כשהתותחים יורים

                         כשהתותחים רועמים

 

ההנחה בדויה מיסודה: כבר מזמן, מאד מזמן, שהמוזות מתו. זה עידן ועידנים, שאין הן מדברות או שרות, קל וחומר שאינן נאלמות למשמע רעם הטילים. (בעיה בפני עצמה היא העובדה המצערת, שמעולם לא מונתה מוזה אשר על האמנות החזותית. שהלא, תשע המוזות הקלאסיות – קאליופה, קליאו, מלפומנה, טאליה וכו' – כולן עניינן שירה ומוזיקה… אך, נניח לעלבון הזה). ההנחה, שהמוזה נזקקת לשקט על מנת להשמיע קולה היא, כמובן, הנחה קלאסית ורומנטית גם יחד, כזו התופסת את מעשה האמנות כמבודד מהעולם המעשי, הסואן, שלא לומר מהפוליטיקה הרועמת, מניה וביה – מקולות המלחמה. האמנות, טוענת ההנחה, מתקיימת במרחב אוטופי, טהרני, שאליו לא יחדרו מטחי היומיום ורעמי התותחים. והרי את התֵזה הזו קברנו עם קבורת המודרנה. קירות הסטודיו אינם מבודדים מרעשי הרחוב, אנו שבים ואומרים מאז סוף שנות ה- 60. אך, האומנם?

 

אלא, שהפתגם – "כשהתותחים יורים המוזות שותקות" – מבקש לומר יותר מזה: הוא אומר, שהמוזות, אֵלות האמנויות, כה עדינות, כה רגישות, כה שבריריות, כה "רוחניות", עד כי שאונה הדורסני של המלחמה משתקן. במילים אחרות, המסר של האמרה הפופולארית הזו הוא, שהאמנות רכרוכית מדי ונעדרת עצמותיות מכדי שתוכל להתמודד עם תעצומות הקרבות. אף מוטמעת באמרה התפיסה המודרניסטית בדבר אי-המעשיות התכליתית של האמנות. ובמילים פשוטות: הממשות עזה מן האמנות, וכל יומרה אמנותית להתמודד עם הממשות, המלחמה בכלל זה – סופה כישלון ידוע מראש. איני משוכנע שבכוחנו לקבור את הטענה הזו לעומקה.

 

ועוד מלמד הפתגם, שבשעת מלחמה, לציבור אין צורך באמנות, אין "ראש" לאמנות, אין פנאי לאמנות. שהאמנות שמורה לעתות רגיעה בלבד. ודומה, שהטילים הנוחתים סביבנו בחסות כיפות ברזל וכיפות בד וצמר מאשרים את תפלותה של האמנות באלו הנסיבות.

 

מה נאמר על כל ההשערות הללו בימים אלה של שגרה אמנותית בצל מלחמה?

 

על מקור הפתגם – "כשהתותחים רועמים המוזות שותקות" – עמד אורי סלע בספרו "מילה בסלע" (כתר, ירושלים, 1990), עת החזירנו למאה ה- 4 לפנה"ס ולמחזהו של מחבר הקומדיות היווני, מֶנָנדרוס, שכתב: "במָקום שהאלימות שוררת בו – מאבד החוק את תוקפו". קיקרו, הנואם הרומי הנודע, שיפר את הטענה – לרקע משפט שנערך בפורום הרומאי (ובו שימש קיקרו כסניגור) ואמר, פחות או יותר, כך: "החוקים שותקים בין כלי הנשק": Inter arma enim silent leges[1]. ולא ברור מה הייתה אותה מציאות היסטורית שהעתיקה את הפתגם לתחום האמנות ולנוסח החדש – Inter arma silent musas.

 

שהרי, קשה להעלות על הדעת ולו מלחמה רצינית אחת במהלך מאות השנים האחרונות שלא הצמיחה מתוכה ובמהלכה יצירות אמנות משמעותיות: אני חושב, למשל, על צרפת של השנים 1648-1636, שנות השתתפותה במלחמת 30 השנה, שנים יפות ביותר ביצירתו של ניקולא פוסן. ואני מהרהר ב"דאדא" של ציריך במהלך מלחמת העולם הראשונה (ומנגד, התופעה הלאומית המקובלת באותה עת, הקרויה "צייר מלחמה"). ואני נזכר בהפשטות של פאריז וניו-יורק בתחילת שנות ה- 40, ימי מלחמת העולם השנייה (וכמובן, במחזותיו של ברכט באותם ימים עצמם). ואני חושב על הציור הרומנטי בזמן מלחמות נפוליון, והרשימה ארוכה ארוכה. היא תיטול אותנו עד למוזיקה של ליאונרד ברנשטיין ושוסטקוביץ', למחזותיהם של סארטר וז'נה, לציורים ולפסלים של פיקאסו (אף מעבר ל"גרניקה") ולשורה ארוכה של סרטים אנגליים ואמריקאיים – כולם מהמחצית הראשונה של שנות ה- 40, שנות המלחמה. ככלל, שירת הסירנות לא דחקה ולא המירה את שירת המוזות.

 

לא, עתות מלחמות אינן בהכרח סתירתה של יצירתיות אמנותית ותרבותית לשמה. בימים בהם נתשה מלחמת העולם הראשונה, עקובת הדם, ועוד לרקע מהפכת אוקטובר 1917, ישבו ח.נ. ביאליק וי.ח. רבניצקי באודסה (העיר בה פרצה המהפכה!) ושקדו על… "ספר האגדה". ואם תבקשו אחר עקבות המלחמה והמהפכה בשירת ביאליק – לא תמצאון. ואגב, באותם ימים הם עצמם שקד פיקאסו על שכלול התפנית הניאו-קלאסית בציורו שלאחר הפרק הקוביסטי.

 

גם מכחולי האמנות הישראלית לא נשתתקו, ואפילו לא שעה שהשתוללה לה מלחמת העולם השנייה וצבאות רומל איימו לכבוש את פלסטינה: וראו את הפריון האמנותי דאז בין תל אביב לזיכרון יעקב (ציורי הגגות המאוחרים של זריצקי, ציורי הטיילת התל אביבית ונופי עתלית של אריה ארוך, נופי צבי מאירוביץ ועוד). והתבוננו בציורי דור תש"ח, או בציורי תומרקין מתקופת מלחמת יום-הכיפורים, או בעבודת המופת של סיגלית לנדאו – "הארץ" – לרקע האינתיפאדה השנייה…

 

את כל הזיכרונות וההגיגים הללו אני נושא בצקלוני בבואי, בין אזעקה לאזעקה, אל תערוכת ציורי דוד ריב במוזיאון תל אביב. "צבע אדום" כנגד השחור על גבי לבן של הצייר. לאור הכתוב לעיל, לא עצם אפשרותה של יצירה בימי קרבות הוא שמעניין אותי, כי אם שאלת כוחה, טעמה ויעילותה של האמירה האמנותית – ותהא זו הישירה והנוקבת ביותר – בעת בה רועמים, אם לא טילים ופגזים, כי אז לפחות רימוני עשן וכדורי גומי. יתר על כן, אני תוהה: מה כוחו של היחיד, האמן, זה המשמיע קול הומניסטי מול נהמה מאוחדת של קונצנזוס לאומני אוניפורמי ובלתי סובלני? ובמילים אחרות: כלום תשתוק המוזה (שהיא תמיד המוזה של היחיד) בזמן בו שואג העדר את שאגות הקרב ו/או זועק את זעקות אבלו?

 

שמתם לב: לא עוד על הפרק שאלת יצירת האמנות בעלמא בזמן מלחמה, כי אם שאלת כוחה של יצירת האמנות המגויסת. נבחין בין גיוס האמן לשירות הכוחות הלוחמים (דוגמת סול סטיינברג, שברישומיו הקאריקטוריים רומם את מורל הלוחמים האמריקאיים במלחמת העולם השנייה; ולהבדיל, אמנות פאשיסטית לסוגיה, שגויסה באותה עת לצרכים תעמולתיים) לבין אמנים המגייסים את עצמם ואמנותם בזמן אמת למחאה נגד זוועות המלחמה (לודוויג קירשנר, "דיוקן עצמי כחייל גידם", 1915; או ציורי "החיילים" של משה גרשוני ב- 1982 לרקע מלחמת לבנון הראשונה, וכמובן, דויד ריב בציוריו שמאז שנות ה- 80). הראשונים הם אמני הקונצנזוס; האחרים הם אויבי הקונצנזוס.

 

היכן ישמיעו אמני המחאה של ימי המלחמה הנוכחית את קולם כנגד המלחמה? בצדק תאמרו: בעיתון, על קירות הרחוב, בשלטים מאולתרים, בדימויים וירטואליים-דיגיטאליים, רק לא בגלריה ובמוזיאון, אותם "מרחבים מוגנים" בשחפ"צי התרבות הגבוהה והפונים אל מיעוט אוהד (בביקורי בתערוכת ריב במוזיאון תל אביב היה באולם, מלבדי, רק יורם ורטה). אלא, שהרחוב והמדיה – המודפסת, האלקטרונית, הדיגיטאלית – כולם כבושים בידי הקונצנזוס. כל השמעת קול אלטרנטיבי-פרובוקטיבי במרחב הציבורי תימחק באחת, אף תותקף באלימות. ראינו. נוכחנו. לא, אין לאמני המחאה במה אחרת בזמן מלחמה מלבד בימת התרבות האליטיסטית, זו הנטושה לעת קרב והמשוריינת בשריון האוטונומיה והקידוש האמנותי. אין לאמני המחאה במה אחרת מלבד זו בה ידברו, בעצם, אל עצמם.

 

וכך, אתה נע לך באי נוחות בין ציורי דוד ריב שבמוזיאון תל אביב, מטרים ספורים מה"קריה" וה"בור", מטרים ספורים מהמקום בו נחרצים גורלות ומשוגרות פקודות של חיים ומוות. ה"קריה" אדישה לחלוטין לבניינים שמעבר לכביש, שם בשדרות שאול המלך. קולות האמן אין בכוחם לפרוץ את כתלי הבניין מס' 27, ויהיו אלה קולות המצפון ההומאניסטי הנעלים. ולא התותחים הרועמים הם הבעיה, אלא רעמי ההמון, אשר דנים את האמן להסתגר במקלטו השולי, במוזיאון או בגלריה. כשצייר דויד ריב ב- 1994 את ציור חזית מוזיאון תל אביב לרקע "הקריה", הוא האמין בכוח ההתרסה וההתמודדות של המרחב האמנותי כנגד המרחב הממסדי-בטחוני. כשאנחנו צופים בציור מאותה סדרה, כשהוא תלוי במוזיאון בשלהי יולי 2014, אנו חשים במבוכה נוכח תבוסת צבע האקריליק על בד מול הדם ואש של הצוק האיתן, ויותר מכל, נוכח האנינות (וככל שיתאמץ המכחול להימנע מאנינות, הוא נידון לה בהיותו מעשה אמנות. את זה כבר לימד אותנו רפי לביא) המובסת בידי הוולגריות השועטת.

 

המבוכה לא סרה גם מאחורי הפרגודים הכפולים, בשני התאים בהם מוקרנים סרטי הווידיאו של ריב, אלה המתעדים את ההפגנות כנגד גדר ההפרדה בבילעין. לכאורה, פריצה נועזת של האמן והמוזיאון מתחום "המרחב המוגן" אל הכאן ועכשיו. אלא, שהמעטפת המוזיאלית סובלימאטיבית במהותה והיא תעדן כל היגד, ויהא חריף ומחוספס ככל שיהיה בצורתו ובתוכנו. קופסת הצואה המפורסמת של פיירו מאנצוני (1961) עוּדְנה כשהוצגה בתערוכה כ"צואת אמנים" (אגב, קופסא אחת שכזו נמכרה ב- 2007 ב"סוֹתְבִּי'ס" תמורת 124,000 יורו); הגבינה המסריחה שעָרַם דניאל סְפּואֶרי ב- 1972 עוּדנה בבחינת "עבודה סביבתית" בתערוכה ב"גראנד פָּאלֶה" שבפאריז; אם האמנות הופכת כל מושא למטאפורה ובזאת דנה כל ממש לסמל ערטילאי, הרי שהמוזיאון סובל הכול, מרכך הכול, מְקָדֵש הכול. אך, המחיר נותר תמיד בעינו: נשירת השיניים של האמן ועבודתו. כי כשהתותחים יורים המוזות רק שרות.

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: