האינטואיציה המטאפיזית של האמנות הישראלית

     האינטואיציה המטאפיזית של האמנות הישראלית

 

קראתי בעניין את ספרה של רוני מירון, "מלאך ההיסטוריה: דמות העבר היהודי במאה העשרים" (2013), מחקר המתמקד בהשקפות עולמם של היסטוריונים-פילוסופיים ו/או פילוסופים-היסטוריונים ישראלים (וכמעט-ישראלים) מהעבר: עמוס פונקנשטיין, יוסף חיים ירושלמי, ברוך קורצווייל, גרשום שלום ונתן רוטנשטרייך. הגם שהביוגרפיה האישית והאינטלקטואלית שלי עוברת – ולעתים מקרוב מאד – דרך כמה וכמה מהאישים הללו, עניין מיוחד מצאתי בפרק על ברוך קורצווייל, אותו לא הכרתי אישית, ויותר מכל, נתפסתי לעיקרון הביקורתי-מטאפיזי שהנחה אותו ברוחם של היגל, פיכטה והיידגר: הנחת נוכחותה של ישות טרנסצנדנטית המשפיעה על ההוויה היהודית, מין ישות שהספרות והאמנות העבריות מבטאות יותר מכל שדה רוחני אחר (דוגמת תיאוריות היסטוריוסופיות). לפי קורצווייל, לסופרים (דוגמת עגנון) ולמשוררים (דוגמת אצ"ג) עדיפות על פני ההיסטוריון בכל הקשור לנגישות לישות הטרנסצנדנטית הזו. יכולנו להוסיף את ביאליק, ברנר ואחרים.

 

קראתי את הדברים וחשבתי לעצמי: האם באפשרותי לאבחן כיום במחוזותינו מבקר אמנות כלשהו, שבכוחו להגביה עוף עם "כנפיים" מטאפיזיות מהסוג הנדון? ובמקביל, תהיתי: מיהם, אם בכלל, האמנים הישראליים ו/או הארצישראליים אשר להם אוכל לייחס את האינטואיציה המטאפיזית בהקשר להוויה היהודית או הארצישראלית או הישראלית? וכבר בכותבי מילים אלו, היה ברי לי שמשהו "חְנוּנִי", עבש ומיושן, שלא לומר פאתטי, דבק בי, כלומר – שעצם העלאת הנושא שייכת לעולם שהיה ואיננו עוד. זאת ועוד: ברי לי, שלצערי כי רב, למונחים הללו נשרכת כיום ארומה לאומנית משיחית המבעירה שדות, מסגדים ונערים.

 

ואף על פי כן, במבט אחורנית אל התרבות ה"עברית", אנחנו מדברים על יוצרים, שיצירתם ספוגה באינטואיציות (יש יגידו, כוח חזון) לגבי גורלו של העם, שבתוכו הם פועלים; יוצרים, שהם עדים להיסטוריה והם מורי דרך לכלל, שיצירותיהם מבטאות תחושות משבר או מפנה היסטורי ערכי, תרבותי ותיאולוגי, ולעתים, אף תחושות משיחיות. ואנחנו מדברים על מבקרי ספרות ואמנות וחוקרי ספרות ואמנות, שרואים לעצמם משימה לפענח ולבקש אחר התחושות הנ"ל. הצחקתי אתכם, אני יודע.

 

שהרי, המצב ברור: בתחום הספרות נוכל אולי להוסיף לרשימה הנ"ל אי אלה הוגים עכשוויים יותר (אליעזר שבייד? יוסף דן?) ו/או חוקרים ומבקרים (דן מירון? גרשון שקד? חנן חבר?, יוחאי אופנהיימר, אבנר הולצמן, מיכאל גלוזמן ועוד) – פרשנים המודרכים על ידי תודעה חריפה של העבר הלאומי, הגם שהצעירים שבהם – לא בדיוק "ישות טרנסצנדנטית" מנחה את כתיבתם, אלא יותר גישה זהותית פוליטית-חברתית וביקורתית. אך, בבואנו לתחום האמנות החזותית, ספק אם נוכל להצביע כיום ולו על תיאורטיקן/תיאורטיקנית אחד(ת) המודרכים על ידי אידיאה מטאפיזית של ההיסטוריה הלאומית. לכל היותר, נאתר מינימום שבמינימום כתיבה ביקורתית המונחית על ידי ערכים סוציו-כלכליים אוניברסאליים ניאו-מרקסיסטיים.

 

יותר מנמיכות קומתם של המבקרים העכשוויים, חובה לזכור, כמובן, את מפלת המטאפיזיקה במאה ה- 20. המתקפה הפוזיטיביסטית-רציונאליסטית כנגד המטאפיזיקה (אלפרד ג'ולס אֶיֶיר, לודוויג ויטגנשטיין וכל השאר) הותירה שדה קטל של המטאפיזיקה, בו שרדו רק הפוסט-היידגריאניים מהמחנה הפאריזאי. בהתאם, נקיטה במונחים מטאפיזיים בשנות האלפיים המערביות היא כמעט ביטוי של ריאקציה הגותית. בנוסף על כך, בתחום האמנות החזותית, האדמה החרוכה שהותירה המגמה הפורמליסטית-מופשטת בכל הקשור לתכנים בכלל, ואלו הלאומיים-טרנסצנדנטיים בפרט, עדיין מונעת פריחה מטאפיזית-חברתית ("רוח-עם" וכדו') כלשהי. וכך, מאז ביקורות האמנות של שנות ה- 60-50 התנחלה לה (ולא רק) אצלנו המגמה לבודד את היצירה ולהתבונן בה "כשלעצמה", מנותקת מהחברה, מההיסטוריה, מהדת, מהפילוסופיה ומהתרבות שמתוכן צמחה היצירה. ואם עד אז, עוד יכולנו לפגוש כתיבה על אמנות שמוטמעת בה תודעה היסטורית, חברתית ואפילו מטאפיזית – וכוונתי לכתיבה של חיים גמזו, גבריאל טלפיר, פריץ שיף ונוספים (קראו עליהם ב"מחסן" הנוכחי, הקטגוריה: האידיאה של האמנות הישראלית), הרי שמאז ואילך צומצם האופק. ובעוד אוצרים והיסטוריונים בני דורי, דוגמת שרה ברייטברג או יגאל צלמונה, או מרדכי עומר ואדם ברוך (וכן, גם אני הקטן), עדיין נדרשו בכתיבתם – יותר ופחות – לפרספקטיבות היסטוריות ציוניות ויהודיות, הרי שמהם ואילך נגוז המבט בעל האופק התרבותי-קולקטיבי ההיסטורי הרחב והעמוק.

 

והאמנים? על מי בתולדות האמנות המקומית נוכל להצביע כעל בעל אופק שכזה, ויותר מזאת, כעל אמן בעל אינטואיציה לאומית-מטאפיזית? אני חושב על יצירתם משנות ה- 20 של יוסף בודקו ועל יעקב שטיינהרדט: שניהם, ילידי עיירות פולניות המתגוררים בברלין, ושניהם שבים אל עיירת ילדותם לרקע אירועי מלחמת העולם הראשונה ומייצגים את שקיעת יהדות מזרח אירופה. עשרים שנה ויותר קודם ל"פתרון הסופי", מבטאים הדפסיהם וציוריהם טרגדיה של עולם יהודי שלם בדמדומיו הנוגים. המתח בין אבות ובנים בציורי בודקו, כמתח בין דור העבר הגלותי לבין הדור החדש; מוטיב הגדר כמסמל ביצירותיו את קריאתו לצאת אל מרחב הדרור (המזוהה עם הציונות); ומעל לכל, אווירת האבל הנחה על המרחב התרבותי היהודי. בחוש פנימי נדיר חש בודקו את קצה הקרב של יהדות זו ועשה, בדרכו, להצלתה. כמוהו כיעקב שטיינהרדט, שהאפוקליפטיות האקספרסיוניסטית המסעירה את בדיו והדפסיו מאז 1912 לא זו בלבד שמנבאת את מלחמת העולם הראשונה (כן, במקביל למוטיב ה- Weltende האקספרסיוניסטי הגרמני), אלא שאיוב מחיתוכי העץ שלו שמאז ואילך (ועד שנות ה- 60!) כבר מסמל את הצפוי לעיירה היהודית, כולל האש האוחזת בבתי העיירה שברקע.

 

ללמדנו, שאיני מסתפק בביטוי "רוח הזמן" כהוכחה למטאפיזיות של האמן. ראובן רובין, למשל, ביטא בציוריו המוקדמים משיחיות ציונית, ששיקפה את ההתלהבות הציונית עם תום מלחמת העולם הראשונה וראשיתה של עלייה שלישית. הסמלים שבציורי ראובן דאז, עם כל חשיבותם וערכם הרב, אינם חורגים מבבואת הזמן. בהתאם, גם אמן חשוב אחר, מרדכי ארדון, חרף כל רגישותו העצומה לזוועות השואה, והגם שהעצים את דימויי האסון לממדים תיאולוגיים קוסמיים, ספק אם חדר באינטואיציה היוצרת שלו אל מחשכי הזמן בעבר ובעתיד וסימֵן מפה חזיונית. והרי לנו שני אמנים ישראליים דגולים, אשר גם אם התקרבו מאד לרף הקורצוויילי, הם לא התעלו מעליו.

 

אכן, כנדירותם של הסופר והמשורר ה"מטאפיזיים" בקריית ספר הישראלית, כך נדירותם של האמנים הישראליים בעלי האינטואיציה המטאפיזית-לאומית. באורח צפוי למדי, לא נאתר את הנדירים הללו במחנה ההפשטה הישראלי, שהפקיע עצמו במודע מה"אזורים" הללו. אולי, אריה ארוך הוא אמן ההפשטה היחיד בישראל, שבהיפתחותו אל דימויי התרבות היהודית וביצירתו בסימן הנדודים בין מקומות וזמנים – התקרב אל האינטואיציה המטאפיזית הנדונה, גם אם לא הגיע. סביר שאת האמנים הנדירים נמצא במחנה הסימול הלאומי הידוע לשמצה. אך, גם כאן, אפשר שרק אמן אחד ויחידי זכאי לתואר "אמן מטאפיזי-לאומי", גם אם הממסד האמנותי הפנה לו עורף (חפשו את ציוריו בתצוגות היוקרתיות של אוספי המוזיאונים בתל אביב וירושלים, ולא תמצאו) – אברהם אופק.

 

אם בציורי הקיר במתנ"ס של כפר-אוריה (1970) עדיין ביטא אופק את האפוס הציוני ומהל אותו בחווייתו ובחזונו האישי, הרי שבציורי הקיר שלו, "ישראל: חלום ושברו" בכניסה לאוניברסיטת חיפה (1988-1986), פרש אופק כנפיים מטאפיזיות חזיוניות וראה דברים ברוח "מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו": שמעבר לבבואת עלייתו ארצה ב- 1949, מות בתו ומחלתו הקשה, אברהם אופק השכיב על שולחן הניתוחים את החברה הישראלית, את הנהגתה הרופסת, את תחלואיה, את משבריה התרבותיים, בה במידה שהתווה מסלול של הבראה ותיקון. מעטים ביותר האמנים הישראליים שנטלו על עצמם מטלה רוחנית – מוסרית, אסתטית ותרבותית – ברוחב היריעה של אופק, תרתי משמע. ולדעתי, ציורי "ישראל: חלום ושברו" הם אפוס חזותי שאינו נופל בעומקו מהאפוסים הלאומיים הגדולים של ביאליק ואצ"ג. אלא, שאין נביא גם כשהוא לא בעירו, כלומר כשהוא בחיפה.

 

ונפתלי בזם ויוסל ברגנר, למשל? זכויותיהם של ציירים חשובים אלה לא יילקחו מהם. אך, בזם תרגם ומתרגם את טרגדיית השואה ואת הטרגדיות האישיות שלו, והאש העולה בחלק מציוריו היא אש ההווה של החוויה הישראלית. כלומר, בזם לא צלל בציוריו אל תהומות הזמן היהודי ושָלַה מתוכַן את החזיון העל-אישי. וגם ברגנר, עם סך עממיותו היהודית, פיוטו החזותי וחוכמתו, לא נטל אותנו מעבר לאופקים ההיסטוריים והקיומיים של "היהודי הנודד" ולספקנות כלפי האידיאה של "חוף המבטחים".

 

ובעשרות השנים האחרונות? רק משה גרשוני הגיע בציוריו אל הפסגה המטאפיזית-הלאומית. כן, יגאל תומרקין לא חדל להתריס בשערים, ויצירותיו הן במות להומאניות ביקורתית נועזת. וכן, מנשה קדישמן הפליא לייצג בפסליו וציוריו את גורל העקידה כגורלנו, תוך שמָָחַה נגד השכול. וכן, דני קרוון לא חדל לעצב מופתים פיסוליים של כמיהה לשלום והרמוניה אנושית בישראל ובעולם. וכמוהם מספר אמנים ישראליים נוספים. אך רק גרשוני ידע לחבר את נפשו המיוסרת למצולות תיאולוגיות בהן נפגשו משקעי המקורות היהודיים עם ההיסטוריה הישראלית, על חרדותיה וייחוליה. האמן הנדיר הזה, שהתחבר בעבודותיו לשואה, למות חיילים, לתנ"ך של העקידה, מזמורי דוד וקינתו ועוד, ל"קדיש" ול"אל מלא רחמים" ולתפילות ה"סידור", ל"ברית החדשה", לפזמונים, לביאליק, למוזיקה ועוד ועוד – האמן הזה העפיל ביצירתו לגובה מטאפיזי שממנו נשקף המצב הישראלי-יהודי כמצב של טראומה, אימה ואֵבל, ולא פחות מכן, כמצב של שבר וגעגוע על פי תהום ומתוך רחק לעולם יהודי שנכחד.

 

ואז הגיעה האמנות הישראלית של שנות האלפיים. ואידך זיל גמוֹר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: