אמנות מכשפת

                        

(מאמר לקטלוג תערוכת "מזל וברכה" – מיתוסים ואמונות טפלות באמנות ישראלית עכשווית", אוצרת: כרמית בלומנזון, מוזיאון בית התפוצות, תל אביב)

                                                         

כאשר הסמל והמסומל אחד הם, אנחנו מציירים חיות על כתלי המערה וכך צדנו אותן; אנחנו נועצים סיכה בבובת האויב ובזאת חיסלנו אותו; אנחנו מחוללים ורוקעים ברגלינו על האדמה ובזאת הצמחנו חיטה… כאשר הסמל והמסומל אחד הם, שיר הוא תפילה מפלחת שחקים, אות ומילה הן קמע מַרפא, המוזיקה היא חליל קסם, ההצגה היא פולחן… הן כזו היא "ההכרה המיתית": אחדות הדימוי והמדומה, ובה בעת, זהות הדימוי והאמת. ואין להפריד. ארנסט קאסירר: "המטפורה בוראת ומתמירה; היא נושאת בחובה את האנרגיה המיתית של השפה. הדיבור העקיף של אידיאה אחת במונחי אידיאה אחרת מושתת על אבחנות מוגדרות שיסודן בהשקפה מאגית על העולם."[1] סוזן לאנגר בעקבות קאסירר: "…המטפורה הגדולה מזוהה עם משמעותה; רגשות הכוח, המשמשים כסמלים, מיוחסים למציאות המסומלת, והעולם מופיע כמרחב של ישויות כוח."[2]

 

המיתוס, הגדירה ס.לנגר, הוא עולם של כוחות, והפעילות המטפורית פועלת על עולם הכוחות ומפעילה אותו. תפיסה זו של המאגיה כשילוב של מטפורה ופעולה תחול גם על האמנות, כמובן. ופה סוד עוצמתה המאגית האבודה של האמנות – כוחה לשנות עולם, לאלף טבע ותרבות גם יחד. השאמאן, הפָארמָקוֹן (הרוקח, הרופא), המכשף, המאגיקון, המדען והאמן – בשחר ובעומק התרבות אחד הם. וכשהם התאחדו, זוהי שעתה היפה של האמנות: שאז האמנות מביאה מזור, מצילה, מברכת (ולחילופין, מקללת וממיטה שואה).

 

הסופר והמאגיקון האנגלי, אלן מור, ניסח זאת כך: "המאגיה, בצורתה המוקדמת, קרויה לעתים 'האמנות', ואני מאמין שהמשמעות ליטראלית עד תום. אני מאמין שמאגיה היא אמנות וכי אמנות, ותהא כתיבה, מוזיקה, פיסול, או כל צורה אחרת, היא מאגית במפורש. אמנות, בדומה למאגיה, היא המדע המטַפלל (מלשון טפלול – מניפולציה/ג.ע) סמלים, מילים, דימויים, למען להגיע לשינויים בהכרה. השפה הדנה במאגיה חלה על כתיבה או אמנות באותה מידה שהיא חלה על אירועים על-טבעיים. […] אכן, להטיל כישוף, פירושו פשוט לכשף, לטפלל מילים, לשנות הכרת בני אדם. ואני מאמין שזוהי הסיבה לכך שאמן או סופר הם הדבר הקרוב ביותר בעולמנו המודרני לשאמאן."[3]

 

מדע, אמנות ומאגיה אחוזים זה בזו וזו בזה. למאגיה, כמדע, ערכה הפונקציונאלי[4] (הבטחת מחזוריות הטבע, גירוש השדים, הצלחת גידולי השדה, הצלת השמש מליקוי הירח, הבטחת הניצחון על האויב וכו') ואילו האמנות היא מעשה הגישור המושאי-חומרי-חושי-סמלי בין הארצי לבין האלוהי, גשר של תהליך חווייתי ותוצר מעשי גם יחד. מוטי מזרחי, המציג מיצג "הילינג" ב- 1979, הוא אמן ואיש-מאגיה בה בעת. אברהם אופק השורף פסל "פרה אדומה" ב- 1978 הוא אמן ואיש-מאגיה בה בעת. מיכאיל גרובמן, המציג ב- 1978 את מיצג "מלאך המוות" על גדות ים המלח הוא אמן ואיש-מאגיה בה בעת. תערוכת "תיקון", שאצר מרדכי עומר ב- 1998 בגלריה של אוניברסיטת תל אביב, הוקדשה לאמנים ה"שאמאניים" בישראל של שנות ה- 70 – כולם אמנים ומאגיקונים גם יחד. ומכיוון הפוך: גם משמעפיל המדע לפסגות, גם אז נפתחים שערי המסתורין והשגב האפל, שהם גם שערי האמנות. וקודם שנאמר "קוואנטים" ו"כאוס", נשוב אל אלברט איינשטיין שאמר: "הדבר היפה ביותר שאותו יכולים אנו לחוות הוא המסתורין. זהו רגש היסוד הניצב בערש אמנות אמיתית ומדע אמיתי."[5]

 

המסורת העברית הקדומה לא עודדה את המגמה הזו, כל עוד הובנה המיסטיקה במונחי מאגיה שחורה. התנ"ך, שזיהה כישוף עם עבודה זרה, הועיד את המקצוע לרשעים – לחרטומי מצרים ולמלכה איזבל. התנ"ך הורה – "מכשפה לא תְחַיֵה" ("שמות", כ"ב, 17), או: "…לא תִלְמַד לעשות כתועבות הגויים ההם, לא ייִמָצֵא בך […] קוסם קסמים, מעונֵן, ומנחש ומכשף. וחובר חָבֶר ושואל אוב וידעוני, ודורש אל המתים." ("דברים", י"ח, 11-9). המִשנָה, "מסכת סנהדרין" (ו', ה') אף סיפרה על שמעון בן-שטח שתלה 80 נשים ביום אחד; והתלמוד הבבלי ידע להוסיף, שהיו אלה מכשפות. ותוזכר גם אותה יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, המוזכרת ב"מסכת סוטה" (כ"ב, א') כמי שנודעה בכישופיה אצל נשים יולדות.

 

המציאות התרבותית העברית הייתה, אכן, חזקה ממסורת האיסורים הנ"ל, וקסם הכישוף לא נמחה מהתרבות העברית, בה נדרש שאול לבעלת האוב, בה בלעם (מכשף מקצועי!) מברך את ישראל בכוח התערבות אלוהית, ובה אפילו טקסי טיהור (מנידה, מצרעת ועוד), המצוּוים במדבר בהנהגת הכהן הגדול, אינם אלא סוג של מאגיה וכישוף. בהתאם, על בצלאל, אבי האמנים העבריים, נאמר: "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ."[6] אמן מכשף. שכאמור, היֶדע הקדום לא הכיר בהבחנה בין המדעי, האזוטרי והאמנותי. וגם משה, אבי הנביאים והפַּסָל (אלוהים למשה: " "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" – "שמות", ל"ד, 1), הוא גם זה שהפליא להפוך מָטֶה לנחש, לבקוע ים, להוציא מים מסלע, לרפא בנחש נחושת וכו'. נביא-מכשף-אמן.

 

"דְרוֹש, דְרוֹש במופלא ממך"!: לכל אורך ההיסטוריה, במערב ובמזרח, בצפון ובדרום, אדם שב ונדרש ל- occult, בו מתאחדות האמנות והמאגיה. זוהי הברית העמוקה עוד יותר בין אמנות, מיסטיקה, אלכימיה, אסטרולוגיה ושאר השדות האזוטריים המבקשים לגשר בין ארץ לשמים, בין הידוע לבלתי ידוע, בין המואר לאפל. כל אלה מרותקים למסע אל מחוז חפץ עליון והפעלתו; כל אלה מבקשים אחר האחדות עם הנשגב; כל אלה מניחים מערכת של תקשור ושיח בין "כאן" לבין "שם". זוהי התשתית לברית ההיסטורית הדגולה בין אמנות ודת, שהולידה, בין השאר, את תפארת הפיסול האפריקני, האוקיאני, פסלי הודו ואיי-הפסחא, ציורי "ספר המתים" המצריים והטיבטיים, ציורים אבוריג'יניים, מקדשים, קתדראלות, את "הקאפלה הסיסטינית", את ההפשטה הנשגבת של אסכולת ניו-יורק, וכיו"ב.

 

שהערגה האנושית לטרנסצנדנטלי אינה מכירה בגבולות ההפרדה האמנותית בין הפרימיטיבי למודרני, אף לא בין הפגאני למונותיאיסטי (שהלא, הדימוי והחומריות של האמנות דנים אותה לפגאני, גם כשנפשה במונותאיזם), והיא מאגדת בתוכה את המשיכה אל המיסטיקות של המערב והמזרח ועד למעורבות המעשית-אמנותית במאגיות למיניהן – אסטרולוגיה, אלכימיה וכו'. מאות שנות הגות מערבית עמדו בסימן אחדות הסופי והאינסופי שבסמל, כשם שייחסו ליופי את ה- Visio – המבט באל. מסורת ניאו-אפלטונית עשירה הורישה לרנסנס ולבָּרוק את רעיון האמנות היפה, זו החושפת את האלוהי המסתתר בחומר. בוטיצ'לי, המצייר בסוף המאה ה- 15 אלגוריות אסטרולוגיות בעקבות הניאו-אפלטוניזם של פיצ'ינו; פאולו ורונזה המצייר במחצית המאה ה- 16 את תקרת ווילה בָּרְבָּרוֹ בדמות 4 היסודות ככוכבים/אלים – אלה ואחרים איחדו אמנות ואסטרולוגיה. אף האמנות המודרנית אישרה את הזיקה לאזוטריה מיסטית ואף למאגיה: איוריו המיסטיים של וויליאם בלייק, הרומנטיקן האנגלי; ציוריו המיסטיים של פרדיננד הודלר, הסימבוליסט השוויצרי; ציוריהם המיסטיים של פול רנסון ומוריס דֶני, אמני ה"נָאבּי" הצרפתיים; משיכתו של פול גוגן לשילובי דימויים נוצריים ובודהיסטיים; ועוד – כל אלה הם אך אפס קצהו של מאמץ אירופאי להטעין את האמנות בטרנסצנדנטיות דתית. אך, בולטת הרבה יותר הזיקה העמוקה של אבות ההפשטה המודרנית לקדוש ואף למאגי: חובו העצום של וסילי קנדינסקי לתיאוסופיה של הלנה בְּלָאוָוצקי, התעמקותו של פיט מונדריאן בתיאוסופיה על פי רודולף שטיינר, עיסוקו של קזימיר מאלביץ' במיסטיקת ה- Zaum, התנסותו הרדיקאלית של יוהאנס איטֶן ב"באוהאוס" (עם תלמידיו) במיסטיקה ויוגה מזרחית רחוקה – בעבור כל אלה אמנות הייתה הפעלה של "כוחות", וכל אלה ונוספים כיכבו בתערוכת הענק, "הרוחני באמנות 1985-1890", שהוצגה ב- 1987 במוזיאון "קאונטי" שבלוס-אנג'לס (אוצר: מוריס טאקמן).

 

התערוכה הנ"ל, שהציגה את המקורות המיסטיים, האסטרולוגיים, המאגיים וכו' לצד התוצרים האמנותיים, התמקדה, בין השאר, גם במרסל דושאן ובעניינו הגדול באלכימיה וחובו לתרשימים אלכימיים מהמאה ה- 17, השופכים מעט אור על עבודותיו האזוטריות הקדם-מושגיות. אלא, שהתבוננות רחבת-הקף על הכמיהה האמנותית לקדושה לא תעצור בזיקות הנ"ל, כמובן. שעקרון האחדות של הסמל והמסומל יחול גם על האיקונות הנוצריות (שכן, מהותו של איקון היא באחדות הנדונה), ולפיכך, ירחיב את מבטנו אל כל אותם צלובים ומאריות של האמנות הדתית הנוצרית. התבוננות רחבה תראה בפעולות סמליות של נביאי התנ"ך – דוגמת יחזקאל החוקק את ירושלים על לְבֵנה (ד', 1), או יחזקאל הרוקח ברגליו (ה', 11), או יחזקאל השוכב על צדו 390 יום (ד', 9) וכו' – פעולות מטאפוריות דתיות שאינן רחוקות במהותן ממה שייקָרֵא לימים בשם "מיצג", ואשר מוליכות הישר אל פעולותיו ה"שאמאניות" של אמן דוגמת יוזף בויס. התבוננות רחבה שכזו אף תגשר בין פולחנים ילידיים של צביעת גוף לבין אמנות הקעקע ואפילו עבודות-גוף משלהי המאה ה- 20. בכל המרחבים הללו, יחזור האמן העכשווי כמי שעדיין נושא את שרידי זיקתו הקדומה למכשף ולכהן. ב"דוקומנטה" 6, 1977, הוקדש אגף שלם ל"מיתולוגיות אינדיווידואליות" בעלות צביון פולחני מובהק.

 

הרעיון מוכר לנו היטב. הוא הזין את משיכתם של גדולי אמני המודרנה – פיקאסו, מאטיס, ג'אקומטי וכו' – לפיסול הפרימיטיבי (המגמה סוכמה, כזכור, בתערוכת "פרימיטיביזם באמנות המאה ה- 20" במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, 1984, אוצר: וויליאם רובין). הוא הזין את תערוכת "קוסמי האדמה", שהוצגה ב"מרכז פומפידו" ובפארק דה-לה-וִוילֶט בפאריז ב- 1989 (אוצר: ז'אן הוּבֶּר-מָארְטֶן) ואשר שילבה עשייה אמנותית עכשווית במרכזי המערב עם יצירה דתית, פולחנית ומאגית בתרבויות העולם השלישי. ועדיין ב- 2013, בביאנאלה ה- 55 בוונציה, אצר מאסימיליאנו ג'וני את תערוכת הענק המרכזית, "ההיכל האנציקלופדי", בו הרחיב את המבט מגבולות עולם האמנות אל יצירותיהם החזותיות של שאמאנים, הילֶרים, מְתַקשֵרים ושאר מיסטיקונים ומאגיקונים מרחבי העולם.

 

אכן, האמנות היא בת בריתה של הקדוּשה, זו האקסקלוסיבית וזו העממית-פולקלורית. משיכתה של האמנות אל ה- occult נוכחת, הן ברמות התוכן הייצוגי (וראו, לדוגמא, את מוטיב המכשפות החוזר בציור המערבי מאז אלברכט דירר, האנס בלדונג, סלוואטור רוסָה, אגוסטינו טָאסי, יאקובּ דה חֵיין, הנרי פּוסֶלי, פרנציסקו גוייא ועוד ועוד. ולא נשכח את גרסאותיהם של יגאל תומרקין ואורי ליפשיץ למכשפות ולשטן של גוייא), והן ברמות היישום של דימויים, צורות ומהלכים מתחום המאגיה לתחום האמנות, כמודגם לעיל.

 

האמנות הישראלית לא בידלה את עצמה מהמגמה הנדונה. די אם ניזכר בתערוכות דוגמת "גבולות של קדושה" (מוזיאון ישראל, 2002) ו"כן תעשה לך" ("זמן לאמנות", 2003) על מנת שניווכח בעניין הגואה של אמנים ישראליים עכשוויים (בעיקר מאז 1975, כתולדת מָשְבֵּרֵי מלחמת יום הכיפורים וקריסת הזהות ה"צברית") בקדוש, בדתי, באמוני, במיסטי ובמאגי היהודיים. האמת, בחינת יחסי אמנות ופולחן באמנות הישראלית תיטול אותנו אחורנית, אם לא לתבליטו של בוריס שץ המייצג את האם המדליקה נרות, כי אז לייצוגו של האמן ככהן-שאמאן באקוורלים של זריצקי מ-1951-1949,[7] או לסמלי הקבלה המאכלסים את ציורי מרדכי ארדון מאז 1953.

 

אלא, שלא זו מגמת ה- Occult של האמנות הישראלית העכשווית. כי האמן הישראלי העכשווי נתון בין הפטיש לסדן: מחד גיסא, הוא חי בתרבות של New Age, האוהדת מיסטיקות למיניהן, ובחברה שהעצימה משיחיות ו/או אמונות עממיות בקמעות, השתטחות על קברים, "ברכות" ו"קללות" וכיו"ב. מאידך גיסא, פועל האמן הישראלי בתל אביב (על פי רוב), עיר חילונית, יוצר בהקשר חילוני ובתרבות פוסט-"השכלתית" המנוכרת מהדת. בתור שכזה, הוא נידון לנתק קריטי בין הסמל והמסומל, השניים שאחדותם, כזכור, היא תנאי ל"הכרה מיתית" ולמאגיה. מקרים, דוגמת פסלי פולחן מוות של ז'אק ז'אנו או ציורים של יואל גילינסקי המְתַקְשֵרים עם מלאכים, הם חריג המלמד על הכלל. והכלל הוא הזיקה אל הקדוש מתוך רחק, אם לא מתוך טומאה. וכך, כאשר מיכל נאמן יוצרת ב- 1976 את ציור הקולאז', Jehova uber alles"", היא מאחדת את השם המפורש (בעל הסגולות המאגיות) עם פולחן השטן בדמות עגלת התינוקות מ"תינוקה של רוזמרי". וכאשר נוקט משה גרשוני בציוריו בפסוקי תפילה, הוא ממזגם עם דימויי בְּזוּת גופניים. וכאשר לארי אברמסון מצייר ב- 2000 את סדרת השדים (על פי הקבלה העממית: סנסנוי, סמנגלוף וסנוי) הוא בא אל תוכן הדימוי המאגי מתוך התודעה האמנותית המודרנית של הצורה הטהורה. וכאשר רועי רוזן מטיל ב- 2013 "כישוף וודו נגד ולדימיר", ציוריו עתירי ההומור והאימה בדיוניים וטובלים באירוניה.

 

ישראל 2014: בגלריות של תל אביב תיתקלו, לא אחת, ב"שדים"[8]: תגזירים קולאז'יים מונומנטאליים של שדים מעשה ידי רותי הלביץ כהן; תגזירי קרטון של פיגורות "שדיות" גרמניות מעשה ידי ארז ישראלי; במוזיאון הרצליה בולט המיצב "שרשרת חסינות" של רוית משלי המשלב פולקלור פולחני-שבטי עם בדיחה פוסט-טלוויזיונית. ועתה תערוכת "מזל וברכה" ועמה השאלות המוטלות לפתחנו: האם גם אותם אמנים הנושאים עמם מ"בית אבא" את משקעי האמונות, הטקסים, הקמעות, הלחשים וכו' – האם גם הם נידונו לרחק? האם המאגיה השחורה שבשורש יצירת אסי משולם חפה מאירוניה? האם "עין הרע" שמציירת חן שיש עודנה טעונה בכוח הכישוף? וקמעותיו של גרי גולדשטיין? ותמונות ה"באבות" על קיר הסלון שמציג ז'וזף דדון? האומנם עדיין "עולם כוחות"? האומנם עדיין הפעלת מטפורה? והאם, אף על פי כן ולמרות הכל, אחדות הסמל והמסומל?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] Ernest Cassirer, The myth of the State, Yale University Press, New-Haven, Mass., 1946, p.

[2] Suzanne K.Langer, Feeling and Form, Charles Scribner's Sons, New-York, 1953, p.189.

[3] Internet (Google): Alan Moore — Art Is Magic (Video), Posted on February 6, 2014 by alphasatori.

 

[4] כפי שלימד ברוניסלב מאלינובסקי במחקריו האנתרופולוגיים.

[5] Albert Einstein, The World as I See It, The Bodley Head, London, 1941, p.

[6] פירוש ר' יוסף בן-שלום אשכנזי לספר יצירה. מתוך: משה אידל, "הגולם", תל אביב, 1996, עמ' 137.

[7] כך לפי פרשנותו של מרדכי עומר את סדרת "יחיעם" בספרו, "זריצקי", מסדה, תל אביב, 1985.

[8] גדעון עפרת, "שדים", בתוך אתר הרשת,"המחסן של גדעון עפרת", 2 במרס, 2014.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: