קטגוריות
פרשת השבוע

המרגלים שחזרו מן החום

פרשת "שלח"

מה רוצים מהם, מהמרגלים המסכנים האלה: תריסר אנשים הגונים, נשיאי שנים-עשר השבטים – אישים בכירים, נכבדים וראויים מאין כמותם – "כולם ראשי ישראל הֵמָה" ("במדבר", י"ג, 3) – שנבחרו על ידי משה לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה. נרשום לעצמנו: התריסר נשלחו בצו ה' וישירות מפי משה: "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'." (שם, שם)

מדוע שניים-עשר מרגלים? ברור: להבטיח ייצוג לתריסר השבטים. אך, מה מטרת הייצוג הזה? אין מנוס מהמחשבה, שמשה מבין את משימת הריגול גם כגישושים ראשונים לקראת חלוקת הארץ לנחלות שבטיות. המרגלים, מלבד משימת הריגול, יבחרו אזורי מחיה עתידיים לשבטיהם, ורק שלא יפרצו מחלוקות בנושא. אל דאגה: משה ויהושע ידאגו לחלוקה, כמפורט בספר "יהושע", פרקים י"ג-י"ז.

נכון לעכשיו, משימת המשלחת ברורה:
"וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרָפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהֵנָה, הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין" (י"ג, 20-18)

הבה נסכם את המשימה, כפי שנוסחה מפי משה: לנוע על פני כל ארץ כנען ("עלו זה בנגב ועליתם את ההר" – י"ג, 17), להעריך את כמות התושבים, לקלוט את מידת עוצמתם הצבאית ואת אמצעי המיגון שלהם, וכמו כן, לבדוק את איכות הארץ בבחינת ארץ שפע מניבה. ביודענו את שצפוי למרגלים ואת הביקורת הקשה שתוטח בבשורתם, איננו יכולים שלא למצוא פסול אמוני בעצם הגדרת משימתם מטעם משה: כי מה פירוש – "ומה הארץ, השמנה היא אם רזה", וזאת לאחר שאלוהים הבטיח במפורש את הארץ כ"ארץ זבת חלב ודבש"?! האם אין בעצם ניסוח המשימה משום הטלת ספק בהבטחת הקב"ה?!

קטגוריות
פרשת השבוע

הבשר והרוח

לאיל מגד

פרשת בהעלתך

הרבה, הרבה בשר מפטם את פרשת "בהעלתך"; אולי אחת הפרשות הפחות צמחוניות בתורה. תחילה, קורבן שני הפרים – פר כפרה ופר חטאת – המסמלים את הקרבת הלויים לה' ("והקרבת את הלויים לפני ה'…" – "במדבר", ח', 10). שהלויים הם ה"בכורים" העבריים, ובתור שכאלה שייכים לקב"ה ("כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה…" – "במדבר", ח' 17). ובמילים אחרות: בשר הפרים המוקרב לה' הוא תחליף בשרם של הלויים, אנשי האלוהים. אנו שמים לב: אלה המופקדים על הרוח – מדומים לבשר הבהמה.

מיד לאחר מכן, דנה הפרשה בהקרבת קורבנות פסח: כל משפחה ממשפחות בני ישראל מצוּוָה להקריב זבח שה ולאוכלו (במסורת "שמות", י"ב). הרבה שֵיות נשחטים. כל העם מָנגָל. ואם לא די בעשן הזה, בא תיאור המשכן המכוסה ענן – "ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד הבקר" ("במדבר", ט', 15). וברור, שמקור האש וה"ענן" הוא במזבח הפעיל במשכן, שיוקֵד להבות ועשן.

מעט מאוחר יותר באותה פרשה, שולח אלוהים אש במחנה בני ישראל, אות לזעמו על העם המתאונן. אלוהים שורף את בשר עמו הרוטן, הקובל על היעדר בשר: "מי יאכילנו בשר?" ("במדבר", י"א, 4). בשלב זה מתרחש אירוע כפול:
א. אלוהים מאציל מרוחו של משה (שהיא רוח אלוהים המפעמת בו) על שבעים זקני ישראל (סעד למשה בהנהגת העם הסורר). ובהקשר לרוחניות מורחבת זו תצוין גם פרשיית אלדד ומידד המתנבאים במחנה – "ותנח עליהם הרוח" ("במדבר", י"א, 26), ותגובת משה: "…ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם." ("במדבר", י"א, 29)
ב. העם מפוטם בכמויות בשר דמיוניות: "לא יום אחד תאכלון ולא יומיים […] עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא…" ("במדבר", י"א, 20-19).

קישור שני המהלכים הללו נעשה אף הוא באמצעות רוח, אף כי רוח אחרת: "ורוח נסע מאת ה' ויָגַז שלוים מן הים." ("במדבר", י"א, 31) אלא, שסופה המר של רוח זו הנושאת בשר (רוח בשרית שהיא היפוכה של רוח בשורה…) הוא שחיטה גדולה ששוחט הקב"ה בגופו של העם הזולל את הבשר: "ויך בעם מכה רבה מאד." ("במדבר", י"א, 34)

סיום פרשת "בהעלתך" עודנו מעמת רוח עם בשר: הרינון שרננה מרים באוזני אהרון על אודות משה והאישה הכושית עולה לה בצרעת, שהיא ריקבון הבשר ("…יֵאכֵל חצי בשרו", מתואר נגוע הצרעת, "במדבר", י"ב, 12). הנה כי כן, רוחניותו הנשגבה של משה האלוהי ("ומדוע לא יראתם לדַבֵּר בעבדי במשה" – "במדבר", י"ב, 8) ניצבת כנגד הבשר הנמק של אחותו, שדיברה במשה במונחי הבשר – קשרי הגוף שלו עם האישה הכושית.

בשר ורוח מַתנים זה את זה. הלויים מתקדשים במו הקרבת שני הפרים. תנאי להימנות על מרחב הרוח הקדושה הוא שחיטת בשר והקרבתו (ואכילתו על ידי הכוהנים!). תנאי לחג הפסח הוא ה"חג" – הקורבן. ועוד: ככל שמתעצמת רוח הקודש במחנה, כך מתעצמת התאווה לבשר. אם רוח, כי אז בשר; אך, אוי לו לבשר ללא הרוח. שאז, הרוח באה ואוכלת בבשר החי…

קטגוריות
פיסול ישראלי

תומרקין שלפני תומרקין: 31 פסלים מוקדמים

       תומרקין שלפני תומרקין: 31 פסלים מוקדמים

 

                                                   

 

זהו הרגע שבטרם תבליטי הפוליאסטר האסמבלאז'יים, שאותם יציג יגאל תומרקין בבית הנכות "בצלאל" עם שובו ארצה מפאריז ב- 1961. זהו הרגע שלפני ההפשטה החומרית שלו שבעקבות אנטוניו טָאפּייֶס ואלברטו בּוּרי; זהו רגע ה"טבע" שבטרם פֶּרֶץ ה"תרבות" (מדע, היסטוריה, טכנולוגיה, אטום, מלחמה) ביצירתו; וחרף המשקעים של חודשי השהייה הארוכים במחיצת ברטולט ברכט, זהו גם הרגע שבטרם הפוליטי-ביקורתי ביצירת תומרקין. אך, יותר מכל, זהו רגע המסד וההתבגרות הפיסולית של האמן, הרגע המכריע בו קם על רגליו כפַּסָל המרכזי של דורו באמנות הישראלית.

 

אוגוסט 1954: יגאל תומרקין בן ה- 21, שהשתחרר לא מכבר משירותו הצבאי, מגיע לעין-הוד במטרה ללמוד פיסול אצל רודי להמן, ומוצא את המאייסטר ענק-הגוף גוהר מעל פסלי חיות העץ שלו.[1] תומרקין מראה לפַסל הגרמני-ישראלי בן ה- 51 כמה תבליטי עץ שהביא עמו בנושאי הווי של דייג וים, "ואז יום אחד רודי אומר לי: 'מדוע שלא תעשה חיות קטנות?' ואני אומר: כן. היינו עושים תחרויות, מי יעשה חמור מיניאטורי יותר."[2] "כל אדם צריך לפסל את 'האדם וחווה' שלו", יוסיף מאוחר יותר להמן (שגילף עוד ב- 1939 תבליט עץ של "אדם וחווה") באוזני תלמידו, מי שיפסל, בין השאר, את "אדם וחווה" ב- 1957 (ברזל מרותך), אך מאוחר יותר, יעדיף להתמקד בָּאָדם, ולא בדיוק בגן-עדן…

 

במשך למעלה משנה התמחה תומרקין בפיסול חיות זעירות בעץ וחילק את הערכתו האמנותית בין הפַסל האיטלקי, מרינו מָריני (הידוע בעיקר בזכות פסליו בנושא הרוכב על סוס) ופַסל-החיות הצרפתי, פּוֹנְפּוֹן.[3] וגם כשיעבור תומרקין, ב- 1957-1956, מעץ לברזל, עדיין יפסל חיות קטנות, ובהן "חתול" ו"ינשוף" – מכוכבי חיות העץ של רודי להמן. את תורת הנפחים הגיאומטריים, שהקנה לו מורו, יישא עמו לכל אורך הדרך.

 

אך, ב- 1956 מחליט תומרקין לנסוע לברלין המזרחית, לעבוד במחיצת ברטולט ברכט בתיאטרון ה"ברלינר אנסמבל".[4] כאן ראשית עיסוקו בברזל: "התחלתי, ברשותו האדיבה של ברכט, ליצור פסלי ברזל בתיאטרון, להשתמש בבית המלאכה של התיאטרון."[5] עם זאת, את פסלי הברזל העצמאיים שלו התחיל תומרקין ליצור דווקא במהלך ביקור בישראל: "תל אביב, סוף קיץ 1956. בהשראתו של יצחק דנציגר, אני בונה את פסל הברזל הראשון שלי – שני ינשופים יושבים זה על זה כסמל לאתונה, לחוכמה – למועדון 'המדורה' שבו נפגשת הבוהמה התל אביבית."[6] אלה הם אותם חודשים ממש בהם מממש הפיסול הישראלי את מהלכו הגדול אל הפשטה, ובעיקר – פונה מעץ ואבן אל מדיום הברזל המרותך. את המפנה מובילים יצחק דנציגר (שחזר מלונדון ב- 1955) ויחיאל שמי, שניהם חברים ב"אופקים חדשים". הפיסול האנגלי המופשט (לין צ'אדוויק, קֶנֶת ארמיטג', רֶג באטלר וכו') מהווה סימן דרך, ובהשראתו יוצר שמי פסלי ציפורים, קן ושאר פסלים אורגניים, המרתכים משטחי ברזל, חלקם הגדול חושף את קרבי החלל ו/או השלד הפנימי ונישא בראש מוטות ברזל. פסליו של דנציגר קונסטרוקטיביים ושטוחים יותר, אך מתחככים אף הם בדימוי חייתי בזכות "רגליהם" החדות (יצוין גם עניינו הרב של דנציגר ברישום ופיסול חיות בין 1950-1945). כך או אחרת, פיסול בריתוך ברזל הוא אז הבשורה המובילה של האוונגרד הפיסולי הישראלי, שניצחונו ייחגג ב- 1958 בתערוכת פיסול קבוצתית ב"גן האם" בחיפה. בשלהי קיץ 1956 אימץ תומרקין את הבשורה המדיומית הזו בבחינת שפתו הפיסולית החדשה.

 

קטגוריות
אמנות יהודית

עקודים וצלובים

עקודים וצלובים

זה עתה ראה אור ספרם של יאיר זקוביץ' וסרג' רוזר, "בראשית היה הדבר", שמונה שיחות על "הבשורה הקדושה על פי יוחנן". לצד אבחנות מעניינות (אך, עם מאמץ מיוזע מדי להוכיח בכל מחיר את קדימות המקורות היהודיים), נתפסתי במיוחד לשיחה השנייה, שעניינה "הצליבה כעקידה". מאז שנת 1987, השנה בה אצרתי את תערוכת "עקידת יצחק באמנות הישראלית", ועד שנת 2008, בה אצרתי את תערוכת אינספור רישומי העקידה של אברהם אופק ("ההולכים אל ההר"), לא חדלתי לדוש בנושא, בטקסטים ובהרצאות, בין אם בהקשר האמנות הישראלית לדורותיה ובין בהקשר תולדות האמנות בכלל. כידוע, מדובר באב-עורקים גדול ורב באמנות המערבית בכלל ובאמנות היהודית והישראלית בפרט, ולא נחזור על דברים שכבר נכתבו.

אם אני שב ונדרש עתה לנושא, אין זאת אלא משום התפעלותי מיכולתם של אמנים ישראליים לבטא ביצירותיהם את זיקות העקידה והצליבה לפחות באותו היקף והעמקה של תובנות שמצאתי בספרם של זקוביץ'-רוזר. אבהיר: עצם ההקבלה בין העקידה והצליבה אינו שמור לאמנות הישראלית בלבד. אנחנו מכירים אותו, למשל, באמנות היהודית, כגון בציור השמן של מארק שאגאל מ- 1965-1960 (מוזיאון ציורי התנ"ך של שאגאל, ניס, צרפת), בו נראה אברהם (באדום) מניף מאכלת מעל גוויית יצחק (בצהוב), עת מלאך (בתכלת) מרחף מעליו, משמאל למלאך מתגלה שרה ומימינו תמונת פוגרום שבמרכזה פוסע יהודי נושא צלב. אך, ההיקף והמורכבות של ההידרשות הישראלית לדואליות היהודית-נוצרית של העקידה-צליבה היא ללא תקדים וללא הקבלה בשום אמנות אחרת. וזוהי בהחלט תעודת כבוד לאמנות הישראלית.