושא השוק המזרחי בצפת העסיק לא אחת את האמן, ובהדפסי האבן שבנושא זה תזמר מֶחְברים של קבוצות הערביות (מוכרות הירקות והפירות), החמור הסמוך והרקע, כאשר קו רישום לבן מנסח את גופי האדם והחיה מתוך השחור. הדפס האבן של "סוס שותה" (1955, אוסף המשכן לאמנות, עין-חרוד) כולו רישום בלבן ה"מפסל" את החיה מתוך הרקע החשוך. התוצאה היא הדפסי אבן של "מכות אור", בהן גם הלבן מוטמע-משהו בהדי השחור. באשר לשפת הייצוג בהדפסי הנדונים, הפיגורטיביות של אשהיים מוותרת על פרטים אנטומיים ומתמקדת בקימורים המרכזיים. הפרימיטיביזם שבהיעדר הפרטים מאוזן באמצעות הייצוג הריאליסטי יותר של רישום קווי המתאר של האדם והחיה, תמיד רישום וירטואוזי. אקספרסיוניזם? אין מנוס מהתואר "מתון", אך ראוי להדגיש את האיזון והיציבות הקבועים של המֶחְברים, המאלפים את הדינאמיות של המבע האקספרסיוניסטי.

לא, איזידור אשהיים מעולם לא היה דיוניסי-ניטשיאני באופיו. מזגו היה הרמוני ונוח לבריות ולָעולם, ולפיכך, לא ניחן בכושר האקספרסיוניסטי של שיכרון חושים בלתי-אמצעי ושל אנרכיזם תוקפני. במילים אחרות, אופיו של אשהיים מנע ממנו מלהיות "אקספרסיוניסט גרמני", וספק רב אם היה אי פעם "אוטו מוּלֶרי" בציורו. כי בציוריו אישר תרבותיות ולא תקף את התרבותי בפרימיטיבי; אישר הרמוניות ולא בחר בנתיב החידודין והקוצניות של דימויי אוטו מולר; תר אחר השלווה המאשרת עולם ולא אחר ה- Weltende האקספרסיוניסטי-גרמני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: