מדוע, בעצם, המוות טמא?

                     

                                         פרשת "חוקת"

 

הגם שאין זה מומלץ לתלות תקוות גדולות מדי בהמשכיות של עלילות ופרקים בתנ"ך (שנאמר: "אין מוקדם ומאוחר בתנ"ך"), קשה מאד שלא להתפתות לאבחון זיקות בין סופי פרשות לתחילתן של פרשות סמוכות. בהתאם, סיום פרשת "קורח" במילים "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו" ("במדבר", י"ח, 32) מזמין העמדת סוגיית הקדוּשה, זו שהייתה לב פרשת "קורח", כנגד סוגיית הטהרה שבלב פרשת "חוקת", זו הפותחת בטקס הטיהור באמצעות אפר הפרה האדומה.

 

חילול קדושה גוזר מוות על המחלל, כך סיום פרשת "קורח". עתה, בפרשת "חוקת", הטיהור מטומאת המתים הוא הנושא. נציין לעצמנו את הקִרבה המשמעותית בין "קדוּשה" לבין "טהרה". שלמרות שאין הקדוּשה זהה עם הטהרה, בכל זאת, הטומאה – היפוכה של הטהרה – פירושה ביטולה של קדוּשה. סילוק טומאה, משמע טהרה, מתיר את ההתקרבות לכל דבר קדוש – המשכן, בית-המקדש, הר-סיני וכיו"ב. טהרה עשויה להיות מזוהה עם רחצה או כביסת הבגד, אך שתיים אלו רק משלימות את מעשה החיטוי המאגי של הכהן. ולהפך: אקט קידוש יושלם בכביסת הבגד, כגון בערב טקס מתן תורה, עת אומר ה' למשה: "לך אל העם וקדשתָם היום ומחר וכבסו שמלותם." ("שמות", י"ט, 10). ובמילים אחרות: הקדוּשה והטהרה אחיות זו לזו. טהרה היא תנאי לקדוּשה, בה במידה שקדוּשה היא הימצאות במצב של טוהר. איך כתב יהודה הלוי ב"הכוזרי":

"הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה: לא יימצא האחד מהם כי אם בהימצא חברו…" (מאמר שלישי, מח-מט)

 

אם כן, מדוע נדרש משה דווקא עתה לסוגיית הטהרה, ובפרט בגילויה ההפוך, שהוא – טומאת המוות? התשובה קשורה, מן הסתם, לתאריך בו אנו נמצאים בפרשה הנדונה: זוהי השנה הארבעים לנדודי בני ישראל במדבר. מאחוריהם (כמסופר לאורך הפרשות האחרונות) עשרות אם לא מאות אלפי מתים במגיפות, במלחמות, בשחיטות עונשין ובמוות טבעי; ומלפניהם – מותם הצפוי של עשרות אלפים בקרבות על כיבוש כנען. רוצה לומר: המוות הנערם והעתיד להיערם תובע את הגדרת מעמדו הערכי. לא במקרה, פרשת "חוקת" היא גם זו בה אנו קוראים על מות מרים, על מות אהרון ועל מותו הקרוב של משה (שנגזר עליו לא להיכנס לכנען). קץ השושלת השלטת מדגיש את נקודת הזמן הדרמטית. וכפי שהר-סיני תבע קידוש וטיהור העם, כך הכניסה הקרובה לארץ המובטחת בעקבות ארון-הקודש תתבע קידוש וטיהור של העם:

"ויאמר יהושע אל העם: התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות." ("יהושע", ג', 5)

 

נוכחות המוות המתעצמת מחייבת, כאמור, תשובה דחופה לגבי מעמדו הדתי. כשאנו באים למנות את כלל סוגי טומאות הגוף במקרא, אנו מקבלים: טומאת מתים (גוויות בני אדם, פגרי חיות ושרצים), טומאת דם נידה, טומאת דם יולדת, טומאת צרעת (צרעת גוף וצרעת קירות), טומאת קרי וזיבת זרע. משותף לכל הטומאות הללו היחס למוות (אפילו הפְרשת דם היולדת יזוהה עם מוות בדין הזיקה לדם הנידה, כלומר דם המופרש מהרחם והנרתיק. כל דם הנפלט מהרחם מסמן מוות (ועובדה: אישה היולדת בלידה קיסרית נחשבת טהורה). וכלום לא חונכנו, ש"הדם הוא הנפש", ככתוב ב"דברים" י"ב, 32, ולפיכך כל שפיכת דם או יציאת דם מהגוף פירושן הצמתת הנפש, קרי – מוות?! ולבטח, השחתת זרע היא גילוי של מוות, וכמובן הצרעת. שאפילו צרעת קירות היא גילוי של ריקבון והתפוררות, משמע – מוות. ואכן, היה זה, פעם נוספת, יהודה הלוי שכתב ב"הכוזרי":

"…ייתכן כי ה'צרעת' וה'זיבות' תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הכללי לגוף, והאבר המצורע דומה למת; וכן הזרע הנפסד […] – היפַסדו של זרע זה הוא, אם כן, ניגוד לתכונת החִיות ורוח החיים…" (מאמר שני, ס-סב)

 

ולא לחינם, קראו חז"ל למוות: "אבי אבות הטומאה".

 

אך, מדוע נחשב המוות לטמא? עם כל האהדה העמוקה שאני רוחש למחשבת הראי"ה קוק, איני יכול לקבל את תשובתו, לפיה טומאת המוות פירושה שקר המוות, היותו חזיון-שווא ("אורות הקודש", חלק ב', עמ' ש"פ). לדאבוני, קטע הפסוק המפורסם בפרשת "חוקת" – "זאת התורה: אדם כי ימות…" ("במדבר", י"ט, 14), יותר משאומר לי את אידיאל "המוות באוהלה של תורה", מאשר בעבורי את מרכזיותו של דין המוות בקיומי, והלוואי שהיה בי הכוח לראות במוות כזב… האם צדק אפוא יותר הרב עובדיה ספורנו (מהמאות ה- 16-15) כשטען בספרו, "כוונות התורה", שהשדים, הרוחות ושאר המזיקים ניזונים מטומאות בכלל ומטומאת המוות בפרט, ומכאן הצורך בדיני הטהרה? סוג זה של אמונה בהחלט עשוי להסביר את הסוגיה. ברם, משכנע אותי הרבה יותר ישעיהו לייבוביץ', שמביא את פרשנותו של חזקוני (הלא הוא רבי חזקיה בן-מנוח, מהמאות ה- 14-13), לפיה רעיון טומאת המת מקורו בשאיפה העברית להיבדל מתרבות המוות המצרית:

"החמירה התורה בטומאת אדם (המת) על כל טומאות שבעולם, לעשותה אבי אבות הטומאה, כדי שלא יהיו בני אדם מצויִין אצל מתיהם מתוך חיבתן, ויצטערו יותר מדי, או כדי לא יהיו דורשין אל המתים ובעלי האוב."[1]

 

הנה כי כן, כנגד התרבות המצרית הפגאנית, שקידשה את המוות, הנכיחה את המוות בחיי אדם (קבר הפירמידה נבנה במהלך חיי המלך), טיפלה בגוף המת (חניטתו) ובראה מיתולוגיה שלמה של אל מת וקם לתחייה, של אלי מוות ושל עולם המתים ומסע הנפש ("ספר המתים" המצרי), כנגד זאת ניסחה תורת ישראל תרבות המוקיעה את המוות כטומאה, אוסרת על המגע בגוף המת ובכל צורת התקשרות עם המתים. נזכור: כאשר מת יעקב, אביהם של בני ישראל, במצרים, חנטו אותו רופאי מצרים בהתאם לדיני הקבורה המצריים. ("בראשית", נ', 2). ובמילים אחרות: בני ישראל היוצאים ממצרים נשאו עמם תודעת מוות מצרית. עתה, לקראת תום מסעם במדבר, עליהם לסגל לעצמם דיני מוות הפוכים בתכלית, כאשר דיני הטהרה מטומאת המתים למיניהם באים להבטיח את קדושת החיים כנגד קדושת המוות: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע." ("דברים", ל', 15) החיים הם מרחב הטוב, המוות הוא מרחב הרע. על כך עמד בהרחבה הרב עדין שטיינזלץ, שכתב:

"החיים שלאחר המוות אינם משמשים נושא מרכזי, והמוות עצמו עומד אף הוא בקרן זווית. […] הקדושה ביהדות היא בראש ובראשונה קדושת החיים. כל דבר שיש בו שפעת חיים מקורב אל הקדושה. […] משום כך גם אין להתפלא מדוע אין היהדות יכולה לקבל כל צורה של מיתוס האל המת, שכן המוות הוא הניגוד והשלילה הגמורים של המציאות האמיתית של האלוקות המתגלה בכל צורותיה, והוא כשלעצמו אינו תייחס לכל צורה של קדושה. 'לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דוּמה, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, הללויה.' (תהלים, קט"ו: יז-יח)."[2]

 

מכאן ואילך ועד סוף פרשת "חוקת", המוני גוויות ייערמו במגיפות הנחשים, והמוני הרוגים – עבריים ואחרים – ייערמו במלחמות ישראל, כמסופר בספר האבוד, "ספר מלחמות ה'". וככל שיתרבו המתים, כן יותר יקודשו החיים…

 

[1] יהושע לייבוביץ', "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע", הוצאה עצמית, ירושלים, 2014-2013., עמ' 699.

[2] מתוך אתר המרשתת,

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: