קטגוריות
פרשת השבוע

בריונים

                                

                                     פרשת "פנחס"

 

"ויהיו בני יעקב שנים-עשר: בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבולון…" ("בראשית", ל"ה, 23).

שמעון הוא הבן השני, לאחר ראובן – הבכור, והוא אחיהם הגדול של לוי ויהודה. מיטב הבנים. במילים אחרות, שמעון עטוף בייחוס יוקרתי מאז ילדותו. אלא, שכבר בנעוריו מתגלה אישיותו הבעייתית של שמעון. פגישתנו הראשונה איתו – בפרשת יוסף – מציגה אותו ברמיזה כאחראי ראשי להתעללות ביוסף. שלעומת אחיו הבכור, ראובן, שיצא להגנת יוסף ("ויען ראובן אותם לאמור: הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו היה נדרש." – "בראשית"" מ"ב, 22), דווקא את שמעון בחר יוסף לאסור בעת ביקור האחים במצרים ("…ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם." – "בראשית", מ"ב, 24). כאילו זכר היטב מי הוביל בשעתו את מהלך השלכתו לבור ומכירתו לישמעאלים.

 

מאוחר יותר, בברכת יעקב לבניו, נמנעה משמעון הברכה הייחודית, עת ניתנה הברכה לשמעון וללוי גם יחד. יתר על כן, ה"ברכה" היא קללה, וביודענו את שצפוי לשבט לוי (השבט שייבחר בידי משה כשבט הכהונה ועובדי המשכן בעלי זכויות היתר), ברי לנו שהקללה חלה, למעשה, רק על שמעון:

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תֵחַד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עָז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל." ("בראשית", מ"ט, 7-5)

 

על מה יצא קצפו של יעקב? על פרשת דינה, אחות שמעון (אף היא בת לאה). שכזכור, בתגובה לשכם בן-חמור החווי, ששכב עם דינה (והתחנן לשאתה לאישה, אף להתגייר!), שחטו שמעון ולוי את שכם ואת בני עירו ובזזו אותם ואת נשיהם, שעה שהללו התייסרו בכאבי ברית-המילה שבצעו על גופם. בתגובה ישירה למעשים חוליגאניים אלה, אמר אז יעקב לשמעון וללוי:

"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי…" ("בראשית", ל"ד, 30)

 

שמעון מתגלה אפוא לעינינו כחמום מוח וכבריון, מי שדמו החם מלהיטו לעשות מעשים אלימים מבלי לחשוב. וכך אנו מגיעים לפרשת "פנחס". כאן, ב"במדבר" פרק כ"ו, אנו קוראים על מִפְקד אנשי הצבא שפקדו משה ואהרון. זהו המִפקד השני שהם עורכים בנושא. לראשונה, נערך המִפְקד בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים ("במדבר", א'). עתה, 38 שנים מאוחר יותר, ערב המערכה על כיבוש הארץ, נערך המִפְקד השני.

 

והנה, כשאנחנו באים להשוות בין מספרי החיילים מהספירה הראשונה לבין המספר בספירה השנייה, אנחנו מופתעים מאד לגלות את ההבדלים. עשרות השנים שחלפו, על המלחמות והאסונות שבדרך, עשויות אולי להסביר את ירידת מספר חיילי ראובן שבדרך, עשויות אולי להסביר את ירידת מספר חיילי ראובן בכ- 3000 איש, או בני גד בכ- 5000, או בני נפתלי ב- 8000 (הגם שהילודה במהלך 38 השנים שחלפו אמורה הייתה להניב תוצאה אחרת, המוכחת במספרים המורחבים של שבטי יהודה, יששכר, זבולון, אשר ועוד). ברם, עיקר תמיהתנו שמור לבני שבט שמעון, שמספר חייליהם – אבוי – פחת מ- 59,300 ל… 22,000. נמהר לציין, שהמקורות היהודיים, עת נדרשו למניינם של בני שבט לוי – 22,000 ("במדבר", ג', 39), שבו והדגישו את המספר הזעום יחסית. ללמדנו, שמספר חיילי בני שמעון הוא מספר עלוב, ואפשר אפילו שהוא מספר סמלי. אך, השאלה הדחופה היא: לאן וכיצד נעלמו למעלה מ- 37,000 חיילי בני שמעון?

 

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית

האינטואיציה המטאפיזית של האמנות הישראלית

     האינטואיציה המטאפיזית של האמנות הישראלית

 

קראתי בעניין את ספרה של רוני מירון, "מלאך ההיסטוריה: דמות העבר היהודי במאה העשרים" (2013), מחקר המתמקד בהשקפות עולמם של היסטוריונים-פילוסופיים ו/או פילוסופים-היסטוריונים ישראלים (וכמעט-ישראלים) מהעבר: עמוס פונקנשטיין, יוסף חיים ירושלמי, ברוך קורצווייל, גרשום שלום ונתן רוטנשטרייך. הגם שהביוגרפיה האישית והאינטלקטואלית שלי עוברת – ולעתים מקרוב מאד – דרך כמה וכמה מהאישים הללו, עניין מיוחד מצאתי בפרק על ברוך קורצווייל, אותו לא הכרתי אישית, ויותר מכל, נתפסתי לעיקרון הביקורתי-מטאפיזי שהנחה אותו ברוחם של היגל, פיכטה והיידגר: הנחת נוכחותה של ישות טרנסצנדנטית המשפיעה על ההוויה היהודית, מין ישות שהספרות והאמנות העבריות מבטאות יותר מכל שדה רוחני אחר (דוגמת תיאוריות היסטוריוסופיות). לפי קורצווייל, לסופרים (דוגמת עגנון) ולמשוררים (דוגמת אצ"ג) עדיפות על פני ההיסטוריון בכל הקשור לנגישות לישות הטרנסצנדנטית הזו. יכולנו להוסיף את ביאליק, ברנר ואחרים.

 

קראתי את הדברים וחשבתי לעצמי: האם באפשרותי לאבחן כיום במחוזותינו מבקר אמנות כלשהו, שבכוחו להגביה עוף עם "כנפיים" מטאפיזיות מהסוג הנדון? ובמקביל, תהיתי: מיהם, אם בכלל, האמנים הישראליים ו/או הארצישראליים אשר להם אוכל לייחס את האינטואיציה המטאפיזית בהקשר להוויה היהודית או הארצישראלית או הישראלית? וכבר בכותבי מילים אלו, היה ברי לי שמשהו "חְנוּנִי", עבש ומיושן, שלא לומר פאתטי, דבק בי, כלומר – שעצם העלאת הנושא שייכת לעולם שהיה ואיננו עוד. זאת ועוד: ברי לי, שלצערי כי רב, למונחים הללו נשרכת כיום ארומה לאומנית משיחית המבעירה שדות, מסגדים ונערים.

 

ואף על פי כן, במבט אחורנית אל התרבות ה"עברית", אנחנו מדברים על יוצרים, שיצירתם ספוגה באינטואיציות (יש יגידו, כוח חזון) לגבי גורלו של העם, שבתוכו הם פועלים; יוצרים, שהם עדים להיסטוריה והם מורי דרך לכלל, שיצירותיהם מבטאות תחושות משבר או מפנה היסטורי ערכי, תרבותי ותיאולוגי, ולעתים, אף תחושות משיחיות. ואנחנו מדברים על מבקרי ספרות ואמנות וחוקרי ספרות ואמנות, שרואים לעצמם משימה לפענח ולבקש אחר התחושות הנ"ל. הצחקתי אתכם, אני יודע.

 

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית המדיום האמנותי

אמנות – out, קהילה – in?

                   אמנות – out, קהילה – in?

 

זה כבר כמה שנים שאני מתאמץ לחמוק מהתופעה הזו ולהכחישה. אחי הצעיר, הדס, נשבע לה אמונים עוד ב- 2008, כשייסד עם חברים את "אָרטים" (ראו להלן). עם מאיר טאטי, מהאמנים החברתיים הפעילים במרכז לאמנות דיגיטאלית בשכונת ג'סי כהן בחולון, ניהלתי ויכוח סוער בנושא בעקבות תערוכה קבוצתית שתיעדה שם, בין השאר, יצירה קולקטיבית עם תושבי השכונה. לא שוכנעתי, גם לא שכנעתי. אך, עתה, אני מסכין לעובדה, שאי אפשר להמשיך ולהתעלם מהמגמה הזו, שהולכת ותופסת תאוצה בינלאומית ומקומית, ולו בעיקר בפריפריות. כוונתי לאמנות הקהילתית, או החברתית, או האורבאנית, או ההשתתפותית; תקראו לזה איך שתקראו – במרכז העניין עומד האמן כפעיל חברתי, ועל פי רוב עומדת קבוצת יוצרים (לא כולם "אמנים" בהכרח, אך כולם גם יחד משתפים פעולה יוצרת במיזם), כולם מגויסים לעשייה קולקטיבית במרחב הציבורי בשיתוף הקהילה ולתכלית קידומה.

 

מדובר ביוצרים משדות שונים, שקָצַה נפשם באמנות כעיצובו של אובייקט אסתטי, כתצוגה בחללים אוטונומיים, ויותר מכל, קָצַה נפשם בעולם האמנות, על מסחורו, על מנגנוני הכוח שבו, על אופני ההישרדות בו וכו'. אלה הם אפוא יוצרים, שרגלם האחת (ואף יותר) מחוץ לאמנות, יוצרים שוויתרו על המשוואה יצירה=אגו, ונגד עיניהם בעיקר קלקולים סוציו-כלכליים, כשלים מעמדיים ואורבאניים, להם הם מקדישים את כישרונם ומרצם היצירתי. אני חושב, כאמור, על קבוצת "ארטים" (Art-Team) – קולקטיב אינטר-דיסציפלינארי שנוסד ב- 2008 ופעילים בו, בין השאר, האמנים רומי אחיטוב, נמרוד רם והדס עפרת, האוצרת טלי תמיר, הסופרת ואמנית המופע מרית בן-ישראל והארכיטקט יואב מאירי. חברי "ארטים" אחראיים על מפעל המופת של עיצוב, הקמה והפעלה מאז 2009 של ספריית גן-לוינסקי הרב-לשונית בשירות עובדים זרים ופליטים. קבוצת "ארטים" גם מפעילה חוגים ושיעורים למבוגרים וילדים בני אותו מגזר חברתי-אזורי.

 

אלא, ש"ארטים" היא רק עץ אחד בחורש ההולך ומתעבה של העשייה הקהילתית-אמנותית בישראל. בנוסף לפעילות האמנותית-חברתית של המרכז לאמנות דיגיטאלית בשכונת ג'סי כהן, פועלת מזה מספר שנים בשכונת מוסררה בירושלים קבוצת "מוסללה", שחברים בה פעילים חברתיים ואמנים, בהם גיא ברילר (העושה לאחרונה בפאריז), מתן ישראלי ואייל בלוך (דמות מובילה בישראל בשדה הקיימוּת) ועוד. אנו זוכרים מ- 2012-2011 את פרויקט המסעות של "מוסללה" – Nomansland – סיורים ושידורי וידיאו, תחילה מאזור חיפה ועכו, ולאחר מכן, מאזור הכפרים הלא-מוכרים בנגב. לא פחות, זכורות הגינה הציבורית, סדנת העבודה ואמנות החוצות שיזמו חברי "מוסללה" בשכונת מוסררה הירושלמית (ואפילו שינוי שם אחד הרחובות בשכונה ל"רחוב הפנתרים השחורים").

 

תצוין  גם פעילותה של קבוצת "פרהסיה", קבוצת אמנים ומעצבים, שהם גם פעילים חברתיים, הפועלים בשדה החברה האזרחית ועוסקים בפיתוחה של שפת תקשורת אזרחית: שפה מכבדת, הומניסטית ודיאלוגית (דוגמת פרויקט "דרך השפה": עיצוב מילון חזותי של מילים בערבית ועברית במרחב הציבורי, תגובה לתהליך מחיקת השפה הערבית מהחיים הציבוריים בישראל. העבודה הוצגה בשכונת עג'מי ביפו, בנמל ת"א, ברחוב עמק רפאים בירושלים ובשדרות רוטשילד בתל אביב במהלך מחאת קיץ 2011). קבוצת פרהסיה פעלה לחיזוק הניראות של קהילות וארגונים לשינוי חברתי באמצעות קורסים וסדנאות בתחומי העשייה החזותית, ובאמצעות יצירת ספרים, דפי מידע, כרזות, מצגות, אתרים וכדומה. בנוסף, יצרו חברי הקבוצה עבודות אמנות עצמאיות העוסקות בנושאים טעונים ושנויים במחלוקת, מתוך מטרה לעורר שיח ציבורי ושינוי חברתי. יוזם הקבוצה הוא עפר כהנא, המגדיר את עצמו כ"מעצב חברתי". במהלך השנים לקחו חלק בקבוצה האמנים: מנאר זועבי, איוב אעמר, הדס קידר, אסנת בר-אור, הגר גורן, אורנה בן שטרית, תמר משולם וטל אדלר.

 

מגמת האמנות הקהילתית שלחה שלוחות לערים שונות בישראל. בין חללי הסטודיו החדשים ברחוב הנמל שבחיפה תמצאו את אמן המופע, דוד בהר-פרחיה (מי שעוד ב- 2009 הגדיר עצמו כ"אמן מקום", והחל פועל במרחב הציבורי תוך הפעלת צופים ברחוב וכו') ואת הפילוסוף והארכיטקט רונן בן-אריה, העוסק בחקירה מרחבית של מושגי התנגדות במחשבה הפוליטית. השניים, כך אני מדוּוח, פעילים ביצירה קולקטיבית-קהילתית שבסימן שיקום אזורים באמצעות חיזוק הקהילה (להבדיל מקידום ערך הנדל"ן האזורי, קרי – ג'נטריפיקציה שבשרות בעלי ההון). בעיירה אופקים תמצאו את ז'וזף דדון, אמן מחונן רב-מדיומי, הפועל, כך אני למד, עם הנוער המקומי במגמה לשקם את הרקמה העירונית המקומית (דוגמת הצגת מודל ארכיטקטוני לשיקום מפעל טקסטיל נטוש, לצד סרט וידיאו המתעד את בית הקולנוע המתפורר של אופקים). וכמובן, מוּכֵּרת ומוערכת פעילותה של קבוצת "תנועה ציבורית", שנוסדה בסוף 2006 על ידי עומר קריגר ודנה יהלומי, והחוקרת באמצעי פרפורמנס את הדינאמיקות הפוליטיות של המרחב הציבורי. והנה, ממש בימים אלה מודיעה הטלוויזיה שאפילו תלמידי "בצלאל" עיצבו לאחרונה שירותים בעבור מאהל חסרי בית. ועוד: בבית הספר הירושלמי לאמנות, "קובייה", פותח הדס עפרת מגמה לאמנות חברתית. שנאמר: העסק תופס תאוצה.

 

קטגוריות
Uncategorized תרבות עברית

אמנות רחוב ירושלמית 2014

       

                 אמנות רחוב ירושלמית 2014

 

תנופה יצירתית אדירה מתרחשת בימים אלה ברחובות ירושלים. אמנות הרחוב שוברת שיאים ומציבה את עצמה כמופת חסר תקדים לעשייה קולקטיבית מגויסת. מ"גשר המיתרים" שבכניסה לעיר ועד ל"כיכר ציון" והרחובות הסמוכים – האמנות והחיים אוחדו באחדות סוערת ומסעירה, מרוממת לב ורבת תעצומות, תחת מטרייה אידיאולוגית סוחפת. אשרינו שזכינו והגענו לזמן ולמקום הללו. ראו אותם את אמני הרחוב של ירושלים 2014 – שועטים ברחובות, שולפים פועלים ערביים ממסעדות, לוכדים ערבים מזדמנים, ומפליאים בהם מכותיהם עד זוב דם ואובדן הכרה. הפנינג מרשים ביותר של השתתפותיות ופורקן חושים; האמנות כמימוש עצמי עד תום; קולה של החירות דובר דרך שריריהם של הפורעים; נפלא! מעולם לא נדרשה שרת התרבות לעידוד ותמיכה באמנות הלאומית כפי שהיא נדרשת בימים אלה נוכח הגילויים היצירתיים הירושלמיים. כן, מסורת האוטופיזם של ההפנינג נמשכת: כאן, במהלך הספונטאני של הבריונות האלימה, נמשכת השלשלת המודרניסטית של המבע האי-רציונאלי, הרגרסיביות אל הפראי, טקסיות הקרבת הקורבן, הפעולה הבלתי אמצעית, האותנטיות העברית החדשה, ויותר מכל – אחדות לאומית שבסימן האוטופיה של טיהור האומה מהאחרים ותחת חסות הכיפה. סוף סוף, אמנות הצומחת מן המקום, אמנות רלוונטית ומגיבה, אמנות היונקת מערכי היהדות והישראליות באחדותן החדשה. אמנות חזקה, אמנות אפקטיבית, אמנות המגמדת את הגלריות התל אביביות! שבה הילת האמנות לירושלים, הללויה!

קטגוריות
פרשת השבוע

בלעם – צדיק כאברהם

 

 

        פרשת בלק

 

לא רמז אחד ולא שניים בפרשת בלק מזמינים אותנו להשוואה בין בלעם לאברהם, ויותר מכל – לעקידת יצחק. מוזר? לא אם קוראים את הפרשה בשבע עיניים. נתחיל במקום מגוריו של המכשף בעיר פתור ("…פתורה אשר על הנהר…" – "במדבר", כ"ב, 5): פתור היא העיר פתר אשר על גדות הנהר פרת, עיר מערי ארם-נהריים. ב"דברים" כ"ג, 5, יאמר משה על בלעם שהוא בא "מפתור ארם-נהריים". ארם-נהריים היא, כזכור, המחוז ממנו גם בא אברהם. שהרי לכאן שלח את עבדו, אליעזר, למצוא שידוך לבנו, יצחק ("בראשית", כ"ד, 10). רוצה לומר, כאן מתגוררים בני משפחת אברהם. סביר ששמעו על אודות הקוסם האזורי בעל השם הבינלאומי, בלעם.

 

נמשיך: כאשר ייצא בלעם למשימתו, בדרכו אל בלק מלך מואב (ולא שכחנו, שהמואבים הם צאצאי לוט, קרובו של אברהם), ייאמר עליו: "והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו." ("במדבר", כ"ב, 23) וכבר הבחינו אי-אלה פרשנים בהקבלה לאברהם היוצא לדרכו אל הר-המוריה ועמו, לבד מיצחק, שני נעריו וחמור. ואף הגדילו חז"ל ב "במדבר רבה" (וילנה), פרשה כ', עת הגיבו ליציאת בלעם לדרך לעת שחר ("ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו…" – "במדבר", כ"ב, 21) בכותבם:

"וישכם: קדם ועמד בזריזות הוא בעצמו. אמר לו הקב"ה: רשע, כבר קדמך אברהם אביהם לעקוד את יצחק בנו (בראשית כב) – וישכם אברהם בבקר ויחבש את חמורו וגו'…"

 

רשע?! בלעם, המכשף מפתור, ספג קיתונות של שנאה ובוז מחז"ל, שראו בו רשע מרושע שביקש לקלל את ישראל. אפילו בשמו תוכלו לאתר את דברי הבלע בעם…אלא, שהדברים רחוקים ביותר מהאמת התנ"כית הטקסטואלית. כי קריאה בלתי משוחדת בפרשת "בלק" תגלה, שבלעם הוא מקרה מופלא של קוסם מארם-נהריים, המאמין בכל לבבו ובכל מאודו באלוהי ישראל, משרת נאמן של הקב"ה ("שומע אמרי אל ויודע דעת עליון", הגדיר את עצמו, בטרם באו חז"ל ושאר פרשנים וייחסו לו כוונות זדון למיניהן), אדם הנכון אף לסכן את חייו על מזבח אמונתו. שהלא, כאשר מגיעה אליו משלחת הנכבדים המלכותית – זקני מואב וזקני מדיין, אף שרים ("במדבר", כ"ב, 13) על מנת להזמינו לקלל את בני ישראל החונים על גבול מואב, מודיעם הקוסם במפורש:

"…לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי…" ("במדבר"" כ"ב, 8). ואכן, אלוהים מתגלה לבלעם ומודיעו לבל ילך ולבל יקלל. וכך, בלעם שם נפשו בכפו ומעיז להמרות את הזמנת מלך מואב:

"לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתת להלוך עמכם." ("במדבר", כ"ב, 13)