הבשר והרוח

לאיל מגד

פרשת בהעלתך

הרבה, הרבה בשר מפטם את פרשת "בהעלתך"; אולי אחת הפרשות הפחות צמחוניות בתורה. תחילה, קורבן שני הפרים – פר כפרה ופר חטאת – המסמלים את הקרבת הלויים לה' ("והקרבת את הלויים לפני ה'…" – "במדבר", ח', 10). שהלויים הם ה"בכורים" העבריים, ובתור שכאלה שייכים לקב"ה ("כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה…" – "במדבר", ח' 17). ובמילים אחרות: בשר הפרים המוקרב לה' הוא תחליף בשרם של הלויים, אנשי האלוהים. אנו שמים לב: אלה המופקדים על הרוח – מדומים לבשר הבהמה.

מיד לאחר מכן, דנה הפרשה בהקרבת קורבנות פסח: כל משפחה ממשפחות בני ישראל מצוּוָה להקריב זבח שה ולאוכלו (במסורת "שמות", י"ב). הרבה שֵיות נשחטים. כל העם מָנגָל. ואם לא די בעשן הזה, בא תיאור המשכן המכוסה ענן – "ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד הבקר" ("במדבר", ט', 15). וברור, שמקור האש וה"ענן" הוא במזבח הפעיל במשכן, שיוקֵד להבות ועשן.

מעט מאוחר יותר באותה פרשה, שולח אלוהים אש במחנה בני ישראל, אות לזעמו על העם המתאונן. אלוהים שורף את בשר עמו הרוטן, הקובל על היעדר בשר: "מי יאכילנו בשר?" ("במדבר", י"א, 4). בשלב זה מתרחש אירוע כפול:
א. אלוהים מאציל מרוחו של משה (שהיא רוח אלוהים המפעמת בו) על שבעים זקני ישראל (סעד למשה בהנהגת העם הסורר). ובהקשר לרוחניות מורחבת זו תצוין גם פרשיית אלדד ומידד המתנבאים במחנה – "ותנח עליהם הרוח" ("במדבר", י"א, 26), ותגובת משה: "…ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם." ("במדבר", י"א, 29)
ב. העם מפוטם בכמויות בשר דמיוניות: "לא יום אחד תאכלון ולא יומיים […] עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא…" ("במדבר", י"א, 20-19).

קישור שני המהלכים הללו נעשה אף הוא באמצעות רוח, אף כי רוח אחרת: "ורוח נסע מאת ה' ויָגַז שלוים מן הים." ("במדבר", י"א, 31) אלא, שסופה המר של רוח זו הנושאת בשר (רוח בשרית שהיא היפוכה של רוח בשורה…) הוא שחיטה גדולה ששוחט הקב"ה בגופו של העם הזולל את הבשר: "ויך בעם מכה רבה מאד." ("במדבר", י"א, 34)

סיום פרשת "בהעלתך" עודנו מעמת רוח עם בשר: הרינון שרננה מרים באוזני אהרון על אודות משה והאישה הכושית עולה לה בצרעת, שהיא ריקבון הבשר ("…יֵאכֵל חצי בשרו", מתואר נגוע הצרעת, "במדבר", י"ב, 12). הנה כי כן, רוחניותו הנשגבה של משה האלוהי ("ומדוע לא יראתם לדַבֵּר בעבדי במשה" – "במדבר", י"ב, 8) ניצבת כנגד הבשר הנמק של אחותו, שדיברה במשה במונחי הבשר – קשרי הגוף שלו עם האישה הכושית.

בשר ורוח מַתנים זה את זה. הלויים מתקדשים במו הקרבת שני הפרים. תנאי להימנות על מרחב הרוח הקדושה הוא שחיטת בשר והקרבתו (ואכילתו על ידי הכוהנים!). תנאי לחג הפסח הוא ה"חג" – הקורבן. ועוד: ככל שמתעצמת רוח הקודש במחנה, כך מתעצמת התאווה לבשר. אם רוח, כי אז בשר; אך, אוי לו לבשר ללא הרוח. שאז, הרוח באה ואוכלת בבשר החי…

אדם הוא בשר שהורכבה בו רוח. רוח אלוהים ריחפה, טרם בריאה, מעל תהומות המים האפלים עד שנברא עולם והרוח פועפעה בבשר. זוהי רוח החיים, נשמת החיים, "נפש חיה" המשותפת לאדם ולחי ("בראשית", ב', 7, 19). אלא, שבדין "בצלם אלוהים", רוח החיים האנושית נושאת בקרבה שמץ מהרוח האלוהית. שזהו מותר האדם שמקנה לו את זכות מתן השמות לחיות והדאגה להן. אנו מבחינים אפוא בין שלוש קטגוריות של רוח: רוח אלוהית (spirit), רוח חיים (soul) ורוח כתנועת אוויר (pneuma). בשלב הבריאה האדם הוא גוף, בשר שהורכבה בו רוח חיים (soul), אך גם שהוטמעה בה מהרוח האלוהית (spirit). משמחליט אלוהים לחסל את הבריאה בפרשת המבול, הוא אומר: "קֵץ כל בשר בא לפנַי…" ("בראשית", ו, 13). או: "הנני מביא את המבול […] לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים…" ("בראשית", ו', 17). רוצה לומר: אלוהים מביא את המבול על האדם משום שהפך בשר ואיבד את שמץ הרוח האלוהית שבנפש (ולא לשווא, עסקו מדרשי חז"ל בהשחתת הזרע של דור המבול, דהיינו בהתמסרות לתענוגות הגוף). סיום המבול הוא בסימן הרוח כ- pneuma : "ויעבר אלוהים רוח על הארץ וישוכו המים." ("בראשית", ח', 1) והיה זה אז, כשיצאו נוח ובני משפחתו מהתיבה, שאלוהים ציווה: "אך בשר בדמו לא תאכלו." ("בראשית", ט', 4) כי, כפי שנשמע מאוחר יותר (ב"דברים", י"ב, 32) – "כי הדם הוא הנפש", קרי – רוח החיים המוטמעת ברוח האלוהית: "כי בצלם אלוהים עשה את האדם." ("בראשית", ט', 6)

מכאן ואילך, הברית המחודשת בין אדם ואלוהים עומדת בסימן המשוואה רוח=בשר. לאמור: הקרבת קורבנות הבשר לאלוהים היא אישור והבטחה לנוכחות הרוח האלוהית באדם, ההשגחה. כזו הייתה בריתו של ה' עם נוח ("ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור ויעל עולות במזבח." – "בראשית", ח', 20); כזו הייתה בריתו של אלוהים עם אברהם (שלוש עֶגלות, שלוש עזים, שלושה אילים, שלושה תורים, שלושה גוזלים). בשר בהמה שב ושימש תחליף לבשר האדם וסימן את קידושו, התעלותו. ולא שכחנו, כמובן, את סיפור עקידת יצחק עם האיל בסבך.

רק בנדיר קראנו בתורה על מי שרוח אלוהים נחה עליו: יוסף, בצלאל, בלעם, יהושע, לא הרבה יותר. שמינון הרוח האלוהית (spirit) ברוח החיים (soul) הוא בדרגה המותירה את האדם נמוך מהספירה האלוהית, אף כי מעל לספירת בעלי החיים. כך התורה.

אך, סיפור יציאת מצרים מאשר תפנית משמעותית בסכימה זו של רוח ובשר. אמת, תחילת סיפור היציאה – עשר המכות, שחיטת השיות, הדם על המזוזות, אכילת המצות והבשר – כל אלה עומדים בסימן גוף ובשר. אך, מכאן ואילך, הולכת ומתרקמת נוסחה חדשה של יחסי בשר ורוח: יכי לא זו בלבד, שאלוהים הטעין את משה ברוח אלוהים, ולא זו בלבד שהעניק לעמו הנבחר את התורה – בבחינת נתיב הרוח מעל לבשר ("לא תרצח"), אלא שבחר להשכין את רוחו בלב המחנה, במשכן. נוכחות עזה זו של ה- spirit בקרב העם הנודד מחייבת ניסוח מחודש של יחסי בשר ורוח: מחד גיסא, החרפה בבשר ברמת תביעות הקורבן (וברמת ההקדשה של האדם לאל – הלויים, הכוהנים); ומאידך גיסא, העצמת הרוח האלוהית במחנה ברמת 70 הזקנים, אלדד ומידד, בצלאל, יהושע…

פרשת "בהעלתך" היא רגע המבחן הקריטי של הנוסחה החדשה: האם יצליחו בני ישראל להתעלות מעל הבשר אל הרוח. היצליחו לראות בבשר את סמל התקדשותם לאלוהים, דהיינו התעלותם מעל בשר גופם? התשובה אינה ברורה, ונכון לעכשיו, היא תובעת הרבה הרבה בשר של בני ישראל השחוטים, אשר דמם – הוא נפשם – חף מהרוח האלוהית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: