האביב העברי

                             האביב העברי

                                     פרשת "קורח"

 

בחישוב זריז, שאינו נכנס לפרטים, כמות המתים בעונשים שהשיתו משה והקב"ה על בני ישראל במדבר עולה על 42,000 איש (רק חשבו על 24,000 ההרוגים במגיפה שפרצה כעונש על ההשתדכות לבנות מואב, או על ה- 14,700 שנהרגו במגיפה שבעקבות פרשת קורח, וה- 3000 שנשחטו בעקבות פרשת עגל הזהב – והנה אתם כבר קרובים למספר). ולא כללתי בחישוב זה מוות טבעי, מוות מהרעלות, הכשת נחשים, מלחמות ושאר מרעין בישין האורבים לנודדי מדבר בעת העתיקה. חִשבו על כך: למעלה מ- 42,000 איש (למעשה, הרבה-הרבה למעלה מזה: מתקפת הנחשים שתתרחש בפרשה הבאה תגבה המוני הרוגים!) מתוך שלושה מיליון בקירוב (האומדן המקובל של בני ישראל בסיני): מספר מעורר חלחלה. השוו ל- 200,000 הנטבחים בסוריה בת ה- 17 מיליון תושבים.

 

בשביל מה הם היו צריכים את כל זה בני ישראל?! כלום לא עדיפים החיים במצרים, ולו גם כעבדים, על פני הצרה-צרורה הזו של ארבעים שנות סבל במדבר בהנהגתו של מנהיג קנאי ואכזר מאין כמותו, תנאי רעב וצמא וחיסולים המוניים?! והאם, לאחר כל התלאות והמהמורות שבדרך, אין מקום לסדקים בקבלת סמכותו הכול-יכולה של משה?

 

פרשת "קורח" מזמינה את המחשבות הספקניות הללו. סיפור המרד במשה ומחירו המר הוא פועל יוצא של התמרמרות עממית גוברת, שהיינו עדים לה לאורך הפרשות הקודמות. כן, בני ישראל קצו ב"סידור" שכפה עליהם משה (ומשפחתו הגרעינית, האוחזת בהגה השלטון הטוטליטרי) בשם אלוהים, אשר ספק אם הם מאמינים בו אמונה שלמה. בתנאים הבלתי אפשריים של מסע הייסורים, אפילו הבטחת "ארץ זבת חלב ודבש" מתמוססת (ובפרט, לאחר מסע הריגול ברחבי כנען, שחשף את האמת על "הארץ המובטחת"), ועתה מצרים היא-היא זו שהפכה ל"ארץ זבת חלב ודבש":

"המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר. אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו…" ("במדבר", ט"ז, 14)

 

ומכאן, שאמירתם המתריסה של האחים, דתן ואבירם, למשה – "לא נעלה!" – כוונתה (כפי שכבר ציינו פרשנים) – לא נעלה לארץ כנען. נדמה לי שאני מסוגל להבין אותם.

 

אך, פרשת "קורח" היא, קודם כל, פרשת מרידתם של קורח ועדתו, הקוראים תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. פה מדובר בשבר גדול בתוך המשפחה, בקדקוד, כלומר בתוך המשפחה השלטת. שהלא, קורח הוא נכדו של קהת בן לוי, בן-דוד של משה, לא פחות! נכון, שמשה גדל כנסיך בארמון פרעה, שעה שקורח גדל בגושן כעבד עברי, אבל מדובר בשניים שהם בערך באותו גיל, שניים הנמנים על השבט המיוחס, אף המקודש, שניים שמכירים היטב זה את זה מקרוב. מה זכותו של האחד להתעלות מעל חברו?!

 

נסו לדמיין: שני בני-דודים שלכם, שאותם אתם מכירים לפְנַי-ולפנים (ולאו דווקא מעריצים), שניים שהמליכו עצמם עליכם בעריצות, אף ייחסו לעצמם קדוּשת יתר בקֶרב החוג המשפחתי המוצהר על ידם כקדוש; האם לא הייתם חשים טינה וטוענים נגדם בדיוק כך:

"…רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', מדוע תתנשאו על קהל ה'?" ("במדבר", ט"ז, 3)

 

כוונת הדברים: אתם, משה ואהרון, שהכרזתם על קדוּשת בני שבט לוי, מהי זכות היתר שלכם על פני שאר בני השבט, כלומר עלינו?! או (כפרשנותו של שד"ל), על סמך מה הענקתם לאהרון ובניו דווקא את סמכות הכהונה, שהיא – כמקובל במצרים – יֶדע הקסמים והלחשים, בנוסף על זכות ניהול הפולחן?! (ולפיכך, אין כוונת הכתוב, כפי שהבין ישעיהו לייבוביץ', תפיסת הקדוּשה על ידי קורח כערך נתון, המבטיח לָחבר במועדון הקודש את כל הטוב שבעולם ופוטרו מכל אחריות אישית). הטרוניה נגד הדרתם של בני לוי מהכהונה היא גם שתסביר את הסכמתם של אנשי קורח להצעת משה – להקטיר קטורת לצדו של הכוהן הגדול, אקט השמור, כזכור, למעמד הכוהנים בלבד. נשים לב: אל-נכון זוכרים אנשי קורח היטב מה אירע לשני בניו של אהרון שעה שהקטירו קטורת אסורה, ואף על פי כן, הם נכונים לסכן את חייהם ולוּ רק יטעמו מטעם ניהול הטקס הכוהני. מקובלת עלי דעתו של הרבי מלובביץ', שבנכונותם זו, הוכיחו אנשי קורח את תשוקתם העילאית לגעת בקודש. ובהתאם, לא מקובלת עלי דעתו של ישעיהו לייבוביץ', שראה בקורח ואנשיו הוכחה לביזוי הקדושה הטהורה לשמה.

 

כן, בהחלט אפשר, שעסקינן בבזויי נפש יהירים ותאבי שלטון, מי שציפו ליתר ייחוס מעמד כוהנִי בזכות קרבתם המשפחתית למשה ואהרון, ומשלא זכו – הרימו ראש. אך, מותר, ואולי גם חובה, לבקר את משטרו של משה, את אופן חלוקת הסמכויות שהנהיג ואת "ענוותו" לאשורה. ומותר, ואולי גם ראוי, לתלות בקורח אי אלה צדדי זכות.

 

אני מנסה להבחין את מרידתו של קורח ממרידתם של דתן ואבירם (בני שבט ראובן!), הגם שהכתוב בפרשת "קורח" מחבר ביניהם. שלתפיסתי, אין דומה הקרע בתוך בני לוי לקרע בין בני ראובן ובני לוי. בני ראובן – דתן ואבירם – הם בני השבט הבכור, ומרידתם היא מאבק על הבכורה שנלקחה משבטם וניתנה לשבט לוי. מרידת קורח ועדתו אחרת: "שמעו נא בני לוי", פונה אליהם משה ("במדבר", ט"ז, 8). משה מבין היטב שהמשבר הוא פנים-משפחתי, תוך-שבטי. מבחינתו, זכויות היתר שהקנה לשבט לוי די היה בהן בכדי להשתיק כל חמדת שלטון נוספת בין חברי השבט ("…ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי אתך וביקשתם גם כהונה?!" – "במדבר", ט"ז, 10). עתה, משנתגלע המשבר, עדיין הוא מטופל בכפפות משפחתיות. כך, הקשר המשפחתי אחראי לניסיון הסִנגור היחסי של משה בפני אלוהים, כאשר הוא מבקש להציל את עדת קורח, כלומר את קרוביו, מעונש המוות: "…האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף?" ("במדבר", ט"ז, 22). יתר על כן: בפסוקים הקרובים בפרשה אף יסתבר, שהאדמה שפצתה את פיה (משה, השאמאן, שיידע בפרשה הבאה לפתוח את פי הסלע ולהוציא ממנו מים, יודע גם לפתוח את פי האדמה) בלעה את דתן ואבירם, אך לא את קורח! הפרוטקציה עודנה עובדת. אמנם, בפרק י"ז, פסוק 5, נרמז אולי במשהו מותו של קורח, אך ב"דברים", י"א, 6 מסופר במפורש על הארץ שבלעה רק את דתן ואבירם ומגוריהם. וכן ב"תהילים", ק"ו, 17: "תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם."

 

כך או כך, גם קורח נעלם ונאלם. ובמילים אחרות: באופן זה או אחר, ראשי המורדים קופדו באבחה אחת. המרד דוכא.

 

כל שנותר עתה למשה הוא למהר ולאשרר את מעמדו הכוהני העליון של אהרון ואף לחשקו. תחילה, ינקוט בקסם החביב עליו מכל – קסם המַטֵה. כזכור לנו, משה מצטיין בקסמי מַטֵה: מטהו שהפך לתנין, מטהו שהנפתו הכתה את המכות על המצרים, מטהו שיפיק מים מסלע, ועתה – מטה אהרון (האם היה זה, שוב, מטהו של משה?) שפורח ומבשיל שקדים ובזאת מוכיח את מקומו של אהרון בראש מִדְרַג-הקודש במחנה. שיטת מטה הקסם, שעבדה בעבר, שבה ועובדת כעת. אך, אין די בכך למשה. המרד התוך-שבטי של קורח, שערער על מעמדם המיוחס של הכוהנים, מחייב, שמעמד-העל של אהרון בתוך שבטו יהיה, מכאן ולהבא, ברור, מובהק ומוחלט. מכאן אפוא ההבהרה החוזרת והנחרצת של משה, השב ומבדיל בין משימות הלויים – תחזוקת המשכן והסעתו – לבין משימות הקודש הפולחניות של הכוהנים, בני משפחת אהרון. ומכאן גם הציווי שמצווה משה את בני לוי להפריש מַעֲשר (מתוך המעשר שהפרישו לטובתם שאר השבטים) לטובת אהרון הכוהן ("במדבר", י"ח, 28). אם תרצו, מין קנס קולקטיבי על שהעז מי מתוכם לערער על סמכות הכוהנים.

 

משה יצא מחוזק מאירוע המרד הכפול. עם קורח – בהנחה שלא חוסל – אפשר שיסגור חשבון שקט בתוך המשפחה, במקום ובזמן שיהיו נוחים לו. ומי יודע, אפשר שיפצה את קורח וישתיקו באמצעות קידום כזה או אחר. כך או אחרת, אחרי הטבח ומעשי הקסם – ספק רב אם יהין מישהו מבני ישראל להתריס נגד שלטונו והחלטותיו של משה.

 

כמובן: משה, ה"ענו מאד מכל האדם", יכול היה לצאת מהאירוע בדרך אחרת, בה כבר נקט בעבר: להציע התפטרותו. אך, לא: משה עשה מה שמנהיגים עריצים עשו ועושים עד עצם היום הזה, ולא רק במזרח-התיכון: הוא מרוצץ בכל כוחו (כולל הפעלת שאול תחתיות!) את ראש הנחש המאיים להכישו וליטול ממנו ומבני משפחתו את רסן השררה. מזכיר לכם משהו?

 

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: