המקום של המקום

                       

                                  פרשת "ראה"

 

"והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכן שמו שמה…" ("דברים", י"ב, 11): הביטוי הזה, "המקום אשר יבחר ה' אלוהיך…" חוזר מפי משה בספר "דברים" לא פחות מתשע-עשרה פעמים, ומתוך זה, בפרשת "ראה" ("דברים" י"ב-י"ז) חוזר מושג המקום חמש-עשרה פעמים! אפשר שזהו המבע החוזר על עצמו לאורך ספר "דברים" יותר פעמים מכל מבע אחר. לכאורה, אין פשוט ממנו: משה מפרט חוקי פולחן למיניהם האמורים להתרחש באותו אתר, שאינו ידוע, לפי שעה, אשר בו יבחר אלוהים ביום מן הימים כביתו: "לשכן שמו שמה". ביטוי מרתק: לשכן את השֵם במקום, רק את השם ולא את הווייתו האחרת של אלוהים, ותהייה זו אשר תהייה. כי זיהוי שֵם עם מקום X הוא ההכרזה הרשמית על היותו של המקום בית.

 

זאת ועוד: "לשכן שמו שמה" כמוהו כאותו אדם, שהחליט להיעלם, נסע לאן שנסע ועקבותיו נעלמו, אך הותיר כתובת כלשהי המזוהה עם שמו. פגישה של ממש עם האדם איננה מן האפשר, אך הותרת מכתב אפשרית. גם תשובת הנמען אפשרית אולי, אך זו תגיע – אם תגיע – באופן בו יבחר הנמען. אנחנו מכירים את התופעה מ"חברות קש" למיניהן. חלילה, איננו מבקשים לייחס לקב"ה עבריינות ר"ל, אלא רק לטעון, שאלוהים בכבודו ובעצמו הוא נטול מקום ("בראשית רבה": "הקב"ה מקומו של עולם ואין עולם מקומו"), אלא שלשמו יש מקום, משמע ישנה כתובת בה יכול המאמין לתקשר עם בוראו. ומהי הכתובת הזו אם לא בית המקדש בירושלים.

 

"מקום", כידוע, הוא אחד משמות אלוהים. עתה, מדובר במקום של שם אלוהים, המקום של ה"מקום". לכאורה, חלל קונקרטי למושג מופשט, לשֵם. אך, בדומה לאותה כתובת של "חברת קש", אשר בה אין מתגורר איש, גם הכתובת הנוכחית, מקומו של ה"מקום", מתייחדת בחלל הריק של "קודש הקודשים", לב-לבו של המען הקדוש. כתובות מהסוג הנדון תובעות, שיהיה מי שישמש איש קשר, נושא דואר סודי, שהוסמך לאסוף את המכתבים ולהביאם אל הנמען הסודי והמסתתר. במקרה של אתר-הקב"ה, מדובר, כמובן, בכוהן הגדול, האחד והיחיד המוסמך להיכנס אל "קודש הקודשים". בגלגולו המאוחר, שלאחר החורבן, זהו, כמובן, החזן. החזן כדוור ובית הכנסת כ"מקום".

 

עתה, נולד המתח התיאולוגי הטעון בין ה"שֵם" לבין ה"שָמה". ה"שֵם" (בבחינת שֵם-על של הקב"ה, משמע בבחינת הכללה המסתירה אף את זהות שמו הפרטי של האל) קובע את מקומו ב"שָם" שהוא "שָמה", מושג מטאפיזי ערטילאי. רוצה לומר, גם למקום בתור "שמה" נלווה המסתורין של הבלתי מושג. לאמור: אפילו המען הספציפי של שם-האלוהים, אפילו הוא טמיר, נוכח ונעדר בה בעת. לא עניין של מה בכך להתכתב עם נמען נעדר שכתובתו ספק-נוכחת.

 

לראשונה, התוודעתי אל הביטוי "לשכן שמו שמה" מול ציוריו של משה גרשוני מ- 1987. האמן, שרשם בציור את המבע בכתב ידו, רותק אל המתח התיאולוגי-פיוטי בין ה"שֵם" לבין ה"שָם" או ה"שמה", בבחינת מקום שאליו עורגת הנשמה. ה"שֵם" הוא גם כינויו של האל והוא גם שם פרטי של כל אדם, כולל האמן הוא עצמו, הכמה לאחדותו עם הבלתי מושג.[1] אך, המפגש עם הפסוק התנ"כי בהקשר לפרשת "ראה" הובילני אל סוגיה שונה, שכן תהיתי: אם מדובר בבחירת מקום כבית, כמען של קבע, כיצד זה שאלוהים לא הודיע מראש למשה על כוונתו לבחור בירושלים כמקום מקדשו? מדוע נותרה הכתובת האלוהית עניין סתום ופתוח מבחינתו של הקב"ה? אמת ויציב: בעת שנאמרים הדברים מפי משה, משכנו של אלוהים – אוהל מועד – הוא משכן נייד, והעם הנודד, קרוב ככל שהנו לחציית הירדן, טרם נכנס לכנען. יותר מזה: גם כשיכבשו בני-ישראל את כנען, ימשיך משכנו של אלוהים לנדוד ממקום למקום.[2] ואף על פי כן, התמיהה: כיצד זה שאלוהים הכול-יכול, זה היודע-ידוע-היטב שכנען היא-היא מחוז החפץ, כיצד זה שטרם יודע שירושלים היא-היא עירו הקדושה ואתר ה"התכתבות" האולטימטיבי עמו?

 

רבינו בחיי (על "דברים", פרק י"ב, פסוק ה') הציע, שהימנעות מציון מקום משכנו של האל לא הייתה כי אם אסטרטגיה שנועדה למנוע מהכנענים להשחית את המקום, כפי שנועדה למנוע ריבים ומלחמות בין שבטי ישראל (שכל אחד מהם יתבע את המקום בשטחו). ברם, קשה לקבל טיעונים הגיוניים אלה, בין אם בהתחשב בכוחו האינסופי של האל להגן על מקומו ולכפות רצונו על השבטים ובין אם בהתייחס לניסוח הלשוני שאינו מרמז על הסתרת מידע. והשאלה נותרת בעינה: הכיצד?

 

המקום הבלתי נודע, בו יבחר אלוהים "לשכן שמו שם", עולה בפרשת "ראה" בהקשרים טקסיים שונים. מדובר במקום בלתי ידוע עדיין, שאליו יעלו לרגל בני ישראל בשלושה הרגלים; מקום שאליו יביאו מנחותיהם, זבחיהם, ביכוריהם, תרומותיהם; וזה גם המקום בו יערך המשפט בהתאם לדין תורה. לקורא אין ספק: זה יהיה מקום מקדשו של אלוהים וזו תהא ירושלים. ראו, אכן, את פרשנותו של רש"י ל"שמואל ב'", פרק ז', פסוק 1, בה הוא מקשר בין החלטתו של דוד לבנות את בית הבחירה בירושלים לבין המבע החוזר בספר "דברים" ואשר בו אנו דנים. היעלה על הדעת שאלוהים אינו יודע שירושלים, היא ולא אחרת, תהייה עירו, ביתו, מקומו?! ואכן, חז"ל לא קיבלו את אי-הידיעה הזו. רש"י, בהתייחסו ל"ה' יראה" מפרשת עקידת-יצחק ("בראשית", כ"ב, 14), ציין: "ה' יראה – פשוטו כתרגומו ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קורבנות." ודומה שרש"י נקט במונח "יבחר לו את המקום" כתזכורת לאותם תשעה-עשר המבעים של משה ב"דברים". משמע, הר המוריה הירושלמי נועד מראש לשמש מקום בו יבחר ה' לשכן שמו שם. ואומנם, רבינו בחיי (על "דברים", פרק י"ב, פסוק ה') כתב: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם מכל שבטיכם – המקום הזה הר מוריה הוא, והיה נודע ומפורסם באומות כי ידעו מעלתו בקבלה, אין צריך לומר ישראל במדבר שהיו יודעין זה מן האבות בהיות שם עקידת יצחק…"

 

אלא, שאין שום צורך להידרש לחז"ל בסוגיה זו. שכן, התנ"ך הוא עצמו מקשר בין הדברים: ספר "יהושע", הממוקם מיד לאחר "דברים", נוקט פעם אחת בלבד בביטוי "אל המקום אשר יבחר" ("יהושע", ט', 27) וזאת בהקשר למזבח-ה'. המשפט הבא פותח את פרק י' עם המילים: "ויהי כשמוע אדוני-צדק מלך ירושלים…" ("יהושע", י', 1). התנ"ך פותר, אם כן, בעצמו את חידת מקומו של הקב"ה, ברמזו על ירושלים. להזכירנו, את מלכות ירושלים פגשנו לראשונה ב"בראשית" כמלכותו של מלכי-צדק, שכיבד את אברהם בלחם ואשר הוגדר כ"כהן לאל עליון" ("בראשית", י"ד, 18). הדעת נותנת, שאיתורו של אברהם את הר המוריה קשור לאותו זיכרון המפגש הידידותי בינו לבין אותה מלכות המאמינה בה'. בהתאם, כבר מהלכו של אברהם אל הר המוריה היה מעין הבטחה אלוהית עקיפה לכינון בית המקדש בירושלים. מאז אותו מפגש עם מלכי-צדק מלך שלם, לא הוזכרה ירושלים (או שלם) בתנ"ך ולו פעם אחת. והנה עתה, דווקא בסמיכות מרבית ל"מקום" הלא-ידוע שיבחר לו אלוהים כמשכנו – מופיעה לה ירושלים. עתה, ירושלים היא עיר יבוסית (כמצוין ב"יהושע", ט"ו, 8), אך אפשר שעדיין מתקיימת בה זיקה פולחנית ל"אל עליון קונה שמים וארץ" (כניסוחו של מלכי-צדק, בשעתו) וזאת בזכות שם המלך הנוכחי, "אדוני-צדק", הכולל בשמו כינויים של אלוהי ישראל.

 

אלא, שאלוהים ממתין עם בחירתו הסופית. הוא משהה אותה, דוחה ומעכב את החלטתו. באופן מפורש, נאמר לנו בתנ"ך שהמקום הראשון בו בחר הקב"ה לשכן שמו שם היה… שילה: "כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שיכנתי שמי שם בראשונה" ("ירמיהו", ז', 12). מרחק היסטורי רב יפריד בין בחירתו זו המוקדמת של אלוהים לבין בחירתו הסופית, זו הירושלמית וזו המנוסחת במפורש ב"נחמיה", ימי שיבת ציון: "…והבאותים אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם." ("נחמיה", א', 9)

 

ואכן, אנו (ואלוהים…) נאלצים להמתין עד למלך דוד ועד לספר "שמואל ב'" כדי לממש את הבחירה בירושלים כמקום המקדש. כיבוש מצודת ציון וירושלים היבוסית ("שמואל ב'", ה', 7-6) יהיה השלב המכין, שלאחריו החלטת דוד לבנות מקדש לאלוהים בירושלים (שם, ז', 2) ושמיעתו את אלוהים מודיע לו: "…והקימותי את זרעך אחריך… הוא יבנה בית לשמי…" (שם, ז', 13-12). משמע, שלמה, הבן, הוא זה שיבנה.

 

אך, מה פשר התלות הזו של הבחירה האלוהית בבחירה האנושית? אכן, אנו מבקשים להצביע על מין תלות שכזו כפתרון לחידת הפרק – שאלת אי ידיעתו של האל את המקום בו הוא יבחר ככתובתו. אנו מחזירים את הקורא אל ציווי ה"לֵך לךָ" של אלוהים לאברהם ובו הכיוון הפתוח והלא מפורש – "אל הארץ אשר אראך". אברהם הולך אל כנען רק משום שאביו, תרח, סימן את היעד הזה שנים קודם לכן. רק לאחר מכן, בעקבות בחירתו של אברהם בכנען, מאשר אלוהים את כנען כארצו הנבחרת. ובאותו עניין מלמדנו הכתוב, שאברהם מאתר את הר המוריה הספציפי בדרכו שלו, ולא בעזרת הקב"ה (שהורה לו לצאת לכיוון "ארץ המוריה" ולהקריב קורבן שם "על אחד ההרים"). ושוב, אם כן, בחירה אנושית מטרימה ומאפשרת בחירה אלוהית. והרי לנו נוסחה משמעותית ליחסי אלוהים ואדם: אלוהים זקוק לעתים לאדם, כשם שאדם זקוק לאלוהים (אף כי במידה בלתי סימטרית, כמובן).

 

ואולם, הן קראנו בפרשת "ראה": "המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם בו לשכן שמו שמה…". משמע: אלוהים יבחר, לא האדם, שָבַה הפרשה והבהירה. אם כן, מיהו האחראי הסופי על בחירת המען הקדוש? דומה, שהשאלה הגדולה הזו היא-היא גם התשובה. שאלת המען האלוהי היא שאלה אמונית השוכנת בלב-לבה של האמונה: לדעת את ה"שמה" בתקווה להתכתב עם ה"שֵם". ואם תרצו, להאמין פירושו הציווי הפנימי של כל מאמין לאתר את ירושלים שלו.

 

 

 

 

 

[1] על מוטיב השם-שמה בציוריו של משה גרשוני ובאמנות הישראלית המודרנית – ראה: קטלוג תערוכת "שיבת-ציון: מעבר לעיקרון המקום", "זמן לאמנות", תל-אביב, 2002 (באצירת המחבר).

 

[2] וראו בתוך: "עשה לך תנ"ך" (קטגוריה ב"מחסן" הנוכחי), הפרק: "ארון בסאלון". תוזכר בהקשר זה גם פרשנותו של "חזקוני" (על "דברים", פרק י"ב, פסוק 5), לפיה משה לא פירש את שם המקום, מאחר שידע כי השכינה תשרה במקומות שונים, כגון גלגל, שילה, נוב, גבעון ובית-עולמים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: