המרגלים שחזרו מן החום

פרשת "שלח"

מה רוצים מהם, מהמרגלים המסכנים האלה: תריסר אנשים הגונים, נשיאי שנים-עשר השבטים – אישים בכירים, נכבדים וראויים מאין כמותם – "כולם ראשי ישראל הֵמָה" ("במדבר", י"ג, 3) – שנבחרו על ידי משה לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה. נרשום לעצמנו: התריסר נשלחו בצו ה' וישירות מפי משה: "וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'." (שם, שם)

מדוע שניים-עשר מרגלים? ברור: להבטיח ייצוג לתריסר השבטים. אך, מה מטרת הייצוג הזה? אין מנוס מהמחשבה, שמשה מבין את משימת הריגול גם כגישושים ראשונים לקראת חלוקת הארץ לנחלות שבטיות. המרגלים, מלבד משימת הריגול, יבחרו אזורי מחיה עתידיים לשבטיהם, ורק שלא יפרצו מחלוקות בנושא. אל דאגה: משה ויהושע ידאגו לחלוקה, כמפורט בספר "יהושע", פרקים י"ג-י"ז.

נכון לעכשיו, משימת המשלחת ברורה:
"וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרָפה, המעט הוא אם רב. ומה הארץ אשר הוא יושב בה, הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהֵנָה, הבמחנים אם במבצרים. ומה הארץ, השמנה היא אם רזה, היש בה עץ אם אין" (י"ג, 20-18)

הבה נסכם את המשימה, כפי שנוסחה מפי משה: לנוע על פני כל ארץ כנען ("עלו זה בנגב ועליתם את ההר" – י"ג, 17), להעריך את כמות התושבים, לקלוט את מידת עוצמתם הצבאית ואת אמצעי המיגון שלהם, וכמו כן, לבדוק את איכות הארץ בבחינת ארץ שפע מניבה. ביודענו את שצפוי למרגלים ואת הביקורת הקשה שתוטח בבשורתם, איננו יכולים שלא למצוא פסול אמוני בעצם הגדרת משימתם מטעם משה: כי מה פירוש – "ומה הארץ, השמנה היא אם רזה", וזאת לאחר שאלוהים הבטיח במפורש את הארץ כ"ארץ זבת חלב ודבש"?! האם אין בעצם ניסוח המשימה משום הטלת ספק בהבטחת הקב"ה?!

אלא, שלפי גרסת ספר "דברים", משה מתנער מהביקורת הזו בטענה, שהוא, לכאורה, תבע אך ורק – "עלֵה רֵש כאשר דיבר ה' אלוהי אבותיך לָך…" ("דברים", א', 21), בעוד בני ישראל הם-הם אלה שהתעקשו על שיגור משלחת ריגול מודיעינית-צבאית:
"ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן." (שם, א', 22)

דהיינו, לפי הגרסה השנייה לפרשת המרגלים, הגרסה ה"מתקנת", משה מנקה ידיו מעצם רעיון הריגול: כביכול, לא שלו הרעיון, אלא הוא אך פועל יוצא של לחץ העם (הגם, שגם בגרסה זו, משה סתר את עצמו כאשר הודה: "וייטב הדבר בעינַי" – א', 23)

נו, באמת: משה ה"לָחיץ", משה הרכרוכי, משה שלפתע-פתאום אינו יודע לעמוד על שלו ולהפעיל את סמכותו… לא משכנע (והרי, בהמשך הדרך, ימשיך משה לשלוח מרגלים: "וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה…" – "במדבר", כ"א, 32). מה שיותר משכנע הוא, שלפנינו מקרה מובהק של מאמץ הישרדות של מנהיג ערמומי, שכשל ואינו נוטל אחריות. מוכּר.

אך, נניח לזה ונתמקד בסיפור הריגול ובאופן התקבלותו המקומם: בני ישראל חונים בקדש-ברנע שבמדבר פארן, משמע – בין דרום הנגב לצפון-מזרח סיני. הימים הם ימי שלהי הקיץ: "והימים ימי בכורי ענבים": תמוז-אב, החום בשיאו. בדרום-הנגב החום ממש בלתי נסבל, וצל כמעט אַין. ואף על פי כן, תריסר המרגלים יוצאים לדרכם הקשה והמסוכנת, הנמשכת לא פחות מארבעים יום. כ-800 קילומטרים הלוך-ושוב. 20 ק"מ ביום (או, שמא בלילה: שהרי מדוע יסתכנו התריסר בפגישה עם מקומיים, הדוברים שפה אחרת, אולי אף נראים אחרת?!). לאורך למעלה מחודש וחצי עורכים הבחורים מסע מפרך ביותר, מהנגב דרך שפלת החוף ועד הגליל המזרחי – עד רחוב שבצפון בקעת הירדן ועד סמוך לחמת, הצפונית יותר, חוזרים דרומה דרך חברון, אוספים מידע על אודות שבטי הענקים היושבים בה, מלקטים מזונם במשורה ובגניבה, רחצה נדירה, קשיי ניווט (שום מפה אינה בידם; שום מידע קודם על דרכים, כיוונים וכדו')… אבל, בחורינו המצוינים עושים היטב את מלאכתם וחוזרים בשלום לקדש-ברנע. כל הכבוד.

כמצופה וכנדרש, הם ממהרים לדווח להנהגה – למשה ואהרון – ובאמצעותם, לעם כולו, את שהעלו בחכתם. הסקרנות עצומה בקֶרב העדה, המתח רב, התקוות מהולות בחרדות. ובכן, בכל הקשור לתנובת הארץ – בשורות טובות: "וגם זבת חלב ודבש היא" ("במדבר"" י"ג, 26), וההוכחה לכך הם שלל הפירות שהביאו עמם המרגלים. זה חודשים ארוכים שהעם לא ראה ענבים, תאנים ורימונים (אך, מי טעם מאלה? שמא רק בני שבט לוי המקורבים למלכות?). באשר לחלק האחר של המשימה, הבשורות טובות פחות: המשלחת התרשמה מכוחם הצבאי הרב של תושבי הארץ, מאיכות ביצוריהם, שלא לדבר על אימת הענקים מחברון:
"אפס כי עַז העם היושב בארץ, והערים בצורות גדולות מאד, וגם ילידי הענק ראינו שם." (י"ג, 28)
לא זו בלבד שהמרגלים מציגים לשולחיהם תמונה צבאית אובייקטיבית של הכוחות ברחבי כנען, אלא שממפים באוזני ההנהגה והעם את מערך ההתפרשות של העמים השונים לאזוריהם: "עמלק יושב בארץ הנגב, והחתי והיבוסי והאמורי יושב בהר, והכנעני יושב על הים ועל יד הירדן." (י"ג, 29) אך, חמור מכל, מבחינת הנתונים הביטחוניים: "עמלק יושב בארץ הנגב". הנה כי כן, האויב המר מכל של ישראל ממתין להם ממש בסמוך. קרי: קרבות מרים צפויים לבני ישראל מיד עם כניסתם הצפויה ארצה. בשורה מאד לא קלה. ובפרט, שאינה מרככת את המציאות כפי שניסה משה לרככה (כמתחוור מדבריו ב"דברים", א', 20) משאמר שבני ישראל נמצאים בשולי "הר האמורי אשר ה' אלוהינו נותן לנו." (האמורי הוא שם כולל לתושבי הארץ. משה, או שלא ידע, או שביקש להפחית חרדות משנמנע מהזכרת העמלקים).

שורה תחתונה: התרשמותם מכנען של אחד-עשר מתוך שנים-עשר שבטי ישראל רחוקה מלהיות מעודדת:
"הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות." (י"ג, 33)

להודות על האמת, המסקנה הנ"ל מערבבת נתונים אמפיריים בשיפוט סובייקטיבי, בה במידה שחוטאת בהקצנת העובדות (שאנשי המידות, הענקים, נראו רק בחברון). לא פרשן אחד ולא שניים יתלה בחטא הזה את אשמת המרגלים. ברם, קשה שלא לצַפות מאנשים ברמת נשיאי שבטים שלא יבטאו הערכות כלליות ו/או יתנו משקל כבד במיוחד לנתון זה או אחר, דוגמת הענקים. המרגלים הללו, נזכיר לעצמנו, אינם איזה-שהם טוראים מחיל המודיעין. ועוד פרט שולי-כביכול: כשיכבוש יהושע את הארץ, הוא ייתקל בענקים לא רק בחברון, אלא ברחבי הארץ כולה, כמפורט ב"יהושע", י"א, 22-21). אז, מסתבר, שהמרגלים דווקא דייקו במסקנתם.

עוד יודגש: התרשמותם של המרגלים היא ברוב מוחץ (יהושע בן-נון, הצעיר, נערו של משה ונציגו בתוך המשלחת, יחזור בו מאוחר יותר ויצטרף לדעת המיעוט הלוחמנית של כלב בן-יפונה). התרשמות כמעט פה אחד. נשיאי שבטי ישראל כבר אמרנו? מה פלא, שלמשמע הנתונים וההערכות, נתקפת עדת בני ישראל פאניקה וייאוש. איך לא.

כלום בגדו המרגלים במשימתם? האם כשלו במשהו? האם לא קיימו במדויק את שנצטוו לעשות? האם שיקרו? ודאי שלא. שהרי, אלוהים בכבודו ובעצמו יאשר: "והעמלקי והכנעני יושב בעמק." (י"ד, 25). המרגלים, בקיצור, דיווחו דיווח נאמן, אמיץ, יסודי ואמיתי, שבעבורו הם ראויים לצל"ש. וכי מה ציפה משה: שהתריסר יחזרו ממסעם עם בשורות מעודדות ומתוקות ותו לא? כלום ציפה שנתוני השטח יתמכו ללא עוררין בתוכניתו הדתית? מה לעשות, שהמציאות לא עלתה בקנה אחד עם חזון ההתנחלות החלקה, הקלילה ונעדרת הסיכונים והמהמורות?! וכיצד אפשרית התנחלות (מילה אחרת לכיבוש ועקירה) light שכזו, בלתי מאיימת ובלתי מסוכנת, כאשר הארץ מאוכלסת כולה בעמים הרואים בה את ביתם? ומה חשב משה, שהוא שולח משלחת פיקטיבית של "יֶסמנים"?!

דינם של מבשרי האמת אחד הוא לאורך ההיסטוריה: המבשר הוא-הוא האשם, לא המציאות ולא תוכן בשורתו. משה רצה בשורה אחרת, ואוי לו למבשר שלא יחזור עם הבשורה ה"נכונה":
"וימותו האנשים מוציאי דיבת הארץ רעה במגפה לפני ה'." (י"ד, 37)

זה סופם של עשרת ה"בוגדים", שלא דקלמו את שייחל מנהיגם, ובמקום זאת, אבוי, דיברו אמת…

בדיעבד, ובמבט כוללני יותר: מסעם של בני ישראל ממצרים לכנען הוא מסע דתי-אמוני רדיקלי. כל התנגשות בין הרוח המאמינה לבין נתוני המציאות סופה אסון למפקפקים ולמהססים. דוברי האמונה לא יניחו לעובדות הריאליות לערער על הרוח האמונית. אלא, שסיפור הסתירה הזו הוא סיפור יציאת מצרים כולו ואולי גם סיפור המצב האנושי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: