בריונים

                                

                                     פרשת "פנחס"

 

"ויהיו בני יעקב שנים-עשר: בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבולון…" ("בראשית", ל"ה, 23).

שמעון הוא הבן השני, לאחר ראובן – הבכור, והוא אחיהם הגדול של לוי ויהודה. מיטב הבנים. במילים אחרות, שמעון עטוף בייחוס יוקרתי מאז ילדותו. אלא, שכבר בנעוריו מתגלה אישיותו הבעייתית של שמעון. פגישתנו הראשונה איתו – בפרשת יוסף – מציגה אותו ברמיזה כאחראי ראשי להתעללות ביוסף. שלעומת אחיו הבכור, ראובן, שיצא להגנת יוסף ("ויען ראובן אותם לאמור: הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו היה נדרש." – "בראשית"" מ"ב, 22), דווקא את שמעון בחר יוסף לאסור בעת ביקור האחים במצרים ("…ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם." – "בראשית", מ"ב, 24). כאילו זכר היטב מי הוביל בשעתו את מהלך השלכתו לבור ומכירתו לישמעאלים.

 

מאוחר יותר, בברכת יעקב לבניו, נמנעה משמעון הברכה הייחודית, עת ניתנה הברכה לשמעון וללוי גם יחד. יתר על כן, ה"ברכה" היא קללה, וביודענו את שצפוי לשבט לוי (השבט שייבחר בידי משה כשבט הכהונה ועובדי המשכן בעלי זכויות היתר), ברי לנו שהקללה חלה, למעשה, רק על שמעון:

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תֵחַד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עָז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל." ("בראשית", מ"ט, 7-5)

 

על מה יצא קצפו של יעקב? על פרשת דינה, אחות שמעון (אף היא בת לאה). שכזכור, בתגובה לשכם בן-חמור החווי, ששכב עם דינה (והתחנן לשאתה לאישה, אף להתגייר!), שחטו שמעון ולוי את שכם ואת בני עירו ובזזו אותם ואת נשיהם, שעה שהללו התייסרו בכאבי ברית-המילה שבצעו על גופם. בתגובה ישירה למעשים חוליגאניים אלה, אמר אז יעקב לשמעון וללוי:

"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי…" ("בראשית", ל"ד, 30)

 

שמעון מתגלה אפוא לעינינו כחמום מוח וכבריון, מי שדמו החם מלהיטו לעשות מעשים אלימים מבלי לחשוב. וכך אנו מגיעים לפרשת "פנחס". כאן, ב"במדבר" פרק כ"ו, אנו קוראים על מִפְקד אנשי הצבא שפקדו משה ואהרון. זהו המִפקד השני שהם עורכים בנושא. לראשונה, נערך המִפְקד בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים ("במדבר", א'). עתה, 38 שנים מאוחר יותר, ערב המערכה על כיבוש הארץ, נערך המִפְקד השני.

 

והנה, כשאנחנו באים להשוות בין מספרי החיילים מהספירה הראשונה לבין המספר בספירה השנייה, אנחנו מופתעים מאד לגלות את ההבדלים. עשרות השנים שחלפו, על המלחמות והאסונות שבדרך, עשויות אולי להסביר את ירידת מספר חיילי ראובן שבדרך, עשויות אולי להסביר את ירידת מספר חיילי ראובן בכ- 3000 איש, או בני גד בכ- 5000, או בני נפתלי ב- 8000 (הגם שהילודה במהלך 38 השנים שחלפו אמורה הייתה להניב תוצאה אחרת, המוכחת במספרים המורחבים של שבטי יהודה, יששכר, זבולון, אשר ועוד). ברם, עיקר תמיהתנו שמור לבני שבט שמעון, שמספר חייליהם – אבוי – פחת מ- 59,300 ל… 22,000. נמהר לציין, שהמקורות היהודיים, עת נדרשו למניינם של בני שבט לוי – 22,000 ("במדבר", ג', 39), שבו והדגישו את המספר הזעום יחסית. ללמדנו, שמספר חיילי בני שמעון הוא מספר עלוב, ואפשר אפילו שהוא מספר סמלי. אך, השאלה הדחופה היא: לאן וכיצד נעלמו למעלה מ- 37,000 חיילי בני שמעון?

 

חז"ל לא היו סומים לקושייה ופתרו אותה באמצעות המגפה שנגפו בה בני ישראל בשטים בדין מעשה זמרי בן-סלוא (נשיא שבט שמעון!!) וכזבי בת-צור (המדיינית), שהשתגלו לעיני העם. ככתוב ב"מדרש תנחומא" בתגובה לברכת יעקב לשמעון ולוי:

"אחלקם ביעקב, כ"ד אלף נפלו משבט שמעון על מעשה זמרי (וכך נותרו) ואלמנותיהם כ"ד אלף. וחלקם ב' אלפים לכל שבט ושבט שנאמר אחלקם ביעקב…" (סימן י')

וגם "מדרש אגדה (בובר)" הצטרף לאותה תזה (בפרשנותו ל"במדבר" פרק כו, ד"ה):

"…אתה מוצא בכל השבטים יש מהם שהיו פחותין ממה שמצינו במדבר סיני, ויש מהם שהיו יתירים על עניין מדבר סיני. ומה שהיו פחותים לא היו פחותים אחד מחמישה, אבל שבט שמעון היו פחותין יותר מן המחצית, לפי שהיה חושבן להלן ט' וחמישים אלף, וכאן היו שניים ועשרים אלף ומאתיים. מכאן אתה למד שאותם שמתו במגפה בשטים ארבעה ועשרים אלף, לא היו אלא משבט שמעון."

 

ולמותר להזכיר לקורא, שהכתוב בסוף פרשת "בלק", הפרשה הקודמת, נמנע מלציין את שבט שמעון דווקא בין מתי מגפת העונשין, 24,000 במספר ("במדבר", כ"ה, 9). אז, נניח שהמגפה בשטים כילתה המוני בני שמעון (הגם שההסבר "מעופף" למדי) – עדיין חסרה לנו כ- 15,000 חיילים, אם לא יותר.

 

מכל כיוון שלא נבוא אל הנושא, שבט שמעון יוצא פגוע בסימן הקללה שקללו יעקב. הקללה תמשיך לרדוף את השבט עד לחלוקת הנחלות בארץ הנכבשת. שכאשר תגיע עת החלוקה, תיכלל נחלת שמעון (בנגב היבש) בתוך נחלת שבט יהודה, משמע שמעון לא יזכה לנחלה לעצמו:

"ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה. […] מֵחֶבֶל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חלק בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם." ("יהושע", י"ט, 9)

כלום התגשמה, אכן, ברכת יעקב ("אחלקם ביעקב אפיצם בישראל")? או, שמא ברית אחים מופלאה מצאה ביטוייה בנחלה המשותפת, כמו גם במלחמה המשותפת שיילחמו, לימים, בני יהודה ובני שמעון כנגד הכנעני:

"ויאמר יהודה לשמעון אחיו: עֲלֵה אתי בגורלי, ונלחמה בכנעני, והלכתי גם אני אתך בגורלך. וילך אתו שמעון." ("שופטים", א', 3)

 

נטייתי האישית היא לאבחן בשבט שמעון את שרידי האופי הבעייתי של אבי השבט, ובהתאם, לאבחן את המגמה לקחת עליו חסות ופיקוח מצד שבט מרכזי אחר, דוגמת שבט יהודה. אפשר, שאפילו חניית שבט שמעון במחנה שבט ראובן, בזמן מסעם של בני ישראל במדבר, אפשר שאף היא עשויה לרמז על הסירוב להעניק לבני שבט זה חירות רבה מדי. כי שבט שמעון נגוע בזרע ההתפרעות. ב"דברי הימים א'" יסופר לנו על בני שמעון מימי המלך חזקיהו, שרועֵיהם הנודדים גילו במבוא גדר (שבערבה, ככל הנראה) – "ארץ רחבת ידיים ושוקטת ושלווה" ("דברי הימים א'", ד', 40), מה שהיווה מבחינתם סיבה מספקת למתקפתם על התושבים, בני חם, שלא עוללו להם כל רע: "ויֵשבו תחתיהם כי מרעה לצאנם שם." ("דברי הימים א'", ד', 43). וכיון שלא די להם באלימות זו, המשיכו בני שמעון והלכו להר שעיר (שבאדום) והכו את שארית העמלק, מבלי כל התגרות (כך בהמשך הפסוק הנ"ל): "ויֵשבו שם עד היום הזה." הוא שאמרנו: בריונים.

 

מה פלא, שמשה רבנו, שעה שבא לברך את בני ישראל טרם מותו, דילג מברכת ראובן לברכת יהודה ("דברים", ל"ג), בהותירו את שבט שמעון ללא כל ברכה?!

 

ועוד אני תוהה: כמה מבני שמעון עודם מתגוררים בינינו ומגשימים את "כלי חמס מכורותיהם"?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: