התמונה והקול

                       

                                  פרשת "ואתחנן"

 

יש לי יחס מיוחד לפרשת "ואתחנן" ("דברים", ג'-ז') ולו רק מהסיבה, שבפרק ו' פסוק 5 אני מגלה את הפירוש לשמי הפרטי. שכאן מצָווה משה את בני ישראל להרוס ולהאביד כל פסלי עכו"ם: "…מזבחותיהם תיתוצו ומצבותם תשַברו ואֲשֵיֵרהם תגדעון…" ("דברים", ו', 5). לגדוע את פסלי האשֵרה, כפי שיעשה השופט גדעון כאשר יהרוס את מזבח הבעל והאשֵרה ("שופטים", ו', 28. ואגב אירועי השבועות האחרונים, בשני הפסוקים הראשונים של פרק זה נמצא, שאבותינו, בני ישראל, היו אלה שהמציאו את שיטת הלוחמה במנהרות, הרבה לפני החמאס, הווייטקונג וכו'…).

 

אך, יחסִי המיוחד לפרשה קשור יותר לסוגיה החבוטה של איסור הפסל והתמונה, הזכור לנו כדיבֵּר השני בעשרת הדיברות. פרשת "ואתחנן" חוזרת על פירוט הדיברות, אך, כמדומני, מעניקה לדיבר השני נופך נוסף.

 

הנה כי כן, משה אינו מרפה מאיסור הפסל והתמונה. לא פחות מחמש פעמים לאורך הפרשה הוא שב וחוזר על האיסור בניסוחים שונים. והיכן הנופך הנוסף? בשידוך האיסור הנדון עם הקול האלוהי, ויותר מזה – עם קול הבוקע מאש.

 

זיווג הקול האלוהי והאש יסודו, כמובן, בסנה הבוער. אז, נקודת המוצא של משה הייתה המבט: "אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה." ("שמות", ג', 3) וגם כשהסתיר משה פניו "כי ירא מהביט אל האלוהים" ("שמות", ג', 6) – עדיין האמין באלוהות נראית. ורק מאוחר יותר, הסכין משה לתקשורת של קול ושמע עם ישות ערטילאית העונה לשֵם "אהיה אשר אהיה" ("שמות", ג', 14).

 

עתה, בפרשת "ואתחנן", חוזר משה אל האירוע המכונן של מתן תורה בהר סיני והוא מאחד את הקול-אש עם הציווי האנטי-ייצוגי והאנטי-חזותי:

"וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים, אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. […] ונשמרתם לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחורב מתוך האש. פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל…" ("דברים", ד', 12, 15-14)

 

מה פשר הניגוד הזה בין ייצוג האל בפסל ותמונה לבין הקול הבוקע מאש? מדוע אין די בקול כביטוי האלוהות הרוחנית? פרשת "ואתחנן" אינה מותירה מקום לספקות: ברית הקול והאש עניינה חיים ומוות, שניות מסוכנת מאין כמותה:

"השָמַע עָם קול אלוהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי?" ("דברים", ד', 33)

וביתר שאת:

"…הן הראנו ה' אלוהינו את כבודו ואת גודלו ואת קולו שמענו מתוך האש […] ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, אם יוסְפים אנחנו לשמוע את קול ה' אלוהינו עוד ומתנו." ("דברים", ה', 22-21)

 

זיווג הקול האלוהי והאש מאותת סכנת חיים, אף כי אינו ממית בהכרח. וכאן המפתח להבנת ההסמכה והניגוד בין הקול-אש לבין הפיסול שבמסורת עכו"ם: על פניה, האש גם היא דימוי חזותי, לא פחות מפסל ותמונה. ואולם, האש היא דימוי מופשט ואמורפי בתצורות של להבותיה. עד כאן, ניגוד בין ההפשטה המונותאיסטית לבין הפיגורטיביות הפגאנית. ברם, השמעת קול (בשפת אדם! בעברית!) מתוך האש תורמת ממד נוסף ומכריע: שזיווג פרדוקסאלי שכזה סותר את מושג החיים. אדם חי (או כל יצור אורגאני) אינו מסוגל לדבר מתוך אש. האש שורפת, מכלה, ממיתה. האלוהות העברית מוכיחה אפוא את עצמה כפרדוקס וכאובדנו של כל דימוי גופני חי.

 

זאת ועוד: הצירוף של אש וקול מותיר בדל של חזותיות לייצוג האל, אך מתריע ומרחיק את הצופה/מאזין מכל ניסיון להתקרב ולבחון את הממשות הקונקרטית של הדימוי האלוהי. שכל התקרבות שכזו אל פשר הקול-אש תעלה במחיר הכוויה/שריפה של הסקרן. עתה, ראיית אלוהים הפכה ליראת אלוהים.

 

פרשת "ואתחנן" ידועה כזו שבה נאמר לראשונה: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד." ("דברים", ו', 4) ניצחון השֶמע על המבט בבחינת ניצחון מונותיאיסטי.[1] אך, קריאת הפרשה הבהירה לנו, שלא השֶמע לבדו, כי אם האחדות הפרדוקסאלית המסוכנת של הנראה והנשמע היא-היא ששוכנת בשורש הנוכחות האלוהית העברית. משה ירא מאש הסנה הבוער, בני ישראל חרדו מהאש והקול העולים מראש הר סיני, ואילו אנו – צאצאיהם – הפנמנו את האזהרה החמורה מפני ההתקרבות הסקרנית אל המופלא, ואפילו הוא קול. אם תתקרב – תישרף! ההתקרבות האחת והיחידה לאלוה המותרת למאמין (שאינו משה רבנו או כהן גדול) היא זו שבדרך הקורבן – ההקרבה של החי השרוף. התקרבות-הקְרבה. ולכן גם הציווי: "ופסליהן תשרפון באש" ("דברים", ז', 5). ואם טרם הובן המסר, בא הכתוב להזכירנו: "הישמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלוהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל […]. כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא, אל קנא." ("דברים", ד', 24-23)

ועוד נאמר: "אש דת למו" ("דברים", ל"ג, 3), בבחינת זהות הדת והאש.

 

לא אש לבדה, כמובן: אליהו עלה בסערת אש השמימה, עמוד אש הלך בראש המחנה ונח על המשכן לעת ליל וכו', ואולם לא אש לבדה תנכיח את אלוהים. אפילו לא "כעין החשמל כמראה אש […] כמראה אש ונוגה לו סביב" – דמות הקב"ה לפי "יחזקאל", א', 27-26. שהלא, היה זה באש שבני ישראל התיכו את תכשיטי הזהב על מנת לבנות את עגל הזהב. רוצה לומר, האש האוכלת פסילים עשויה להיות גם אש הבוראת פסילים. מכאן ההצהרה החד-משמעית הזכורה מאירועי אליהו: "לא באש ה'. ואחרי האש קול דממה דקה" (מלכים א י"ט, 12). יתר על כן, פעמיים חוזר התנ"ך על אותן מילים בבואו לאפיין את האש כאין וריק: "ויגעו עמם בדי-ריק ולאומים בדי-אש" (ירמיהו נ"ח, נט וחבקוק ב', יג). רק אש מדברת היא אשת אלוהית. דוגמת שניות לפיד האש והקול שבברית בין הבתרים ("בראשית", ט"ו, 17).

 

האם נסיק מכאן שאין דיאלקטיקה באש האלוהית בתוך תוכה, בבחינת אש המכלה את עצמה בבעירתה (דהיינו, אלוהות המכלה את עצמה בבעירתה)? לא לפי הזוהר, המפרש את "כי ה' אלוהיך אש אוכלה הוא" דווקא במונחי האכילה העצמית:

"שיֵש אש אוכלת אש, אוכלת אש ומכלה אותה, משום שיֵש אש חזקה מאש. זוהי האש של ספירת מלכות, שהיא מידת הדין, ניזונה מאש המלאכים ומכלה את אש הקליפות. הזוהר מבחין בין שני אורות המאירים מתוך שלהבת-האש: האחד לבן, שמאיר, והאחר אור שנאחז בו שחור או תכלת. האור הלבן הוא העליון, בעוד התכול או השחור תחתונים. האור הלבן אוכל תמיד ומכלה את הדבר המונח תחתיו (בהפיקו את האור התכול או השחור), ואילו האור הלבן השורה מעל אינו אוכל ואינו מכלה לעולם, ואין אורו משתָנֵה." (ישעיהו תשבי, פרקי זוהר, ירושלים תשל"ב, עמ' 160).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "שמע ישראל", בתוך אתר המרשתת "המחסן של גדעון עפרת", קטגוריה: עשה לך תנ"ך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: