התאווה הטריטוריאלית של מנשה

                    

                                     פרשת "מטות"

 

לקורא בפרשת "מטות", "במדבר" ל'-ל"ב, כלל לא ברור מה לו לשבט מנשה מסתפח לפתע-פתאום לבקשת הנחלה של שבטי ראובן וגד בעבר-הירדן המזרחי. שהכתוב מספר רק על שני השבטים, ראובן וגד:

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יַעְזֵר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה. […] ויאמרו: אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן." ("במדבר", ל"ב, 5,1)

 

לאמתו של דבר, פרק ל"ב מוקדש כולו למשא ומתן בין משה לבין שני השבטים, עד להחלטה המפתיעה-משהו:

"ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה את ממלכת סיחון מלך האמורי ואת ממלכת עוג מלך הבשן…" ("במדבר", ל"ב, 33)

 

ונשאלת השאלה: מהיכן צץ לפתע שבט מנשה בסיפור? ויותר מזה: מדוע נפרדה לשתיים נחלת שבט מנשה? מדוע התפלג השבט, חלקו האחד בעבר-הירדן המזרחי בגלעד ובבשן (ועד צפונה להר חרמון) – כלומר, מחוץ לארץ, מעין הגליה עצמית  – וחלקו השני בעבר הירדן המערבי (ועד לים)?

 

נתחיל מבראשית: מנשה הוא, כזכור, בנו הבכור של יוסף, שילדה לו אסנת בת פוטיפר המצרית. בדמו זורם דם לא עברי, אך אין זה מונע בעדו ובעד אחיו הצעיר ממנו – אפרים – להימנות על 13 שבטי בני ישראל. מה ידוע לנו על מנשה הבן ו/או על מנשה השבט? לא הרבה: עם זאת, זכורה לנו הברכה משוכלת-הידיים שברך יעקב את שני בני יוסף, עת העניק לאפרים הצעיר את הבכורה:

"ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו…" ("בראשית", מ"ה, 19)

דהיינו, מלכתחילה, צל כלשהו הוטל על מנשה, בבחינת עוד בכור תנ"כי שהבכורה נגזלה ממנו, כעֵשָו בשעתו. הצל עמום ובלתי מנומק, אך נוכחותו נמשכת: בברכת משה לבני ישראל ידובר על "רבבות אפרים" לעומת "אלפי מנשה". שוב, הקיפוח. ובהתאם, לא אחת בפרקי המקרא, תקדים ההתייחסות לשבט אפרים את ההתייחסות לשבט מנשה. בספר "יהושע" (ט"ז, 9) אף יסופר על בני אפרים שזכו לקבל ערים בתוך נחלת שבט מנשה.

 

מה חטאו של מנשה?

 

מוזרה ביותר נחלת שבט מנשה: שלבד מהתנחלות חצי השבט בארץ הגלעד והבשן, בעבר-הירדן המזרחי, התפרשה נחלת חצי השבט האחר בעשרה חבלי ארץ מהצד המערבי המקביל של הירדן. נחלת אפרים, נזכור, צמודה מדרום לנחלת מנשה. אלא, שאז אנו קוראים כי –

"ויהי למנשה ביששכר ובאשר בית-שאן ובנותיה ויבלעם ובנותיה ואת יושבי דואר ובנותיה ויושבי עין-דור ובנותיה ויושבי תענך ובנותיה ויושבי מגידו ובנותיה שלושת הנָפֶת." ("יהושע", ט"ז, 11)

 

אם כן, שש ערים ובנותיהן שייכות לנחלת מנשה, אף שהן ממוקמות בנחלות יששכר ואשר. הכיצד?! ומוזר אף יותר ההמשך:

"ולא יכלו בני מנשה להוריש את הערים האלה ויואל הכנעני לשבת בארץ הזאת." ("יהושע", ט"ז, 12)

 

כלומר, שולטים ולא שולטים (על חבלי ארץ בתחום נחלה זרה!); כובשים, תובעים מס, אך לא מכריתים/מגרשים את הכנענים, תושבי הערים הללו. יצוין, עם זאת, שתופעה זו של מיעוט כנעני בקרב נחלות השבטים הייתה רווחת, כמפורט ב"שופטים" א' (היבוסים בירושלים, הכנענים בגזר, בנהלל, בעכו, בבית-שמש ועוד ועוד).

 

לפי הכתוב, שבט ענק הוא שבט מנשה: "ואני עם רב", מגדירים עצמם בני השבט ("יהושע", ט"ז, 14). לכאורה, הרי לנו ההסבר לפיצול והרחבה של נחלות מנשה. אלא, שהנתונים הדמוגרפיים התנ"כיים אינם תומכים בגודלו הרב של השבט. שאם נשפוט לפי מפקד הזכרים מבני העשרים ומעלה (המפקד שנערך ערב הכניסה לכנען), בשבט מנשה נמנו 52,700, ואילו בשבט יהודה נמנו 76,500, בשבט יששכר 64,300, בשבט זבולון 60,500 וכו'. מכאן, שעל פניו, אין הצדקה להגדלת הטריטוריה של בני מנשה. ויודגש: מבט על מפת ההתנחלות של שבטי ישראל מלמד, ששבט מנשה זכה לקבל את הנחלה הגדולה ביותר מבין כל השבטים (כמעט מעיראק ועד לים-התיכון), אף גדולה מזו של שבט יהודה, ומשמעותי מכל – טריטוריה גדולה יותר מזו של האח אפרים, השכן מדרום.

 

האם תנומק הטריטוריה העצומה של שבט מנשה באיכות הקרקע (יערות) ובפוטנציאל החקלאי הבעייתי שלה? הגם שישנם הטוענים זאת, לא מקובלת עלינו התשובה, ולו רק בזוכרנו את הפוריות של עמק בית-שאן (עמק-הירדן), עמק-יזרעאל (גם אם רבו בו הבצות), עמק דותן (הסמוך לשכם שבנחלת מנשה) ועוד.

 

כלום נכון יהיה לאפיין, לפיכך, את שבט מנשה כשבט חמדן טריטוריה וכלוחמני? אפשר שכן. שהרי, אנו קוראים ב"יהושע" על כיבוש יערות ההר (הכרמל, ככל הנראה) בידי צבא מנשה וגדיעת העצים לטובת התנחלות בני השבט, הגם שלא יכלו לכנענים היושבים בעמק והמצוידים ברכב ברזל. וכשאנחנו רואים במפת ההתנחלות את הגודל הזעום מאד של נחלות דן או זבולון, למרות שמספרם הדמוגראפי גדול ורב, ברי לנו שחלוקת השטחים בכנען הושפעה, בין השאר, גם מכוח הזרוע ומתאוות השטחים של שבט זה או אחר. כוח הזרוע? הנה כי כן, ב"דברי הימים א", ה', 18, מסופר על בני ראובן וגד וחצי המנשה כעל גוף צבאי מאוחד נודע לתהילה –

"מן בני חיל אנשים נושאי מגן וחרב ודורכי קשת ולמודי מלחמה ארבעים וארבעה אלף ושבע מאות ושישים יוצאי צבא."

[אגב, הברית המשולשת הזו בין שלושה (שניים וחצי) היושבים בעבר-הירדן המזרחי תמצא ביטויה הנוסף גם במזבח משותף וגדול-מידות שהללו בנו בשטחם, עד כי התקהלו בני ישראל בשילה להכות את אחיהם, בסברם שמדובר במזבח אלילי. הפרשה הסתיימה בטוב, אך נותר בעינו הרושם של יחידה חברתית-צבאית-תרבותית מאוחדת של השבטים שמעבר לירדן.]

 

 

אך, כיצד נבין את התפלגות שבט מנשה לשני חצאים? כאן באים לעזרתנו מדרשי חז"ל, גם אם הם מעט דמיוניים, כדרכם, וגם אם, לדעתנו, יותר משנחצה שבט מנשה – הוא הוכפל:

"…מנשה גרם לשבטים לקרוע ולפיכך נתקרעה נחלתו חציה בארץ הירדן וחציה בארץ כנען." ("בראשית רבה (וילנה)", פרשה פד, סימן כ)

או:

"מנשה היכה את שמעון והכניסו לבית סוהר עד שיובא בנימין." ("בראשית רבה (וילנה)", פרשה צא, סימן ו)

 

המדרשים הללו מופיעים גם בגרסאות נוספות (וראו, למשל, "פסיקתא זוטרא", מטות, עמ' קמ), אך כולם מבקשים לראות בחלוקת שבט מנשה לשניים כעין עונש על הצער שגרם לאחיו (שקרעו בגדיהם בצערם) בעת ביקורם במצרים. אלא, שהבעיה האחת היא ש… המקרא כלל אינו מציין את מנשה כמי שהחביא את הגביע באמתחת בנימין, וגם לא כמי שהיכה את שמעון…

 

גם אם נקבל את ההסבר המדרשי, מה, בסופו של דבר, ההסבר להתנחלות חצי המנשה בגלעד? תשובה מרתקת, אף כי מבוססת רק מעט, מצאנו אצל איש העדה השומרונית (זו הרואה עצמה כנצר לשבטי מנשה ואפרים), דורון צדקה, שכתב באתר המרשתת שלו:

"הוצעו שני פתרונות בעלי אופי מהפכני, ואשר משלימים זה את זה בצורה יפה. ראשית, שמנשה בנו של יוסף, בהיותו נסיך ובעל אמצעים שלטוניים, קנה אחוזות וחלקות ענק בעברו המזרחי של הירדן. […] באזורים שרכש מנשה […] שיכן חלק מילדיו שעיבדו, בנו, טיפחו ו… שלטו גם בזמן עבדות מצרים. התיאוריה הנ"ל מגייסת לטובתה גם את הכיבוש הצפוני של עבר הירדן המזרחי בטענה, שאלה בעצם אזורי שליטה בעלי כושנים של שבט המנשה […]. וזו הסיבה לכך שחצי שבט מנשה נותר מעבר לירדן. זו גם יכולה להיות הסיבה לכך שנחתו של שבט מנשה גדולה הרבה מעבר לחלקו היחסי בא"י. […]שמו של האזור הנשלט על ידי חצי שבט המנשה בעברו המזרחי של הירדן […] נקרא עוד לפני כיבושו: 'גלעד': 'כל הרי המישור והגלעד' (ספר דברים, פרשת ואלה הדברים). והרי גלעד היה שם בנו של מנשה..."

 

האם נמצא הסבר אחר לתיאבון הטריטוריאלי של שבט מנשה? הסבר שכזה יישא אותנו ל"דברי הימים א" (ה', 1) ולכתוב בו אודות בכור אחר שאיבד בכורתו, והוא ראובן: "בחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל." אפשר שמכאן הבטחתו של יעקב ליוסף: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" ("בראשית", מ"ח, 22), דהיינו – אתן לך חלק נוסף בנחלה.

 

ואפשר, שבשורש התאווה ההתפשטותית של שבט מנשה שוכן פשוט הצורך שלו להוכיח לעולם (כלומר, לאחיו, שאר השבטים, ובעיקר לשבט אפרים) שהוא הוא הבכור, וכי – למרות הכתוב בברכת יעקב – הוא הוא הגדול מכולם…

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: