תום עידן הגדולה

                           תום עידן הגדוּלה

 

האמנות הוקסמה מהמלחמה לא פחות משהיא תיעבה אותה במחאות מסוג תחריטי "זוועות המלחמה" של גויא (1820-1810), "גרניקה" של פיקאסו (1937), "לזכר הנופלים" של ארדון (1955) וכיו"ב. כי כשאני נכנס לגלריה הלאומית של הונגריה בארמון המלכותי שבפסגת בּוּדָה (בודפשט) ואת פני מקבל ציור השמן הענק – כ- 7 מ' אורכו – שצויר ב- 1896 בידי בנצור גיולה ומתאר את כיבוש ארמון בּוּדָה מידי הצבא העותומאני ב- 1686 – אני מבין עד כמה "פוטוגנית" הייתה פעם המלחמה בעבור אמנים חזותיים. פאולו אוצ'לו שצייר את "קרב סן-רומנו" ב- 1450 בקירוב; ליאונרדו דה וינצ'י שצייר את "קרב אנגיארי" ב- 1505; אלברכט אלטדורפר שצייר את "קרב אלכסנדר" ב- 1509; ניקולא פוסן שצייר ב- 1638 את טיטוס וחייליו כובשים את בית-המקדש בירושלים; ז'אן אנטואן גרו שצייר את "'קרב אבוקיר" ב- 1806… וכו' וכו' – כל אלה אינם אלא מעט-מזעיר מתוך שורה ארוכה של אמנים שאותגרו ברמת הרגש והצורה על ידי נושא המלחמה. וראו אינספור המונומנטים שהוקמו ברחבי העולם לכבוד גיבורי המלחמות.

 

לא מקרית היא, לפיכך, האמביוולנטיות של תיעוב הכוח והסגידה לו, שבכוחנו לחוש לעתים מצדם של אמנים כלפי דימויי המלחמות ביצירתם, ויהיו אלה פרנציסקו גויא הוא עצמו (התבוננו בתעצומות ה"2 במאי 1808" שלו), או יגאל תומרקין, וקשה גם שלא להיזכר בצהלת התגייסותם של האמנים הפוטוריסטים האיטלקיים למלחמת העולם ה- 1, בטרם נקטלו זה אחר זה. אפשר, שהאמביוולנטיות הנדונה הגיעה לשיאה בציור הרומנטי של המאה ה- 19 (שנמשך ל"דם ואש ותמרות עשן") וב"ציור ההיסטורי" בפרט (דוגמת הציור ההונגרי הנ"ל): הציורים הקולוסאליים של סצנות המוניות הדחוסות בסוסים, חיילים, חרבות, דם, הרוגים, פצועים וכיו"ב – הפכו את שדה הקרב לשדה של וירטואוזיות אמנותית, שדה שהוליד לא מעט ציורים הרואיים בפולין, רוסיה ועוד. לימים, ציירים ריאליסטיים-סוציאליסטיים בבריה"מ, צפון-קוריאה ועוד יתמחו בייצוג חזותי של סצנות גבורה מלחמתיות (וזכורות לי התמונות הצפון-קוריאניות שראיתי פעם במוזיאון המלחמה בקהיר והמתארות את תבוסת צה"ל בקרבות התעלה ב- 1973).

 

שמה, באכסדרת הארמון בבודפשט, תפסתי לפתע את עומק החסד והחסך של האמנות הישראלית: את חסד שחרורה מפאתוס לאומני, אך גם את המחיר הכבד שהיא שילמה, משלמת ותשלם על היעדר מסורת פיגורטיבית (ולו תהא זו אקדמית, ואפילו "יד שנייה" כמו זו ההונגרית). שאם בציור היסטורי עסקינן, ובציורי מלחמה בפרט, לא תמצאו בציור הישראלי שום פנוראמות של שדות קרב, וזאת גם כשעסקה האמנות המקומית במלחמות-ישראל. ציירים אקדמיים מעולים שעלו ארצה – אהרון שאול שור (ב- 1913), לודוויג בלום (ב- 1923) – העדיפו להתמסר לציורי נוף.

 

ה"רומאן" בין האמנות לבין המלחמה גווע סמוך מאד לשיאו: שהמלחמה לא התחשבה באמנות: תחילה, לקחה מהאמנות את הסוסים, שהיו כה חביבים על ציירי הקרבות ופַסלי הגיבורים, והמירה אותם בטנקים ומשוריינים מסורבלים ומאסיביים. לאחר מכן, נטלה המלחמה המודרנית מהאמנות את הבגדים האקזוטיים של הלוחמים והמירה אותם במדים חדגוניים. מאוחר יתר, אף הדיחה המלחמה משדה-הקרב את החייל הוא עצמו, כאשר פיתחה את הלחימה הווירטואלית ו/או את הלחימה הדיגיטאלית באמצעות מזל"ט המטיל פצצה מקצוות-עולם, או צוללת המשגרת טיל "חכם" מתהומות. המלחמה הפכה אל-אישית, סטרילית, נעדרת קסם "פיטורסקי", נטולת אדם לוחם, מלחמה שאותותיה הן רק חורבן ודם של קורבנות, ולא עוד הפעולה ההתנגשותית הדרמטית בין כוחות, לא עוד הדרמה הדואלית, לא עוד הסער והפרץ. וכשהמלחמה הזו מתרחשת לעינינו (ולעין המפקדים) מעל מסכי פלזמה, אלה הם "ציורי" המלחמה של זמננו.

 

אכן, עבר זמנם של ציורי הענק ההרואיים: לא הציור הדתי, לא הציור המיתי ולא הציור הלאומי – אף לא אחד מאלה "המגדילים עשות" רלוונטי לעידן המודרני. כי בעידן הדמוקרטיה, החילוניות, הדה-מיתולוגיזציה והתערערות הלאומיות (כלומר, כאשר זו אינה זוקפת ראשה) – למסר ולהיפעלות של הגדוּלה (גדולת הלאום, גדולת המלכות או המנהיגות, גדולת האל וכו') אין עוד מקום. ניסים אלוני לא חדל לקונן על כך במחזותיו, ובעיקר ב"הנסיכה האמריקאית". את מעט הצורך שלנו באפוסים של גבורה לאומית מספקת כיום תעשיית האשליות של מסך הקולנוע: בעשרות השנים האחרונות ההתפעמות מפנוראמות מרהיבות של ההורגים והנהרגים עברה לאקרנים הסינמסקופיים של "זעקת הקרב", "מעתה ועד עולם", "מלחמה ושלום", "טוראי ראיין" וכו'.

 

ה"חור" הרומנטי-אקדמי הגדול של האמנות הישראלית לעולם לא ייסתם אפוא. איש לא יצייר אצלנו ציור ענק של קרב ה"בופור" (כן, היה הסרט), או קרב "החווה הסינית" (כן, היה תיעוד טלוויזיוני חלקי), או קרב "גבעת התחמושת" (כן, היה השחזור הדוקומנטארי). ספק אם בכלל קיים אצלנו הכישרון ליצירת ציור שאפתני מסוג זה (האם שמתם לב, שהריאליסטים החדשים שלנו נוטים בעיקר לטבע דומם ונופים, ולכל היותר, לייצוג קאמרי של דמות או דמויות?). ולכן, ציורי מלחמה לאומיים אדירים ימשיכו לככב במוזיאונים של קרקוב (יאן מאטייקו, "קרב גרונוואלד", 1878 – 10 מ' אורך), בודפשט, פאריז (ואפילו ב"מטרופולין" הניו-יורקי: "וושינגטון חוצה את הדלאוור", ציורו הענק של עמנואל לויצה מ- 1859). באשר לנו, ה"בראוורה" היחידה שנמצא על קירות המוזיאונים שלנו היא זו של המכחול הזריצקאי. ומה מדגים יותר את השוני הנדון בין שני סוגי ה"בראוורות" מאשר גרסתו המופשטת-לירית התכלכלה והרכה של זריצקי מ- 1982 לציור המלחמה של גויא, "2 במאי 1808" (1814).

 

באשר ליחסי האמנות והמלחמה, המודרנה הותירה לאמנות רק את זכות המחאה. כי הגדרת האמן כאוונגרדיסט, מאז מחצית המאה ה- 19, דנה אותו לעמידה ביקורתית כנגד המערכות. לא עוד נמצא האמן בברית עם הריבון ו/או עם האומה: משימתו להילחם באלה בשם ערכי העל ההומניסטיים של ה"נאורות": חירות, שוויון, אחווה ו… "שלום אוניברסאלי", כהגרת עמנואל קאנט. תהילת המלחמה נותרה רק כאופציה אמנותית של משטרים טוטליטאריים.

 

בהקשר זה, ראוי להדגיש: באותם ימים ממש בהם חגגה אירופה הפאשיסטית את הציור הלאומני, כולל ציורי מלחמה נאציים, הציירים היהודיים (והארצישראליים) הגיבו בתוגה סוטינית, בהתכנסות באינטימי בחשוך ובייצוג אנטי-הרואי של דמות האדם. זכות הומניסטית גדולה זו של הציור היהודי והארצישראלי משנות ה- 40-30 שבה והוכיחה עצמה בתגובה האמנותית למלחמת העצמאות, כאשר ציורי תש"ח נמנעו ברובם הגדול מייצוגי גבורה, ואף להפך, התמקדו בייצוגי קינה ואבל על מות חיילים ופציעתם. והדברים ידועים.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: