סקיצות (1)

                                   סקיצות (1)

 

  1. ככל הנראה, צריך להתחיל לחשוב אחרת על האמנות: לא עוד במונחים מכלילים של מגמות, קבוצות, אפילו לא תערוכות. מכל זה כמעט שנואשנו. צריך להתחיל לחשוב אחרת: לחשוב על עבודה פרטיקולארית ש"עושה לך את זה" – וידיאו זה, צילום זה, פסל זה, ציור זה. בקטנה.
  2. בכניסה לתערוכה של אסף אבוטבול בגלריה של "המדרשה" מוצגת עבודה נהדרת. למען האמת ובניגוד לכתוב לעיל, התערוכה כולה מרשימה בכוחו של האמן הצעיר לעבד מושאים דומֶסטיים יומיומיים, דוגמת כיסאות פלסטיק, לאֶמבְּלֶמות – לסמלים הֶרָאלדיים, סמי-מיתולוגיים, וכל זאת באמצעות עבודת מחשב ומדפסת. בדעתך עולה האפשרות של תערוכה קבוצתית מעניינת של אמנים ישראליים שגלגלו ומגלגלים כיסאות ורהיטים לדימויים מפליגים, מאז נחום טבת ויהודית סספורטס המוקדמת ועד אוריאל מירון ואסף אבוטבול. אך, העבודה בכניסה לתערוכה שווה ביקור כשלעצמה: צינור אלומיניום דק, מהסוג המשמש למתלים, נלחץ בכוח מהרצפה לתקרה בסמוך לקיר. תחתית הצינור מועכת מָקָש אחד במקלדת של עוגב חשמלי המונח על הרצפה. המעיכה הזו מפעילה צליל נמוך ומתמשך. גבוה יותר על הקיר שממולך תלוי צילום של אדולף היטלר במדים, כשהוא אוחז דבר-מה בידו (זכוכית מגדלת?) ותר אחר משהו על הארץ. זהו. ההברקה הזו של אסף אבוטבול פועלת חזק על הכרתך וחושיך. הצינור הלחוץ מלחיץ את חללך, ואילו מעיכת המקלדת כמוה כדריכה מכאיבה על רגלך. הצליל הנפלט מנסר כצופר מורט עצבים ומטריד המשלים את "תא העינויים" הפתוח הזה. מבטך המושפל לקלקוּל המוזיקה (קִל-קוֹל) יוצר אנלוגיה עם מבטו כלפי מטה של היטלר. מה הוא מחפש? מה הוא איבד? מה חשוב לו שם? הצליל של המערך המאולתר ודל-האמצעים הזה מותיר אותך באֶניגמה, רדוף על ידי פאנטום שסודו לא ייפתר לעולם. מסוג אותן עבודות שנשארות איתך לדרך.
  3. מדי זמן, חוזר לעיני או לאוזני המסר הגואל-לכאורה של "הפריפריה". אנשים מגיבים לאמירותיי השונות בטענה, שכלאתי את עצמי בהבלי המרכז התל אביבי, שעה שהאמנות האמיתית, הבועטת, המרתקת – מתרחשת ב"פריפריה". האנשים מתכוונים לבאר-שבע, לחיפה, גם לירושלים. אודה ואתוודה: משימות חדר-העבודה שלי אינן מותירות לי את מותרות הטיולים ברחבי הארץ. בקושי רב אני מצליח להגיע אחת לשבוע לכמה תערוכות תל אביביות. נסיעה ל"פריפריה" פירושה אובדן יום עבודה. בלתי אפשרי מבחינתי, גם אם ההפסד כולו שלי. אך, האומנם הפסד? כלום לא נכון יותר להודות ב"אגדת הפריפריה", בהבטחת השווא שלה? שהלא, פה ושם, אף כי לעתים רחוקות, אני כן מגיע צפונה או דרומה, שלא לומר שתיעודי המרשתת, ולעתים הקטלוגים – ולא אחת, יש קטלוגים – מגיעים אלי מהצפון ומהדרום ומקנים לי מושג די ברור מהמוצג (בפרט, שיצירתם של חלק ניכר מהמציגים מוכרת לי). והרי, אם הייתי חש בבדל-קצהו של עניין דרמטי – הייתי מגיע מהר, תאמינו לי. אלא, שאיני קולט את הבְּדל הזה. אולי הפכתי אטוּם, בהחלט אפשר. באשר לאמנות הפריפריה הירושלמית, הקרובה לביתי, ביקורי באירועים אמנותיים בשכונת מוסררה או באירועי "סלה-מנקה" היו, דרך קבע, חוויות מאכזבות מאין כמותן. ואף על פי כן, באחד הערבים האחרונים, אזרתי אנרגיה ושמתי פעמי ל"תחנה הראשונה", מתחם הבילויים החדש של ירושלים, שבקצהו ניצב קרון רכבת ישן המשמש את חבורת "בית ריק", הדוגמא ה"לוהטת" לאמנות אלטרנטיבית ירושלמית. ניסיונותיי בעבר להיפגש עם מפעלותיהם של אנשי "בית ריק" – שנהגו ליצור בחללים נטושים ברחבי העיר – לא עלו יפה (בדרך כלל, מצאתי בית סגור). הפעם, נכנסתי לעת ערב לקרון החשוך (הדלת הייתה סגורה), ולהפתעתי, מצאתי בתוכו שני בחורים חביבים, שאחד מהם עמל על השלמת מעטפת פנימית דחוסה, העשויה כולה מגזירי קרטונים משומשים. עבודת קן עמלנית, מעין "ארט-ברוט" תימהונית של בניית מרחב הישרדות פרטי, ספק מערה, ספק מקלט. דווקא חשתי סימפטיה לעבודת ההתבודדות האובססיבית הזו, הגם שאישרה לי את ההסתגרות הפחות-סימפטית של האמנות העכשווית בתוך האני האטום (למותר לציין, שכל חלונות הקרון נאטמו לחלוטין על ידי הציפוי בפתיתי הקרטון, כאשר מספר מראות כולאות אותך עוד יותר בתוך העולם הבדוי). אך, יותר מכל, הציק לי מיקומו של הקרון, שהפך – כך מספרים לי – לביתם הקבוע של אנשי "בית ריק": בלב-לבו של מרחב שעשועים דבילי, שפת-ים אשלייתית שעיריית ירושלים מספקת לתושביה תשושי הבידורים. אמנות רצינית בטבורה של שטות בידורית? ככה לא בונים אמנות פריפריה.
  4. בגלריה "קונטמפוררי" אצרה שרית שפירא תערוכה קבוצתית בשם "שָני וארגמן", שעניינה הצבע האדום. הצטערתי להיווכח, ששום מילה בדפי התערוכה לא הזכירה את תערוכת באדום", שהציגו חברי "עשר פלוס" ב- 1967 בגלריה "כץ" התל אביבית. באותה עת, להידרשות לאדום נלוותה ארשת אירונית משהו, בבחינת גוון מלודרמטי, שאינו יאה למבע המתוחכם והמאופק שבמסורת ההפשטה הלירית בגלגולה ה"פופ"ית הצעירה והדוקרנית. האדום של "עשר פלוס" התריס וקנטר. אך, עתה, לאחר מִפְני הדם של תומרקין, גרשוני ואחרים[1], מה רוצה התערוכה הזו לומר, מעבר להדהוד הצבעוני של עזה המדממת (הדהוד בלתי נסבל כשלעצמו בשחפ"צ האמנותי-אסתטי שלו)? שמלבד גיבובם יחד של לא מעט אמנים שונים, בעלי אמירות שונות ביותר בצורה ובתוכן, אך שמשותפת לכולם הנקיטה באדום – אין לתערוכת "שָני וארגמן" שום מסר בסיסי שמצדיק אותה. וכך, מה שראשיתו שולחנות שבסימן אדום (אריה ארוך, רפי לביא, נחום טבת, דוד עדיקא), המשכו ערב-רב של אדומים וסופו אדומי-הדם של משה גרשוני, מיכאל נאמן וסיגלית לנדאו. בינינו לבין עצמינו, יכולנו להוסיף עוד הרבה אדמוניים לתערוכה הזו: החל בארז ישראלי וכלה במיכל פרי, אשר לא ברור מדוע נותרו בחוץ. יותר מכל, משרית שפירא יש לנו ציפיות אוצרותיות גבוהות הרבה יותר, לפחות ברמת הטיעון הרעיוני החד.
  5. בגלריה "דביר", בתערוכה חסרת זהות הנושאת את הכותרת האמורפית "פאנטום", פגשתי בעבודה מרתקת של אריאל שלזינגר: כדי חומר שיצר במו ידיו, ניתץ אותם לרסיסים ו"ריפא" את הכד במהופך – פניו הפנימיים הפכו פנים חיצוניות, תוכו הפך לבָרו. שחזור מוטעה כביכול. הנאמנות למקור התבלבלה בדרך, תוך שמצייתת לדין הפוסט-מודרני של ההחצנה. לא כל הטרנספורמציות שא.ש נוהג להפעיל על חפצים יומיומיים במינימום התערבות (המתקרבת ל"לא-כלום" של גבריאל אורוסקו) – לא כולם מדברים אלי. אבל את הכדים הללו שלו אני אוהב מאד. אני מוצא בהם הדים פוסט-מודרניים לאידיאה של הכד השבור (מאז הנביא ירמיהו ועד להיינריך פון-קלייסט) – וכוונתי דווקא לאי אפשרותו של פאתוס טראגי באמנות זמננו; בה במידה שאני מייחס לכדים האבסורדים הללו חשיבה מעמיקה על אי אפשרותה של הרסטורציה. בעצם, הרעיון של עבודת היד העממית – זו הגלומה בכד החרס הפשוט – עוברת כאן טרנספורמציה של ניתוץ ושיקום עקום. התעניינתי ברכישת כד. נאמר לי, שהמחיר הוא 10,000 יורו, ונוכח תדהמתי, דווחתי על הצלחתו הפנומנאלית של שלזינגר, המציג בימים אלה תערוכת יחיד ב"קונסט-האוס" של באזל. קטונתי.
  6. בעיתונות התפרסמה לא מכבר מודעה גדולה הקוראת לציבור לרכוש דירות במיזם חדש המתנאה בשם "Museum Residence". הכוונה לשכונת יוקרה שתוקם בסמוך למוזיאון ישראל. מכבר ידעתי, שהאמנות מצטיינת בשירות אילי הנדל"ן. שהרי, שיטת הג'נטריפיקציה – שדרוג אזורים עירוניים מוזנחים באמצעות אכלוסם הזמני בסטודיות ולאחר מכן בגלריות – שהשיטה הזו חוללה פלאים מניו-יורק ועד תל אביב. אבל עכשיו, מול ה- Museum Residence, אני מבין שאותה אמנות שהחברה הישראלית דחקה לסוף התור בכל הקשור לתקציבים, שעות הוראה בבתי ספר, כתבי עת, במות מדיה וכו', אותה אמנות מתפקדת יפה מאד כיוקרה נדל"נית. הנה כי כן, כל אלה שכף רגלם לא תדרוך במוזיאון ישלמו הון עתק על מנת לגור ב- Museum Residence. תחי אמנות ישראל!

[1] גדעון עפרת, "הדם הוא הנפש", בתוך: "בהקשר מקומי", הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2004, עמ' 365-347.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: