טעות בניווט לכנען?

פרשת "מסעי"

 

         כתב רש"י על פירוט לוח המסעות של בני ישראל במדבר סיני ב"במדבר" ל"ג:

     "למה נכתבו המסעות הללו? להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר לא תאמר שהיו נעים ומטלטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא הייתה להם מנוחה…"

     רק כשמתבוננים במפה התנ"כית מבינים עד כמה מטורף המסלול שנעו וטולטלו בו בני ישראל ממצרים לארץ כנען. ושלא יהיו אי הבנות: איני מתייחס לתקופה שלאחר הגזירה שגזר אלוהים על דור המדבר, שעה שדן את בני ישראל לשלושים ושמונה שנים של נדודים נוספים. לא, כי אני מתייחס לארבע-עשרה תחנות המסע הקודמות לגזירה שנגזרה לאחר תחנת חצרות (ביתר דיוק, תחנת רִתְמָה), קרי קודם לפרשת המרגלים ולעונש המר שהשית הקב"ה על העם הסורר – עשרים ושמונה תחנות נוספות.

     ובכן, כשאני מתבונן על התחנות ועל המסלול שמאז היציאה מרעמסס ועד לציווי האלוהי – "במדבר הזה יפלו פגריכם…" ("במדבר", י"ד, 29), אני מתקשה להבין: אם פניהם מצפון-מזרח לרעמסס (שפך הנילוס) אל עבר כנען שממזרחם, מה להם פונים דרומה, מדרימים ומדרימים עד לשארם אל-שייח דהיום ("קברות התאווה" או "תחת" דאז)? !

     אנחנו קוראים את פרשת "מסעי" ("במדבר", ל"ג-ל"ה) ועוקבים בדקדקנות אחר פירוט התחנות. איננו מתפתים למדרשים המיסטיים של חז"ל בנושא המספר הסמלי הכולל של התחנות – 42 – ויחסו לשמות האלוהים (שנאמר: "…למסעיהם על פי ה'..." – "במדבר", ל"ג, 2), אלא אנחנו טורחים לחזור אל "שמות" י"ב, 37 ולהשוות, תחנה אחר תחנה, את הכתוב לאורך "שמות" ו"במדבר" על מנת לאשש את הסיכום ההיסטורי-גיאוגרפי הזה. ורק משמצאנו התאמה מלאה (למעט היעדרות תחנות כגון דָפקָה ואָלוּש, המצוינות ב"במדבר" ל"ג, 14-13, אך נעדרות מתיאורי "שמות"), רק אז אנחנו מתבוננים במפה הקדומה ותופסים את גודל הטעות בניווט לכאורה.

 

     שתחילה, הדרימו במטרה שלא להיקלע ל"דרך הים" הנשלטת על ידי הפלשתים ("…ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלוהים פן יינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים-סוף…" – "שמות", י"ג, 18-17). את זה אנחנו עוד יכולים לקבל ולהבין. אך, מדוע, במהלכם דרומה, פנו לפתע מערבה (בכיוון מצרים!) מאֵיתם אל פי החִירות, מה שיחייבם, לאחר מכן, לשוב מזרחה ולחצות את ים-סוף (או כל ימה אחרת שהייתה באזור)? כבר הצעד הזה נראה תמוה ביותר. שהרי, אילו המשיכו להדרים מאיתם לכיוון מרה (ומוטב, היו פונים מזרחה לכיוון לב מדבר סיני במטרה לחצותו בדרך הקצרה ביותר) – לא היו נקלעים למצוקת הים! הרושם הוא, שביקשו לחזור הביתה בטרם מצאו עצמם נרדפים על ידי חיל פרעה ואז שבו ונמלטו לכיוון המדבר, כלומר לכיוון ים-סוף. רש"י, שהיה ער לעניין המסלול הבלתי מתקבל על הדעת, הטיל את האשמה על ה"ערב-רב":

 

     "פירש רש"י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים. וכן בפרשת דברים כתיב (ב', א') ונפן וניסע המדברה, פירש"י לפי שקלקלו הפכו לצד המדבר, וכן בפרשת עקב, (י', ו' וברש"י, שם) נמצא שרוב המסעות אשר הלכו בהם היו לפנים ולא לאחור, והיו מוצאיהם למסעיהם, היינו אשר יצאו משם שנקרא מוצאיהם, ופניהם אל מסעיהם אשר על פי ה', אך היו גם להיפך ונקרא מסעיהם למוצאיהם, שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם, כי הפכו פניהם לצד מצרים." (ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, "כלי יקר")

     ועוד מאותו מקור פרשני מהמאה ה- 17:

     "… הערב רב שהיו מקורם ממצרים ולא יצאו על פי ה' כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים למקורם, וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרה קאי (ב"ר נג טו) כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם."

   רוצה לומר: לפי האמור, הקב"ה רצה להביאם הישר לארץ המובטחת, אלא שהערב-רב קלקלו בחטאותיהם ובטרוניותיהם, ולפיכך, טלטלם אלוהים הלוך-ושוב. כך חז"ל.

    האמת היא, שהפרשנים לדורותיהם שבו ונאחזו אך ורק בהסברים תיאולוגיים. "אור החיים" (חיים אבן עטר, מרוקו, המאה ה- 18) הסביר: "שהליכת ישראל במדבר הייתה לברר ניצוצות קדושה […] ששם קנה מקומו מקום נחש שרף ועקרב…". "ספורנו" (עובדיה ספורנו, איטליה, המאה ה- 16) הסביר: "רצה האל יתברך […] להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר כארץ לא זרועה באופן שהיו ראויים להיכנס לארץ."

     אלא, שהמסלול אף מוזר מכל ההסברים הדתיים הללו. ונבהיר: הדרך עד הר סיני עוד סבירה כלשהי: בין משום האמונה בקדושת ההר (בבחינת האתר הנכון לקיום טקס קבלת התורה), בין משום שמשה מכיר וזוכר היטב את הר סיני מהאירוע המכונן של הסנה הבוער שאותו חווה למרגלות ההר ("שמות", ג', 1), ובין משום קיומו דאז של נתיב ההספקה לעבדים ופועלים שכָּרו נחושת בהר (אני מסתמך על טענתו של ורנר קלר בספרו "התנ"ך כהיסטוריה", שהופיע במקורו ב- 1956 ותורגם לעברית ב- 1977). ואולם, גם עכשיו, בעקבות קבלת התורה, בני ישראל אינם פונים מזרחה, אלא ממשיכים להדרים עוד ועוד עד לנקודה הדרומית ביותר במדבר סיני.

   יובהר: בתור נסיך מצרי, משה אמור להכיר היטב את הנתיבים ממצרים לכנען. שהלא, כנען היא ארץ חסות מצרית. וגם אם דרך-המלך הפלשתית לא הלמה את מנוסתם של העבדים העבריים (שהדרך שמורה ובדוקה היטב גם מטעם צבא פרעה), רק הגיוני הוא שמשה יכיר ויבחר בדרך אלטרנטיבית קצרה-יחסית. זאת ועוד, בתור מדייני-לשעבר, ששימש כרועה לעת-מצוא לאורך שנים, משה אמור להכיר את המדבר מניסיונו האישי (להזכירנו: ארץ מדין ממוקמת במדבר פארן, בקצה המזרחי הנידח של סיני, באזור הערבה דהיום). אז, הכיצד שמשה נמנע מהפנייה מזרחה? שמא חשש ממלחמות עם עממי מדבר למיניהם? לא, שהרי מסלולו לא מנע קרבות, ואילו העמלק, למשל, ישב במדבר צין שמדרום-מערב לים המלח. כך, שמכל כיוון שלא נתבונן, לא נמצא הסבר מתקבל על הדעת שיצדיק את המסלול המתרחק ביותר של עם ישראל.

   אלא אם כן, נהין לטעון כדלקמן: שמלכתחילה, כלל לא התכוון משה להוביל את עם ישראל ישירות לכנען. דהיינו, מלכתחילה, השתמש ברעיון הארץ המובטחת רק כפיתיון לאספסוף, ששומה היה עליו לאלפו כעם, על כל הנגזר מאילוף שכזה – קודקס חוקים, צבא, מבנה מוסדי וכיו"ב. וכשהים – הים האדום – מימינו לכל אורך הדרך, קלה יותר השליטה בהמון ההטרוגני של שלושה-עשר השבטים. וכך, עוד בהיותם עבדים במצרים, ניסה משה לפתות את העם בסוכריית הארץ המובטחת, כדבר ה':

     "…והבאתי אתכם אל הארץ […] ונתתי אותה לכם מורָשה אני ה'." ("שמות", ו', 8)

     פעם אחר פעם, הושמעה המנטרה באוזני העם:

     "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתָנה לך." ("שמות", י"ג, 11)

     אך, הדעת נותנת, שמשה הבין מהרגע הראשון שהשעה אינה כשרה, שהדור אינו כשיר וכי מוטב שיטלטל את העם במרחבי המדבר בטרם יעלה אותו על מסלול ישיר. לטענתנו, הגזירה על "דור המדבר" נגזרה אפוא עוד הרבה קודם לפרשת המרגלים והתסיסה שבעקבותיה. הארץ המובטחת היא אידיאה אוטופית המלכדת את העם סביב תכלית ומשמשת את משה להנהגתו, הגם שבפועל, המסלול הולך ומרחיק את העם מהארץ. ואלמלא המבנה הגיאוגרפי הדו-מפרצי של הים האדום, אפשר בהחלט שבני ישראל היו מדרימים עוד יותר. תוכנית אוגנדה…

   אני אומר: יותר משהארץ המובטחת משמשת בעבור בני ישראל הנודדים מחוז חפץ ממגנט, היא מתפקדת כמושא מרחיק, ההולך ומדיח את העם מתכלית מסעו. לאורך ספרי המסע הגדול של החומש לא נפגוש ולו פעם אחת של התפעמות הנודדים מהצפוי להם בארץ החלב והדבש, אלא רק להפך – עוד ועוד ספקות. לרגעים, התחושה היא שהארץ המובטחת כפויה על בני העם יותר משהיא בעבורם אטרקציה.

     האם ייתכן שפשוט הייתה טעות בניווט? כלומר, האם אפשר שבני ישראל טעו במדבר? ההשערה הזו לא נעלמה מתודעת הפרשנים לדורותיהם. ב"מדרש הגדול" (פרשנותו של דוד בן עמרם עדני, מהעיר עדן, המאה ה- 14), נטען, שפירוט התחנות בידי משה נועד להפריך את הסברה של אומות העולם, שבני ישראל תעו במדבר –

     "…וחששו (של משה) היה שמא בעתיד לא יוכר כי ביאת ישראל לארץ כנען […] היה דבר מתוכנן ומכוון מאת ההשגחה […] ותעו בדרכם והיו נעים ונדים במדבר עד הגיעם לארץ; לכך כתב כל המסעות, כדי שיידעו אומות העולם שאי אפשר שיתעה אדם בכמו מקומות אלו המנויין ארבעים שנה..."[1]

     אכן, רק דבקות באמונה ובהשגחה אלוהית תפתור את חידת המסלול הלא-רציונאלי והתמוה שהלכו בו בני ישראל ממצרים לכנען.

 

[1] מתוך: ישעיהו ליבוביץ, "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", הוצאת המשפחה, ירושלים, 2004, עמ' 750.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: