כיפת-צרעה

                                

                                         פרשת "עקב"

 

שלוש פעמים בתנ"ך מצוינת הצרעה כמי שנשלחה לפני בני ישראל לגרש ולהכחיד את יושבי כנען: פעם אחת, ב"שמות" כ"ג, 28: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החווי את הכנעני ואת החתי מלפניך." פעם שנייה, בפרשה הנוכחית, "דברים" ז', 20: "וגם את הצרעה ישלח ה' אלוהיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך." ובפעם השלישית, ב"יהושע" כ"ד, 12: "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בְקַשְתֶךָ."

 

מה פשר הנשק הסודי הזה, שקדם ל"כיפת-ברזל" ושאר אמצעי לוחמה מתוחכמים, ואשר באמצעותו הביסו בני ישראל את ילידי הארץ המובטחת? ובכן, רש"י סבר שמדובר בשרץ מעופף, מן הסתם – הצרעה המוכרת לנו, "והייתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים."[1] עוד ידע רש"י לדווח, שהצרעה לא חצתה את הירדן ביחד עם בני ישראל, ולכן נכתב שהכתה באותם עממים ששכנו מעבר לירדן. אך מה בדבר החיווים, שדווקא התגוררו בתחומי ארץ כנען, באזור גבעון, כלומר ממערב לירדן? הסברו של רש"י הוא שהצרעה "על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה." דהיינו, עסקינן בנשק ביולוגי, זואולוגי למען הדיוק, נשק רחוק-טווח היורה ארסו ממרחק, דוגמת טילי טומהוק הנורים מצוללות נידחות. אך, היכן בדיוק עקצה הצרעה ומהו האיבר בו בחרה הצרעה להטיל את ארסה? לרשות רש"י עמדו, ככל הנראה, מקורות מודיעיניים חסויים ולפיהם ידע ש"הייתה זורקת בהם מרה ומסרסתן ומסמאה את עיניהם בכל מקום שהיו נסתרים שם." אתם תופסים: מכה כפולה בעיניים ובאשכים: עיוורון וסירוס בו-זמניים בכוח הארס. מה עוד נבקש ?!

 

היו אמנם כאלה – הפרשן, אבן-עזרא, למשל – שניסו לבאר את הצרעה במונחי צרעת, משמע מגיפה שהמיט הקב"ה על תושבי כנען למען הדבירם. ואולם, רוב המפרשים קיבלו את הצרעה כאותו רמש מעופף דוקרני שעודנו מפחיד את כולנו. ואם סבורים אתם שלא נורא כל כך המפגש עם צרעה בודדה, כי אז מלמדנו המדרש ב"ילקוט שמעוני" ש"שתי צרעות היה מזווג לכל אחד ואחד…", כלומר אחת לכל עין ועין של הכנעני המצוי, ונגד זה אפילו תרסיס "סאנו" לא יעזור. הרמב"ן אף הפליג וציין, שכוונת הכתוב לנחילים אדירים של צרעות, דוגמת הארבה או הצפרדעים שהכה אלוהים במצרים. והרי לכם מכת מחץ שאינה פחותה מהפגזה חניבעלית.

 

עוד פרטים ממתינים לנו ב"דברים רבה (ליברמן)", היודע לתאר כיצד הצרעות שלחו ארסן לעין ימין ולעין שמאל של הכנעני, "ומקישות לשתי עיניו ושופכות ארס לתוכו, והיה הארס מחלחל אותם והיו מתים." יוצא מן הכלל. "מדרש תנחומא (בובר)" מפליא לפרט יותר את התיאור הפתולוגי: "והצרעה פורחת ומכה אותו לתוך עינו, ומיד הייתה עינו יוצאת ומת." ואם לא די לכם בהמחשה הסיוטית הזו, בא "מדרש תנחומא (ורשא)" ומוסיף: היו נעשים פניהם כמוּסָקות מכבשן האש והיו מתרפין לפני ישראל…". תענוג צרוף.

 

יתרון הצרעת ככלי נשק ברור אפוא, וראוי שבצה"ל ישקלו היטב את השימוש בו, ובפרט שבחיל-הים כבר משתמשים בדַבּוּר כספינת משמר, ואפילו בדבורות, שהן ספינות קלות יותר. הצרעה, אנו מציעים, היא נשק אידיאלי למלחמות עזתיות. שכן, כפי שמספר לנו "מדרש אגדה (בובר)", "…הצרעה עבר עימהם בירדן (בכל זאת, חצתה/ג.ע), וכל אותם אורבים שהיו מטמינים עצמם במערות כדי להרוג, הייתה הצרעה נכנסת לשם ומכה אותם בעיניהם והיו מתים." כן, נשק חודר מערות ומנהרות! ולא, שום דבר לא יעמוד בפני הצרעה: "…הצרעות היו נטמנים במערות ונותנין אבנים בפתח המערה והאבן מתבקעה מן הצרעה." ("ילקוט שמעוני")

 

בשלב זה, אנו פורשים מדרשנינו זיכרונם לברכה ועוברים אל האמנות הישראלית על מנת לפגוש את ציוריו של לארי אברמסון בנושא אותה צרעה של כיבוש כנען. ובכן, ב- 2008 התחיל אברמסון בסדרת ציורי "הצרעה", תוך שמתייחס ישירות לשלושה אזכוריה התנ"כיים הנ"ל, ובעיקר לספר "יהושע". לכאורה, עניינו של הצייר קיומי: "הצרעה היא אימה כפולה", כתב בספר המתוות שלו, "הפחד מפני התפרקות העולם והפחד מפני משימת החיבור מחדש."[2] ברם, לא פחות מסימון חרדה קיומית, צרעתו של אברמסון התחברה ישירות לעיסוקו האלגורי המתמשך של האמן בכיבוש כנען (אז והיום). עוד במאמר קצרצר משנת 1992 (כשמונה שנים לאחר סדרת ציורי "נבו", בהם כמו-התייצב על הר-נבו, כמשה, והתבונן אל עבר נוף הארץ המובטחת והבלתי מושגת), החזיר אותנו הצייר לימים שקדמו לכניסה לארץ המובטחת, ימי המרגלים ששלח משה:

"…והצייר תר את הארץ, ארץ אוכלת יושביה. הוא טועם מפריה, הוא חופר באדמתה, הוא נובר בערמות אשפתה. כאן ושם הוא פוגש פליטים ומרגלים אחרים, אנשי המקום ואנשי העולם, המספרים לו כי מצאו את הדרך. הצייר שומע את סיפוריהם, לן עמם את הלילה וממשיך לדרכו."

הצייר הוא אפוא כאותם מרגלים ששלח משה לתור את כנען. הצייר ניצב על סִפַּה של ארץ מובטחת, אך גם על סף מדבר, והוא בוחן אם 'כנען' היא אכן אפשרית. מעשה האמנות כמעשה בחינת אפשרותה של אוטופיה.

 

ב- 2008 כבר נכנס לארי אברמסון לתוך כנען, כמי שמתלווה-לכאורה לחילות הכיבוש. עתה שב וצייר צלליות של צרעה וזיווג אותן עם דימויי גפן ארקדיים. בדרכו אל נושא הצרעה, רשם במחברת המתווים שלו כף רגל ענקית (כאותה כף רגל מונומנטאלית וכחלחלה שצייר בסדרת "נבו", כף רגלו של אחד מאותם נפילים מציורי הסדרה, אלה הניצבים על צוק ועורגים אל המקום הנכסף מנגד), הוסיף עליה רישום של חרק ורשם: "כחגבים היינו", אזכור תגובתם של המרגלים לנפילי כנען. אם כן, הצרעה, שנולדה בציורי אברמסון זמן קצר לאחר אותו רישום, נשאה עמה את זיכרון מרגליו של משה ואת זיכרון הרגע שבטרם הכניסה לכנען. בחסותה של ההבטחה האלוהית תישָלַח הצרעה לפני בני ישראל ותחריד את הילידים. בשלב זה של התפתחותו האמנותית, אברמסון הרבה להתעניין במוטיב הארקדיה (אם נרצה, גלגול מושג "הארץ המובטחת"), בזכרו את ציוריהם של גוארצ'ינו ופוסין, "גם אני (המוות) מתגורר בארקדיה". והנמשל ברור: הכניסה לארץ המובטחת אינה פטורה מצרעות – מקורבנות, אסונות וכאב. לכל קוממיות הנָאכְּבָּה שלה, לכל כיבוש – דמי קורבנותיו.

 

צללית הצרעה, בציורי אברמסון מהשנים 2009-2008, התחברה לצלליות ענבים באושים אשר ענו להבטחה הארקדית של "איש תחת גפנו…". בציורים אלה הצרעה דידתה על ענפי גפן יבשים ועל גזעים שנפחו נשמתם. יותר ממבשרת ניצחונם של הכובשים העבריים על עממי כנען והגשמת אוטופיה לאומית, הצרעה של אברמסון אישרה קמילה, ענפים גדועים, חיים שנמוגו, חלום שחלף.

 

כלום אפשר, שכלי הנשק האולטימטיבי (הצרעה, או כל כלי אחר – "מעיל רוח", קירוי תת-אדמתי וכו') אינו הפתרון?

 

 

[1] רש"י שמות כ"ג פסוק כ"ח ד"ה.

[2] לארי אברמסון, "ספר מתוות, 11.12.2008. מצוטט בקטלוג "לארי אברמסון", מוזיאון תל אביב, 2010, אוצרת: אלן גינתון, עמ' 264.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: