אמנות טיפשית

                          אמנות טיפשית

 

פעמים רבות מדי אני חוזר הביתה במפח נפש מסיורי השבועי בגלריות התל אביביות ומודיע לאשתי: "אבוי, שוב, נפלתי לתערוכות טיפשיות." אני מודע לכך, שיש משהו יהיר בשיפוט שכזה, אך אין זה אומר שהתערוכות אינן טיפשיות. שכן, פעמים רבות מדי אני נקלע לתערוכה, שמאחורי הכותרת היומרנית שלה מתגלה מצג שווא של עשייה אמנותית סתמית ושטחית להפליא, פעילות מיותרת, כזו החפה מכל התמודדות רוחנית רצינית, צירוף של רדידות, בנאליות ועצלות יצירתית, תכונות החלות בהכרח גם על האוצר(ת) של המִקבץ הנדון. אם הייתי רשע, הייתי מציין שמות מפורשים, אלא מי אני שאעליב מכרים וקולגות.

 

התנשאות היא מידה מגונה, כן, אך מה לעשות, שכגודל היומרה בכותרת התערוכה, בחזותה, בקטלוג הנלווה וכו', כן עליבות היצירות. באחד ממאמרַי מרי-הנפש בנושא האמנות העכשווית בישראל טבעתי את הביטוי "אמנות לא הכרחית". עכשיו, כשאני נוקט ב"תערוכה טיפשית", אני מרחיב את תחושת אי-ההכרח שביצירת העבודות הפרטיקולאריות, לא כל שכן בקיבוצן בתערוכה. הכוונות טובות, בטח, אך התוצאה – הונאה, התנסות מיותרת, הטרחת-שווא של הצופים (לא אחת, בעזרת יחצ"נות השותפה מבלי-דעת לפשע).

 

באותן נסיבות מביכות, בהן אני נמצא מוקף, שלא בטובתי, ביצירות בינוניות-עד-תפלות ובתצוגת-מלכודת ובזבוז זמן, אני מתחיל לתהות ביני לביני שמא, אולי, אמנות היא, בעצם, עניין טיפשי במהותו. שלאחר הכול, מדובר במריחת מעט צבע והעברת קו על נייר או בד, אפשר גם גיבוב חומרים או מושאים, ובסך הכול – עיצובו של דימוי נעים לעין יותר או פחות, או מבע חזותי של רגש, ובמקרה הטוב – גם איזשהו גירוי אידיאי. מה כבר אפשר או צריך לצפות מפיסת בד מוכתמת, אני תוהה?! מה כבר ראוי להעמיס על מקבץ חומרי בלתי מעשי?! ומה כל ניפוחי השכל האלה של שנות הלימוד באקדמיה, לימודים עיוניים, "דיסקורס" וכיו"ב?!

 

על פי רוב, המושג "אמנות טיפשית" חל על ציור בנושא אידיוטי, דוגמת דיוקן קלאסי של מטרוניתה, השולחת ידה אל מחוץ למסגרת המפוארת של הציור על מנת לקבל ורד המוגש לה בידי מחזר אלמוני… וישנה גם אמנות המתחפשת לטיפשית, ציורים (איורים, קריקטורות) היתוליים, המודעים היטב לדימוי המטומטם המיוצג בהם. מעין בדיחות קרש חזותיות. ברם, לפעמים, האמנות היא ממש טיפשית, כלומר מטומטמת בחוסר מודעותה לאווילותה. כגון אותה אמנית מיצג בשם מילוֹ מוּאָרֶה, שהציגה השנה ביריד האמנות בקלן שבגרמניה מיצג בו ניצבה עירומה גבוה מעל קנבס, תוך שהיא פולטת-מטילה ביצים מלאות צבע מתוך הוואגינה שלה, שעה שהביצים הנושרות מתנפצות ומכתימות את הבד, כך שיוצרות "ציור מופשט". אווילות גמורה.

 

ב- 2002 ראה אור ספרה של אביטל רונאל, "טיפשות" (רסלינג, תל אביב), ובו עקבה המחברת אחר מושג הטיפשות בתולדות הספרות והפילוסופיה, תוך שמשכילה שלא להגדירו. הטיפשות מעוררת אימה, טורפת את הרציונאליות, מאיימת על חשיבה פילוסופית, אך כל ניסיון ללכדה יהיה מעשה טיפשי… עשר שנים מאוחר יותר, אצרו דורית לויטה-הרטן ודיאנה דלל במוזיאון פתח-תקווה תערוכה בשם "על הטיפשות", שנסמכה לא מעט על הספר הנדון. ברוח הנטען לעיל, עצם ההצהרה האוצרותית של האמנות על עצמה כ"טיפשית" הפקיעה ממנה את הטיפשות ובעצם נטרלה את העיסוק הישיר בה. כפי שהבחינה גליה יהב:

"הכותרת 'על הטיפשות' […] יוצרת רף שבלתי אפשרי לעמוד בו. מרגע ידיעתה, דבר אינו טיפשי מספיק, או טיפשי מדי. כל עיסוק מוקע כהכללה שאינה הערה על טיפשות כי אם הטיפשות עצמה, ונקלע ללולאה שאינה יכולה להגיע למיצוי או להתקבע על משמעות. […] כך פועלת הטיפשות כהתששת השיח. היא גם היעדר של דבר-מה וגם מלאי. במקום לדון במושג היא מחסלת את עצם האפשרות של האמנות הפלסטית לדון במושגים, לשמש אתר של שיח." ("גלריה", "הארץ", 18.12.2012)

 

הוגים שונים בתולדות מחשבת המערב ראו בטיפשות סוג של אידיאל. סוקרטס, כזכור, אהב להציג את עצמו בפני הסופיסטים (דוברי ה"סופיה", חוכמה…) כ"טמבל", אך עשה זאת כאסטרטגיה של חוכמה שנועדה להוכיח את טיפשות בן-השיח. ארסמוס מרוטרדם כתב ב- 1508 את "שבחי הסכלות", ספר שפתח בנאומה של הסכלות בדמות סופיסטית:

"…מעיזה אני לומר, כי נוכחותי האלוהית, ולוּ רק היא בלבד, תשמח לבב אנוש ואֵלים. והרי ההוכחה הטובה ביותר: אך עליתי על הבמה באסיפה המונית זו, ומיד קרנו פני כל בארשת עליזות בלתי רגילה. […] ולא יצליחו להסתירני אפילו אלה המשתדלים בכל כוחם לשים על פניהם מסווה של חכמים – אותם קופים המתקשטים באצטלות ארגמן, ואותם חמורים, המתהדרים בעורו של האריה. […] טיפשים מטופשים אלה רוצים להתפרסם כחכמים ונבונים, אך כלום אפשר לקרוא להם בשם אחר מאשר 'טיפשו-חכמים'?"[1]

 

גם ניטשה המליץ לנו ב"כה אמר זרתוסטרא" ובמקומות נוספים לחבוש על ראשינו את מצנפת הליצן השוטה. אבל, כל אלה היו, כמובן, חכמים גדולים, שיכלו להרשות לעצמם את לוקסוס ההיטמטמות מרצון. אפשר אמנם, שהדרגה הגבוהה של החוכמה היא ההכרה בהיעדרה, בבחינת "אני יודע שאיני יודע" (שוב, סוקרטס). ובאמנות? רק בנדיר נמצא אמן שייאות לעטות על עצמו את מסכת הטמטום. אחד כזה הוא משה גרשוני, שלא חדל לחשוף בציוריו את קלונו הגופני העצמי ולהביע עצמו ברמות רגרסיה נפשית, והודה:

"טמטום, ההוויה הדפוקה הזו. ההרגשה היא שטמטום הוא הוויה יותר צודקת מחוכמה. טמטום מהדהד לי בהרבה שכבות של תודעה, אני מרגיש שטמטום קשור אלי, זהו מושג שלי. […] בעיניי, ציור מתאים לטמטום. יש לו תכונות טובות לטיפול במקומות לא צלולים. […] מונגולואידים עם זֵרים על הראש, כמו שראיתי בנעורי בגן רש"ל, כנראה בחג שבועות, זה הדימוי הכי גבוה שאפשר לשאוף אליו. […] גבול הטמטום הוא גבול החוכמה. אני מתגרה בַמקום הזה. זה נראה לי אותו הדבר, קצה החוכמה וקצה הטמטום."[2]

 

חזרנו אפוא אל סוגיית האמנות המטומטמת. גרשוני, יאיר גרבוז ואחרים יכולים להתחזות למטומטמים, אך הם אינם כאלה. הבעיה נולדת במקרים ההפוכים – כשאמנים ואוצרים עוטים על עצמם אצטלה של חכמים, שעה שמיצירותיהם ותערוכותיהם עולה רק צליל נפיחה. אין ספק, שהשער המושגי שנפתח באמנות בשנות ה- 70 נשא עמו גם את זרע הפורענות של היפוכו: מבע אידיאי דל, יומרני ומגוחך. לזאת נספחה מחלתה הקשה של האמנות העכשווית: כי כשהשטח פרוץ לחלוטין, והכול אפשרי, וכולם אמנים, וכולם אוצרים, וכל אחד פותח גלריה, והמוזיאונים חייבים להציג תערוכות בכל מחיר, ונמחקו הגבולות בין החיים והאמנות ובין האמיתי והמדומה, והקריטריונים נוטרלו והמִדרָגים חוסלו, הקלות הבלתי נסבלת הזו של האמנות גובה מחיר, והמחיר הוא אמנות טיפשית ותערוכות טיפשיות.

 

אומרים לי: כדאי לסבול חמש תערוכות טיפשיות לטובת תערוכה שישית איכותית. אז איך זה שהסטטיסטיקה שלי משקפת, שוב ושוב, את נדירותה האקוטית של חוויה מתקנת?!

 

 

 

 

 

[1] ארסמוס מרוטרדם, "שבחי הסכלות", תרגום: חיים הלפרין, ספריית הפועלים, תל אביב, 1967, עמ' 12, 16.

[2] שרה ברייטברג-סמל, "משה גרשוני", מוזיאון תל אביב, 2010, עמ' 82.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: