אמנות – out, קהילה – in?
זה כבר כמה שנים שאני מתאמץ לחמוק מהתופעה הזו ולהכחישה. אחי הצעיר, הדס, נשבע לה אמונים עוד ב- 2008, כשייסד עם חברים את "אָרטים" (ראו להלן). עם מאיר טאטי, מהאמנים החברתיים הפעילים במרכז לאמנות דיגיטאלית בשכונת ג'סי כהן בחולון, ניהלתי ויכוח סוער בנושא בעקבות תערוכה קבוצתית שתיעדה שם, בין השאר, יצירה קולקטיבית עם תושבי השכונה. לא שוכנעתי, גם לא שכנעתי. אך, עתה, אני מסכין לעובדה, שאי אפשר להמשיך ולהתעלם מהמגמה הזו, שהולכת ותופסת תאוצה בינלאומית ומקומית, ולו בעיקר בפריפריות. כוונתי לאמנות הקהילתית, או החברתית, או האורבאנית, או ההשתתפותית; תקראו לזה איך שתקראו – במרכז העניין עומד האמן כפעיל חברתי, ועל פי רוב עומדת קבוצת יוצרים (לא כולם "אמנים" בהכרח, אך כולם גם יחד משתפים פעולה יוצרת במיזם), כולם מגויסים לעשייה קולקטיבית במרחב הציבורי בשיתוף הקהילה ולתכלית קידומה.
מדובר ביוצרים משדות שונים, שקָצַה נפשם באמנות כעיצובו של אובייקט אסתטי, כתצוגה בחללים אוטונומיים, ויותר מכל, קָצַה נפשם בעולם האמנות, על מסחורו, על מנגנוני הכוח שבו, על אופני ההישרדות בו וכו'. אלה הם אפוא יוצרים, שרגלם האחת (ואף יותר) מחוץ לאמנות, יוצרים שוויתרו על המשוואה יצירה=אגו, ונגד עיניהם בעיקר קלקולים סוציו-כלכליים, כשלים מעמדיים ואורבאניים, להם הם מקדישים את כישרונם ומרצם היצירתי. אני חושב, כאמור, על קבוצת "ארטים" (Art-Team) – קולקטיב אינטר-דיסציפלינארי שנוסד ב- 2008 ופעילים בו, בין השאר, האמנים רומי אחיטוב, נמרוד רם והדס עפרת, האוצרת טלי תמיר, הסופרת ואמנית המופע מרית בן-ישראל והארכיטקט יואב מאירי. חברי "ארטים" אחראיים על מפעל המופת של עיצוב, הקמה והפעלה מאז 2009 של ספריית גן-לוינסקי הרב-לשונית בשירות עובדים זרים ופליטים. קבוצת "ארטים" גם מפעילה חוגים ושיעורים למבוגרים וילדים בני אותו מגזר חברתי-אזורי.
אלא, ש"ארטים" היא רק עץ אחד בחורש ההולך ומתעבה של העשייה הקהילתית-אמנותית בישראל. בנוסף לפעילות האמנותית-חברתית של המרכז לאמנות דיגיטאלית בשכונת ג'סי כהן, פועלת מזה מספר שנים בשכונת מוסררה בירושלים קבוצת "מוסללה", שחברים בה פעילים חברתיים ואמנים, בהם גיא ברילר (העושה לאחרונה בפאריז), מתן ישראלי ואייל בלוך (דמות מובילה בישראל בשדה הקיימוּת) ועוד. אנו זוכרים מ- 2012-2011 את פרויקט המסעות של "מוסללה" – Nomansland – סיורים ושידורי וידיאו, תחילה מאזור חיפה ועכו, ולאחר מכן, מאזור הכפרים הלא-מוכרים בנגב. לא פחות, זכורות הגינה הציבורית, סדנת העבודה ואמנות החוצות שיזמו חברי "מוסללה" בשכונת מוסררה הירושלמית (ואפילו שינוי שם אחד הרחובות בשכונה ל"רחוב הפנתרים השחורים").
תצוין גם פעילותה של קבוצת "פרהסיה", קבוצת אמנים ומעצבים, שהם גם פעילים חברתיים, הפועלים בשדה החברה האזרחית ועוסקים בפיתוחה של שפת תקשורת אזרחית: שפה מכבדת, הומניסטית ודיאלוגית (דוגמת פרויקט "דרך השפה": עיצוב מילון חזותי של מילים בערבית ועברית במרחב הציבורי, תגובה לתהליך מחיקת השפה הערבית מהחיים הציבוריים בישראל. העבודה הוצגה בשכונת עג'מי ביפו, בנמל ת"א, ברחוב עמק רפאים בירושלים ובשדרות רוטשילד בתל אביב במהלך מחאת קיץ 2011). קבוצת פרהסיה פעלה לחיזוק הניראות של קהילות וארגונים לשינוי חברתי באמצעות קורסים וסדנאות בתחומי העשייה החזותית, ובאמצעות יצירת ספרים, דפי מידע, כרזות, מצגות, אתרים וכדומה. בנוסף, יצרו חברי הקבוצה עבודות אמנות עצמאיות העוסקות בנושאים טעונים ושנויים במחלוקת, מתוך מטרה לעורר שיח ציבורי ושינוי חברתי. יוזם הקבוצה הוא עפר כהנא, המגדיר את עצמו כ"מעצב חברתי". במהלך השנים לקחו חלק בקבוצה האמנים: מנאר זועבי, איוב אעמר, הדס קידר, אסנת בר-אור, הגר גורן, אורנה בן שטרית, תמר משולם וטל אדלר.
מגמת האמנות הקהילתית שלחה שלוחות לערים שונות בישראל. בין חללי הסטודיו החדשים ברחוב הנמל שבחיפה תמצאו את אמן המופע, דוד בהר-פרחיה (מי שעוד ב- 2009 הגדיר עצמו כ"אמן מקום", והחל פועל במרחב הציבורי תוך הפעלת צופים ברחוב וכו') ואת הפילוסוף והארכיטקט רונן בן-אריה, העוסק בחקירה מרחבית של מושגי התנגדות במחשבה הפוליטית. השניים, כך אני מדוּוח, פעילים ביצירה קולקטיבית-קהילתית שבסימן שיקום אזורים באמצעות חיזוק הקהילה (להבדיל מקידום ערך הנדל"ן האזורי, קרי – ג'נטריפיקציה שבשרות בעלי ההון). בעיירה אופקים תמצאו את ז'וזף דדון, אמן מחונן רב-מדיומי, הפועל, כך אני למד, עם הנוער המקומי במגמה לשקם את הרקמה העירונית המקומית (דוגמת הצגת מודל ארכיטקטוני לשיקום מפעל טקסטיל נטוש, לצד סרט וידיאו המתעד את בית הקולנוע המתפורר של אופקים). וכמובן, מוּכֵּרת ומוערכת פעילותה של קבוצת "תנועה ציבורית", שנוסדה בסוף 2006 על ידי עומר קריגר ודנה יהלומי, והחוקרת באמצעי פרפורמנס את הדינאמיקות הפוליטיות של המרחב הציבורי. והנה, ממש בימים אלה מודיעה הטלוויזיה שאפילו תלמידי "בצלאל" עיצבו לאחרונה שירותים בעבור מאהל חסרי בית. ועוד: בבית הספר הירושלמי לאמנות, "קובייה", פותח הדס עפרת מגמה לאמנות חברתית. שנאמר: העסק תופס תאוצה.
כפי שניתן להבין מהכתוב, רבים מהפרטים הנ"ל – שהם רק חלק מהתמונה הכוללת – אני לומד ממקורות משניים, דהיינו לא מהתנסות אישית אינטימית. שכאמור, לאורך הזמן, אימצתי קו ספקני לגבי התופעה, ולמותר לציין – ספקנות אמנותית יותר מאשר ספקנות חברתית מוסרית. מן הסתם, אני נמנה על אלה השבויים במושג המסורתי של האמנות – יצירת אובייקט (חומרי או מושגי) המגלם בצורותיו ובתכניו ביטוי אישי ואידיאה רוחנית מורכבת. וכך, כשאני בוחן – כלומר, באותם מקרים שבחנתי – את "מוצרי" האמנים הקהילתיים כתערוכות, כמיצבים, כמושאים וכו' – אני מוצא את עצמי די משועמם ומתוסכל. ולכן, ככל שאני קד קידה ומוחא כפי להתגייסות החברתית האידיאליסטית, אני מוצא ליקויים רבים מדי מהפן האמנותי, ואם להודות על האמת, גם לא מייחס ערך מעשי של ממש לתרומה החברתית של הפעילות האמנותית-קהילתית.
בימים אלה, מוצגת בגלריה "ארטפורט", על קו התפר של תל-אביב ויפו, תערוכת "המסתננים" שאצרה מעין שלף ושמציגים בה דניאל לנדאו (פרויקט הווידיאו-פרפורמנס שלו, "גר", מושתת על ליקוט עדויות מפליטים וממהגרים מרחבי העולם), פול פואט (שסרטו מתעד פרויקט וינאי אירוני בנושא בקשת מקלט מדיני), "קבוצת החשיבה גאנה" (הקבוצה האמריקאית הזו הפעילה קבוצות חשיבה של מבקשי מקלט בדרום תל אביב, תוך חיפוש אחר פתרונות מעשיים למצוקותיהם) ואנשי "רקמה תעודית" (צמד אמני רקמה המתעדים ברקמותיהם משקעי מפגשים שקיימו עם תושבים ועוברי אורח). בראיון ל"ערב-רב" הרחיבה האוצרת שלף את רעיון ה"ההשתתפויות", שהוא, כאמור – פעולה או תהליכים, בהם אמנים משַתפים קהילות של לא-אמנים. תוך שנשענת לא מעט על גבם התיאורטי הרחב של הפילוסוף הצרפתי, ז'אק ראנסייר ושל קלייר בישופ (תיאורטיקנית של אמנות מאוניברסיטת Cuny, ניו-יורק, דמות מובילה בתיאוריה של האמנות הקהילתית), מצביעה שלף על מגמת הערעור על יחסי הכוחות בעולם האמנות ומחוצה לו, ויותר מכל, על המאמץ לטשטש את הגבול בין האסתטי לבין האתי.
ובכן, את רעיון ה"השתתפויות" אנחנו זוכרים היטב עוד משנות ה- 60 של המאה ה- 20. בקליפורניה פעל אז הארכיטקט, לורנס הלפרין, בעיצוב קהילתי "השתתפותי" (ראו ספרו, "RSVP Cycles"); בניו-יורק ואירופה הפעילו אנשי ה"ליווינג תיאטר" תיאטרון וברחוב פעולות טקסיות והפגנתיות בשיתוף קהל, בבחינת מטפורות לקהילה אוטופית; ההפנינגס האורבאניים תפקדו כעשייה אמנותית קולקטיבית, בשיתוף הציבור, בכיוון פיתוחה של תודעה וחושניות סביבתיות חדשות (והשוו את ההפנינגס האירופאיים דאז של המסעות העירוניים עם "מופע-סיור" בשם "הישרדות", המתקיים בימים אלה, ובו שחקן ופליט מסודן – נדים עומר – מוביל ציבור בשכונת נווה-שאנן בהשתתפות תושבי השכונה); ועוד. בשנות ה- 70 המוקדמות כבר נטש יוזף בויס את האמנות לטובת מעורבות חברתית-אקולוגית ודמוקרטית בגרמניה. האנס האקה יזם והציג פרויקט של מחקר חברתי ביקורתי. ברוח פעולות אלה, נטש אביטל גבע הישראלי את האמנות ב- 1978 והתמסר לפעילות אקולוגית-אוטופית בחממה הניסיונית שהקים ומפעיל בעזרת חוקרים וביחד עם נערים מאזור קיבוצו, עין-שמר. אלה היו הימים בהם קידם יוסי אלפי את רעיון התיאטרון הקהילתי, ואילו האוצר, עמי שטייניץ, החל בתהליך התנתקותו מעולם האמנות לטובת פעילות חינוכית-חברתית (את עשייתו עם הקהילה האתיופית בפתח-תקווה הציג שטייניץ בתערוכת "אוצרים בע"מ" במוזיאון פתח-תקווה, 2011). וכלום לא נכון לראות במיזם שיקום מחצבת "נשר" של יצחק דנציגר ב- 1970 – עבודה קולקטיבית "מעשית" של האמן עם מדענים וסטודנטים מה"טכניון" – אבטיפוס מופת למגמה הנדונה? אוסיף עוד, שאישית, נפשי הייתה, עוד מאז שלהי שנות ה- 60, עם מגמה זו של אחדות האמנות והחיים (וראו ספרי מ- 1978, "התיאטרון הרדיקאלי", או פרויקט "החממה" של אביטל גבע בוונציה). היום אני קצת במקום אחר.
כך או אחרת, לא בשורה מרעישה. יציאתה של האמנות מחוץ לעצמה אל ה"חיים" היא תנועה מוכרת היטב, אם לא לעייפה, לאורך המודרנה. ברם, לא זו בלבד שאין במילים אלו משום הסתייגות מערכו של המהלך העכשווי בישראל ובעולם, אלא שהמסר הסמוי של המהלך העכשווי שונה ביותר מקודמיו. שבשורש המהלך הנוכחי אני מאבחן את המחלה הקשה שחלתה בה האמנות העכשווית. ובהמשך ישיר להתייאשותי הגוברת ממוצגי התערוכות העכשוויות הצעירות בארץ ובעולם (כמבוטא, בין השאר, בספרי, "אמנות מינורית" מ- 2010), ובהמשך למסר של מסימיליאנו ג'וני בביאנאלה בוונציה, 2013 – פרישתו האוצרותית מעולם האמנות לטובת יוצרים חובבניים-למחצה ו/או פעילי רוח למיניהם שאינם באים מתחום האמנות, מגמת האמנות הקהילתית נראית לי כהצהרה עקיפה של שאט-נפש ממצבו המשברי של עולם האמנות העכשווי. השאלה האחת שמציקה לי היא: האם אוכל למצוא במעשי האמנות הקהילתית נחמה אמנותית למשבר של עולם האמנות?
לדאבוני, התשובה שלילית. כי, כשאני מגיע לתערוכת "המסתננים", ואני מגיע אליה, כאמור, עם כל הסימפטיה האפשרית לפן החברתי-מוסרי, מה שהיה קרוי פעם בשם "אמנות" רחוק מאד מלספק אותי. כלומר, התקווה למצוא סינתזה משמעותית בין האתי לבין האסתטי אינה באה על סיפוקה. האתי טרף את האסתטי (וגם אז, המשקל הפרקטי של התרומה האמיתית לקהילה נראה דל, ואפילו ספק רב אם המבט הביקורתי שלי חודד בזכות התערוכה). בין פרסומי "ארטפורט" מצאתי את השורות הבאות:
"אמנות מעורבת חברתית מאתגרת את השיח האמנותי המסורתי, שכן היא מאמצת לחיקה מטרות וטכניקות מתחומים שאינם מקורבים לאמנות ומערבבת בין הקטגוריות השונות – עבודה קהילתית, תכנון עירוני, אג'נדות אזרחיות, שימור מסורות, מהפכות ועוד. לא פעם קשה להגדיר אותן כאמנות, אבל תמיד מעניין וחשוב לבדוק ולנסות להגדיר את השפעתן."
האומנם מעניין? האומנם חשוב?
ובכן, לפני כל דבר אחר, תערוכת "המסתננים" נראית כמו תערוכת אמנות. היא אצורה לפי כל כללי האצירה העכשווית, ומה שהאוצרת הגדירה כ"אסתטיקה של חצר אחורית" היא, למעשה, אסתטיקה מיצבית במיטב מסורת התערוכות הפוסט-מושגיות העכשוויות. אני אומר: "נראית כמו תערוכת אמנות", אך כשאני בוחן את היצירות גופן, אין הן מתעלות מעבר לתיעוד אלמנטארי במולטי-מדיה של מצב הפליטים ומבקשי העבודה. היות התערוכה מוצגת ב"ארטפורט" פירושו אמירה חברתית בחלל אמנותי נידח, קשה להגעה, הפונה לקהל ליבראלי, שרובו ככולו אינו זקוק ל"פקיחת העיניים" של תכני העבודות. דהיינו, עסקינן בפעילות חברתית מאד בלתי אפקטיבית, "אוטיסטית" ומנותקת לא-במעט, ויותר מכל, באקט סביבתי (בתוך הגלריה) ש"נראותו" האמנותית ה-in -ית אמורה לחפות על היעדר היעילות החברתית שבו. וכך, הגם שהתיישבתי וחבשתי לראשי קסדה, כמבוקש, והאזנתי באוזניות לדיווח של פליט, עבודה של דניאל לנדאו, ספק רב אם חשתי בזאת ביתר שאת את כוח הדיכוי הרודף את הפליט. והרקמה של "רקמה תיעודית"? נחמדה, חביבה, סימפאטית, לא יותר. שורה תחתונה: תהליכי העבודה של מציגי "המסתננים" ראוי שהיו פורצים את מגבלות החלל האמנותי ו"מסתננים" אל במות מדיה המוניות יותר, ששם אולי היה ערך מעשי למסרם.
בסופו של דבר, שאלת יחסי האקטיביזם החברתי והאמנות היא שאלה עתיקת יומין, שספק אם היא ברת פתרון. לבטח, מאז 1830 בקירוב, עידן ההבחנה בין "אמנות למען אמנות" לבין "אמנות למען החיים" – הסוגייה שבה ועולה, כאשר כל אחד משני הקטבים נידון לשוב ולשלם את המס: "אמנות לשמה" היא פיקציה ונתק בלתי נסבלים; בעוד אמנות מגויסת היא פלקאטית, פשטנית, משמע נכה מבחינת מורכבות אמנותית.
אז, היכן אני עומד בנושא האמנות הקהילתית? כנגד אמונתם הנלהבת של האמנים הקהילתיים אני ניצב עם ספקנותי הארורה. מול פעילותם לטווח ארוך של שנים, אני ניצב עם תביעתי המגונה לתוצאות – אם לא אמנותיות, אז לפחות חברתיות-מעשיות – בטווח הקצר. בתנאים אלה, עיצוב מוזאיקה על אדניות, או יצירה קולקטיבית של אמנות חוצות ברמה מביכה, וכיו"ב – מותירים אותי, בסופו של דבר, נבוך מול הפער הפאתטי בין החזון רחב-הכנפיים לבין התוצאה קלושה בשטח. וכאשר אני שומע, שאנשי "מוסללה" נאלצים לעזוב את שכונת מוסררה מחמת התנגדות התושבים (העוינים, בין השאר, את שיתופם של ערבים במיזמים), אין לי אלא להסיק מסקנות עגומות מאד לגבי כל ה"ז'אנר".
כלום אפשר, שהאמנות, במהותה, היא גוף חלש מדי בכל הקשור ליכולת ההתמודדות עם אתגרים מעשיים, התובעים ממון רב ושאר אמצעים שהממסד מצויד בהם? כלום אפשר, שאנו פשוט עדים לעוד מאמץ חסר סיכוי של האמנות להתגבר על גזר דין "גירושה" המהותי מהמרחב הפרקטי והתכליתי והיותה נידונה למטפורי?
המחסן של גדעון עפרת 