כמו-תערוכה

                             כמו-תערוכה

 

בעיתון "הארץ" מיום ו', 1.4.1988, טבע איתמר לוי – מטובי הכותבים על האמנות הישראלית בעשורים האחרונים – את המונח "כְּמוֹמָנוּת". הכיווץ הלשוני הזה של "כמו אמנות" ביקש לעברֵת את מושג האמנות הסימולאטיבית (אמנות ההדמיה), שנבטה באותה עת על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. דומה, שב- 26 השנים שחלפו מאז אותה "כמומנות", גדלנו והתפתחנו משלב יצירת האמנות המתחפשת או המתחזה לשלב מתוחכם ומורכב יותר של תערוכת האמנות המתחזה. כך, אם שֶרי לוין האמריקנית יצרה ציורים במתכונת מדויקת של ציורי אמנים אחרים, כי אז אי-אלה אוצרים עכשוויים מציגים, ואולי לא רק אצלנו, תערוכה שאינה כי אם תחפושת של תערוכה. ה"כמומנות" הצמיחה והניבה את ה"כמו-תערוכה". כוונתי לאותן תערוכות שמשימתן העליונה היא להיראות בדומה לתערוכת אמנות עכשווית בנוסח היוקרתי מפאתי מערב, להיראות כ"כאילו-תערוכה" פרוגרסיבית ועמוקה, להיראות תערוכת state of the art, תרתי משמע.

 

לא אחת בחודשים האחרונים אירע לי, שנקלעתי שלא בטובתי לתערוכה קבוצתית, שחבשה על ראשה כובע של "כותרת נכונה" (האוצר כ"קופירייטר" – בזה אין כל חדש), מין כותרת פתיינית ו"נכונה", כזו שתבטיח איזושהי עמימות אידיאית ופתוחה בפני פטפטת פסוודו-פרשנית, מין כותרת שתישמע מספיק פילוסופית-פיוטית, אך בעצם לא תאמר דבר של ממש, משמע "כמו-כותרת" שזכותה הכפולה היא, שהיא "מדליקה" ושהיא מאפשרת לכנס תחתיה ערב-רב של אמנים ואמנות, ולצאת בשלום. וכיצד תיראה, לפיכך, התערוכה הנושאת את הכותרת הנדונה אם לא כהשלמה לכובע המתחזה, דהיינו תיראה כבגד ההתחזות ל"כמו-תערוכה".

 

הוראות שעה לאוצר(ת), 2014: קודם כל, בחר(י) כתריסר עבודות של כשישה אמנים עכשוויים שונים, רצוי עבודות במדיומים שונים – צילום, ציור, רישום, אובייקט (רצוי "רֶדי-מֵייד), וידיאו, גם שילוב של אלה וכיו"ב. מן הסתם, העבודות יאשרו נטייה לאמנות פוסט-מושגית. לגבי הקשר בין העבודות – אם קיים ואם לאו – אל תדאג(י): כותרת הפלא תמרח את ממרח הקסם המאחה כל. שכחתי לציין: חשוב מאד שהאמנים יהיו בלתי מוכרים, בין משום שנשלפו מתוך המאגר הטרי המתחלף של בוגרי בתי הספר לאמנות, ואם משום שנלקטו מתוך הצביר האינסופי של אמני הירידים הבינלאומיים. ועכשיו, חשוב ביותר: אל תציין(י) את שם האמן בסמוך לעבודתו המוצגת! הקפד/הקפידי על הילת המסתורין והאנונימיות של המציגים, מה שיכפה על הצופה את המרוץ החוזר והמתיש אל הפקידה התורנית או אל ניירת הכניסה בתקווה לאתֵר שָמה את שֵם האמן החידתי. למותר לציין, שהעבודות המוצגות מן ההכרח שיוצאו מכל הֵקְשר של יצירת האמנים, חייהם, עולמם האמנותי וכו'. כלומר, אל תספק(י) לצופה שום מפתח, שום רמז, שום מפה להבנת היצירה. שהגלריה היא קרחון ללא כל נתיב ואופק, וחוויית הביקור בגלריה היא זו של נדודי אין-קץ במרחבי האין.

 

עתה הגענו אל העיקר: סדר(י) את פריטי התערוכה בחלל הגלריה כך שהמכלול ייראה בדיוק כמו תערוכה, מסוג אותן תערוכות מדוברות שראית בגלריות של העולם הגדול – בין צ'לסי הניו-יורקית לבין ה- mitte בברלין: תערוכה של מצח גבוה, של התנשאות אינטלקטואלית על הצופה (המתענג על המזוכיזם שבחידון הסביבתי בלתי פתיר). כיצד עושים זאת? אין קל מזה: דאג(י) לכך שמושא הרֶדי-מֵייד יונח על הרצפה באורח "אגבי", כלאחר-יד לכאורה; את הקרנות הווידיאו דאג(י) להפעיל, בין אם מתוך מוניטורים – בתפזורת על הרצפה! – ובין אם בהקרנה על קיר או על מסך; רצוי ביותר שהעבודות התלויות על הקיר יהיו בפורמאטים שונים – כמה מהן מונומנטאליות וכמה מהן אולטרה-מיניאטוריות. וזכור/זכרי: ככל שתקלע לסוד המתח האופנתי בין המראה הזניח לבין המראה הסמכותי (מעין אנלוגיה לחולצה בחוץ עם הז'אקט המותגי) – כך תממש עצמה תערוכתך כ"כמו-תערוכה". וחלילה וחס, שום טקסט קירוני! לכל היותר, דף A4 בדלפק הכניסה ועליו מספר שורות של הכללות ז'ארגוניות שאינן מחזיקות מים. בהצלחה!

 

כך תיראה תערוכה החפצה להיראות "כמו-תערוכה". הצלחתך מובטחת. ההוכחות מפוזרות ברחבי תל אביב, משדרות רוטשילד דרומה.

 

ברם, מהו המסר החבוי מאחורי מגמה רווחת זו של "כמו-תערוכות"? התשובה הקלה היא: אוצרוּת מוגבלת, פרי הבאושים של תעשיות הקורסים לאוצרות, פיקציות בזכות עצמן. התשובה המורכבת יותר תחזור אל ה"כמומנות" של איתמר לוי: ניצחון הבדיון בתרבות פוסט-מודרנית שאיבדה אמונתה באמת ובאותנטי. עתה, המושגיות – זו שהניפה את נס התבונה האנליטית והאידיאה – היא אך ורק ארשת של תבונה, תפאורה של סביבה אמנותית אידיאית, מעין מותג אופנתי להתקשט בו בעולם האמנות. שתפקיד התערוכה עתה הוא בעיקר להתנאות ב- up-to-date וה- in, לפתות את הצופה אל המועדון האקסקלוסיבי של יודעי החן (תרתי משמע) לכאורה. למותר לציין: לפיתוי הזה נלווה, כמובן, גם ערך כספי בלתי מבוטל, ובהתאם, ה"כמו-תערוכה" – גם אם חזותה אנטי כלכלית במובהק – היא מופע ממופעי מסחור האמנות בת זמננו. חוויית התחכום האזוטרי, אותה חידתיות עקרונית העטופה באאורה קרירה של יוקרה בינלאומית (שהשד יודע על מה היא מסתמכת), השמורה לחברי המועדון, לא זו בלבד שתעלֵה את ערכך בעיני עצמך, אלא שרכישת מוצג מהמוצגים החמקמקים בכמו-תערוכה כמוה כחותמת סטאטוס חברתי. ממיצב (התערוכה כאינסטליישן) למיצב (סטאטוס, בעברית תקנית).

 

אלא, שחמוּר מכל הוא מסר הריקנות שמשדרת הכמו-תערוכה. החל באחיזת העיניים של הכותרת (כלומר, הנושא הסמי-מפוברק, החף מכל חשיבות של ממש, שלא לומר – אחריות כלפי התרבות, המקום והזמן) וכלה באחיזת העיניים של חוויית ההסתובבות בתערוכה (שהמשקע המשמעותי האחד והיחיד שנותר ממנה הוא: "הייתי בתערוכה, אני מעודכן, גם אם התערוכה לא אומרת לי דבר וחצי דבר.") – הכמו-תערוכה היא עדות נוספת למצבה האפיסטמולוגי החלול של האמנות בעשור האחרון. הכמו-תערוכה היא פתח לאוצרים מדרגה ג' ולמנהלי גלריות ההופכים את עבודת האמנות הפונה אל העין (במובן המורכב של עין-עיון) לעבודה בעיניים.

 

את הדברים הללו כותב אדם שהמושגיות בדמו והאתגר הרעיוני של האמנות הוא בנפשו. כותב את הדברים אדם שיודע-ידוע-היטב שאמנות עכשווית תובעת עמל מפרך של קריאה, לימוד ושליטה בשפות האמנות. ובמילים אחרות, את הדברים המרירים הנ"ל כותב מי שאינו מצפה מתערוכות אמנות עכשוויות להאכילו בכפית. אך, את הדברים הנ"ל כותב מי שאכל באינספור מסעדות אמנות ונמאס לו להשלים עם מזון פלצני המתחפש ל"גורמה". בטח לא בימים מרים אלה של נהרות דם ודמע בישראל ובעזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: