להראות את שאסור במבט

                     להראות את שאסור במבט

 

רק אלוהים נמצא בדרגה גבוהה יותר של איסור בראייה. "כי לא יראני האדם וחי" ("שמות", ל"ג, 20), אמר הקב"ה למשה, שזכה להתבונן באלוהיו רק מאחוריו. אין לראות את אלוהים, גם אין לייצגו, אפילו שמו המפורש אסור בהגייה. והעובר על האיסור – ישלם בחייו. ואף על פי כן, ראו זה פלא, עוד ועוד אמנים קמים ומייצגים, באים ומראים. כלומר, מראים ולא מראים, מראים מבלי להראות, דוגמת מיכאל סגן-כהן שצייר ב- 1978 את קוורטט השפתיים המבטאות את אותיות השם המפורש. אך, על החתרנות התיאולוגית הזו כבר נכתב די והותר.

 

בדרגה קלה בלבד מתחת לטאבו האלוהי הנ"ל (והרבה מעל לטאבו מבט אחר – המבט האסור בערוות ההורים, ראו מקרה בני נוח) נמצא את טאבו הכור הגרעיני בדימונה. הנה כי כן, טאבו חמור וחסר פשרות של איסור בייצוג, בראייה, בדיבור ובכתיבה נח על "בית החרושת לטקסטיל". וכל העובר על האיסור ישלם מחיר כבד, לפחות י"ח שנים של מאסר בתנאי בידוד; ראו מקרה מרדכי וענונו. אמת, סביב לא מעט מחנות צה"ל נמצא את השלט האוסר על צילום, ברם לא נאתר בישראל שום אתר שישתווה למלמ"ג באיסור הדרקוני על המבט.

 

אלא, שמניעת המבט לא תעלה בקנה אחד עם היותו של אדם אמן חזותי. שזה האחרון מחויב למבט, נידון לייצוג. כל טעם הווייתו הוא "להראות". אף יתר על כן, עוד מאז ימי הרנסנס, משימתו העליונה של האמן היא אף להראות את הנסתר מהעין – בין אם בתוך סלע השיש (מיכלאנג'לו) ובין אם במחוזות מטאפיזיים (בודלר, "תאמים", 1857). מה פלא אפוא, שב- 2007 בא האמן, יאן טיכי, והקרין בווידיאו דימוי סטאטי בשחור-לבן של המבנה הסודי מדימונה. דימוי מבחוץ, מבט רחוק מאד, קפוא, שומר על סודו, מכסה יותר משמגלה, ואף על פי כן – המִתקן ההוא, על כיפתו, ארובתו ועוד. אך, האומנם? בשיחה (באנגלית) בין יאן טיכי לבין קתרין היקסון (ניו-יורק, 1 ביוני 2009) קראנו:

"היקסון: אתה יוצר אובייקטים מנייר או פורצלן, על פי רוב בהסתמך על דימויים הנמצאים במרשתת, ואתה מנפיש אותם בהקרנה דיגיטאלית. כמה ממושאי המיצב שלך מופשטים […] אך גם עבדת עם מספר אתרים ספציפיים, כשיצרת דגמי נייר לפי דימויי הרשת, כגון שדה-התעופה על שם יאסר עראפאת בעזה והמִתקן הגרעיני בדימונה. בתערוכת יחיד במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו הצבת דגם נייר של בית הכלא הסודי, מִתקן 1391, האתר השנוי במחלוקת, שזכה לפרסום ב- 2003. הגם שמדובר במבנים חמים מבחינה פוליטית, הצגת אותם כאילו ממרחק: קטנים, קרים ואטומים. מדוע בחרת באתרים כה טעונים אלה?

טיכי: הנושא הוא נגישות והפצת מידע. האתרים הטעונים הללו אינם נגישים לציבור מסיבות פוליטיות שונות. אבל יש די מידע חזותי במרשתת בכדי שאוכל ליצור מודל נייר של המבנה ולהפיצו כמארז של תגזיר. מודל הנייר השביר של תחנת הכוח מוצב על הרצפה ומגדיר מחדש את יחסי הבניין והצופה." (מתוך האינטרנט, אתר Artis)

 

אם כן, יאן טיכי הראה ולא הראה. כלומר, הציג לעינינו תמונת תחליף (רעוע, בן-חלוף, ניגודו של המבנה האימתני ההוא), משמע ציית לטאבו המקור האסור במבט. את הטאבו מעורר החרדה (והקשור בתודעת שואה) הפך טיכי למשחק משעשע לגיל הנעורים, משהו מסוג דגמי ההרכבה של אווירונים ואוניות. אך, לא בדיוק: שהאמן הקפיד להותירנו על גבול הספק, בבחינת מי שגם מספק-לכאורה את תאוותנו להצצה באסור.

 

ב- 2012 הציג איתמר לוי בתערוכה הקבוצתית, "חמור" (שאצרה רויטל בן-אשר פרץ ב"בית-בנימיני" שבתל אביב) צלחות קראמיקה ומבנים ארכיטקטוניים-מיניאטוריים מקראמיקה, בהם שב וחזר מבנה הכור הגרעיני מדימונה, כשהוא ממוקם על משטח עגול. האובייקט הקראמי הזעיר לבש אפוא צביון של חפץ ביתי, דקורטיבי, מסוג פסלוני הפורצלן הבורגניים, כמעט חפץ "שימושי" בשכנותו לצלחות הקראמיקה. יתר על כן, איתמר לוי גלגל את מבנה הכיפה והארובה של הכור למבני מסגד (כיפה ומינרט), תוך שהמשיך וגלגל את הצורות באסוציאטיביות חופשית (דוגמת עיצוב הארובה בזיקה אירונית ל"מונומנט האינטרנציונאל" של ולדימיר טאטלין). המרחב האמנותי הקראמי, המצטיין בתמימותו וחפותו ממעורבות פוליטית (למעט חריגים נדירים, כשלומית באומן) נוסח עתה במונחים כמו-חתרניים. החפץ הקראמי – מושא המבט של הוויטרינה הביתית – הומר בחפץ האסור בראייה ואנטי-בורגני לכאורה, חפץ ה"מנגן" על מיתרי חרדותיו המודעות והבלתי מודעות של הצופה (ברמות שואה אטומית ו/או המרחב המוסלמי).

 

אלא, פעם נוספת, איתמר לוי הראה ולא הראה את שאסור לראותו ולהראותו. שעדיין, הדימוי המשמש אותו היה אותו צילום סטנדרטי רחוק וכוללני, זה המוכר מהתצלומים המותרים לפרסום, מבלי שהאמן ינסה (ואם ינסה, האם יוכל?) לפשפש בקרביו, לקרבו לעין, לחשוף צפונותיו. מבטו של א.לוי על המִתקן הגרעיני, בדומה למבטו של י.טיכי, הוא מבט עיוור, מבט שאינו רואה, מבט שמזכיר את חור ההצצה המפורסם של מרסל דושאן (1966-1946), בו אנו מגלים רק תפאורה של ארוס ויוצאים עם פחות מחצי תאוותנו בידינו.

 

בין 2014-2012 יצר אוהד מטלון את סדרת עבודותיו הצילומיות בשחור-לבן, "הקרנת נגטיב/פוזיטיב סטאטית", המוצגות בימים אלה בתערוכת "שטח הפקר" בבית האמנים בירושלים (אוצר: מרי שק). תיארה האוצרת בקטלוג התערוכה:

"מטלון יוצר דימויים בלתי נגישים וייחודיים, אסורים, העוטים ממד נשגב ונסתר. הוא אינו מבקש לחשוף מידע אלא להדגיש את איסור החשיפה וחיפוש האמת, מתוך עיסוק ברצון הממסד הפוליטי להגן עלינו באמצעות הסתרת מידע. יצירותיו מתעמתות עם השאלה האם הסתרת מידע בהכרח מעניקה את ההגנה המצופה ממנה. בחירת הצילומים מדגישה את הדיכוטומיה בין אתר לסמל, בין הממשי לנעלם. בצילומים, הופכים האתרים לשטח הפקר אותו מטלון מטהר וממקם באזור אפוקליפטי נטוש. המינימליזם המוקפד מרבה את הנסתר על הגלוי. האלמנטים המרחפים, חודרים לנוף סוריאליסטי, ובשילוב טכניקת פוזיטיב-נגטיב, כל דימוי נראה כסצנה הלקוחה מסרט מדע בדיוני."

 

הקרנות הצילומים של אוהד מטלון אפופות תחושת מוות וחידלון. משהו בדינאמיות הסטאטית של ההקרנה טומן בחובו דואליות של חיים ומוות, כאשר האמן מפנה את תשומת לבנו לנופים מדבריים, ריקים מאדם, מעין נופים "ירחיים", בהם ממוקמים מבני מודיעין מוזרים, או צפלין, או מבנה קובייתי בבטון, או עיירה בדואית ריקה מאדם, או הכור הגרעיני התָחום בגבעות ישימון ובוואדיות צחיחים. נפש חיה אינה נעה בנופים הכמו-נטושים הללו, נופי זרות ומוזרות, נופים של מסתורין, אימה וכוח עלום, שסמיכתם יחדיו מטעינה את המצולם בתוכן של בדיון.

 

וזוהי, אמנם, שאלת היסוד הנחה לפתחם של כל המבטים הנ"ל אל האסור במבט: האם האמנות רואה? והתשובה ברורה: האמנות כאילו-רואה, אך היא, בעצם, עיוורת. היא מציגה לעינינו דימוי ריק שהתחפש לממשות. בעוד אמנות העבר התיימרה לחדור מבעד ל"מסכי המאיה" אל גרעין האמת, מבטם של אמני הכור האטומי חסום בחומות המדיה: הדימוי ההמוני והנדוש של הכור, הדימוי ה"מותר", הוא אך דימוי מעטפת, שהוא גם קצה גבול מבטם של האמנים. זהו גבול הייצוג המוכר לנו, הדן את האמנות העכשווית ל"שדה המסמנים", המזוהה עם שדה הדימוי המחצין, המניפולטיבי, ולפיכך – הבדיוני. לכן, אמנות הכור האטומי היא, בעומקה, מטפורה למבט באמנות העכשווית בכלל: המבט אל ה"מבחוץ", אל המדומה והווירטואלי. וכך, כל שבכוחם של האמנים הנ"ל לעשות הוא ליטול את הדימוי האינטרנטי המשומש והבלוי, הדימוי נטול התוכן של הכור, ולהפוך ולהפוך בו כחומר לפיקציה – אולי למשחק הרכבה של מודל, אולי לחפץ דקורטיבי "חביב" דמוי-מסגד, אולי לתפאורה של סרט מתח בסגנון מד"ב… מדימוי לדימוי, מווירטואליה לווירטואליה. בהתאם, המבט בצילומים המוקרנים של אוהד מטלון מעלה בצופה את התהייה הבלתי נמנעת: האם העיירה הערבית המצולמת היא בכלל אמיתית, או שמא מדובר בהדמיה של ישוב ערבי לצורך אימוני הצבא? והאם צילום הכור הוא צילום הכור, או שמא הוא אך הרכבה דיגיטאלית של דימוי מומצא?

 

לכאורה, אמני הכור האטומי שלנו ניכסו גם לעצמם את סמכות המבט: שמעתה, לא רק אנשי משרד-הביטחון אחראיים על המבט הציבורי בכור, אלא גם האמנים. שהנה, עובדה: הם מעצבים ומציגים את דימוי הכור לציבור. כאילו, הפקיעו האמנים את הסמכות מהממסד הביטחוני. וכאילו, בנועזותם, גאלו את הכור מתהומות אפלתו אל האור. אך, רק כאילו. שכן, האמן העכשווי אינו יכול לפרוץ את חומות הבדיון ולגעת בממשות שמעבר להן. בתור שכזה, מנוע האמן מלתפקד בתפקיד האוונגרדי של מקעקע המערכות, המתריס והחתרן. וכי כיצד יקעקע באמצעות דימויים שמטעם ו/או דימויים שאמיתותם בספק?! מִנֵיה וּבֵיה, גם משך האמן לעצמו את השטיח מתחת לרגליו בכל הקשור לסיכוייו כ"אמן פוליטי". אם יגאל תומרקין ומרדכי ארדון עוד יכולים היו למחות בעבודותיהם בין תחילת שנות ה- 60 לתחילת שנות ה- 80 נגד פצצת האטום ואסון הירושימה, הרי שדימויי הכור האטומי של אמנינו הם חסרי שיניים. לדלקת החניכיים שלהם קוראים – וירטואליה פוסט-מודרנית.

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: