Archive for יולי 10th, 2014

יולי 10, 2014

בריונים

                                

                                     פרשת "פנחס"

 

"ויהיו בני יעקב שנים-עשר: בני לאה בכור יעקב ראובן ושמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבולון…" ("בראשית", ל"ה, 23).

שמעון הוא הבן השני, לאחר ראובן – הבכור, והוא אחיהם הגדול של לוי ויהודה. מיטב הבנים. במילים אחרות, שמעון עטוף בייחוס יוקרתי מאז ילדותו. אלא, שכבר בנעוריו מתגלה אישיותו הבעייתית של שמעון. פגישתנו הראשונה איתו – בפרשת יוסף – מציגה אותו ברמיזה כאחראי ראשי להתעללות ביוסף. שלעומת אחיו הבכור, ראובן, שיצא להגנת יוסף ("ויען ראובן אותם לאמור: הלא אמרתי אליכם לאמור אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו היה נדרש." – "בראשית"" מ"ב, 22), דווקא את שמעון בחר יוסף לאסור בעת ביקור האחים במצרים ("…ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם." – "בראשית", מ"ב, 24). כאילו זכר היטב מי הוביל בשעתו את מהלך השלכתו לבור ומכירתו לישמעאלים.

 

מאוחר יותר, בברכת יעקב לבניו, נמנעה משמעון הברכה הייחודית, עת ניתנה הברכה לשמעון וללוי גם יחד. יתר על כן, ה"ברכה" היא קללה, וביודענו את שצפוי לשבט לוי (השבט שייבחר בידי משה כשבט הכהונה ועובדי המשכן בעלי זכויות היתר), ברי לנו שהקללה חלה, למעשה, רק על שמעון:

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכורותיהם. בסודם אל תבוא נפשי, בקהלם אל תֵחַד כבודי, כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור. ארור אפם כי עָז ועברתם כי קשתה, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל." ("בראשית", מ"ט, 7-5)

 

על מה יצא קצפו של יעקב? על פרשת דינה, אחות שמעון (אף היא בת לאה). שכזכור, בתגובה לשכם בן-חמור החווי, ששכב עם דינה (והתחנן לשאתה לאישה, אף להתגייר!), שחטו שמעון ולוי את שכם ואת בני עירו ובזזו אותם ואת נשיהם, שעה שהללו התייסרו בכאבי ברית-המילה שבצעו על גופם. בתגובה ישירה למעשים חוליגאניים אלה, אמר אז יעקב לשמעון וללוי:

"עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי…" ("בראשית", ל"ד, 30)

 

שמעון מתגלה אפוא לעינינו כחמום מוח וכבריון, מי שדמו החם מלהיטו לעשות מעשים אלימים מבלי לחשוב. וכך אנו מגיעים לפרשת "פנחס". כאן, ב"במדבר" פרק כ"ו, אנו קוראים על מִפְקד אנשי הצבא שפקדו משה ואהרון. זהו המִפקד השני שהם עורכים בנושא. לראשונה, נערך המִפְקד בשנה השנייה לצאת ישראל ממצרים ("במדבר", א'). עתה, 38 שנים מאוחר יותר, ערב המערכה על כיבוש הארץ, נערך המִפְקד השני.

 

והנה, כשאנחנו באים להשוות בין מספרי החיילים מהספירה הראשונה לבין המספר בספירה השנייה, אנחנו מופתעים מאד לגלות את ההבדלים. עשרות השנים שחלפו, על המלחמות והאסונות שבדרך, עשויות אולי להסביר את ירידת מספר חיילי ראובן שבדרך, עשויות אולי להסביר את ירידת מספר חיילי ראובן בכ- 3000 איש, או בני גד בכ- 5000, או בני נפתלי ב- 8000 (הגם שהילודה במהלך 38 השנים שחלפו אמורה הייתה להניב תוצאה אחרת, המוכחת במספרים המורחבים של שבטי יהודה, יששכר, זבולון, אשר ועוד). ברם, עיקר תמיהתנו שמור לבני שבט שמעון, שמספר חייליהם – אבוי – פחת מ- 59,300 ל… 22,000. נמהר לציין, שהמקורות היהודיים, עת נדרשו למניינם של בני שבט לוי – 22,000 ("במדבר", ג', 39), שבו והדגישו את המספר הזעום יחסית. ללמדנו, שמספר חיילי בני שמעון הוא מספר עלוב, ואפשר אפילו שהוא מספר סמלי. אך, השאלה הדחופה היא: לאן וכיצד נעלמו למעלה מ- 37,000 חיילי בני שמעון?

 

read more »