עקודים וצלובים

עקודים וצלובים

זה עתה ראה אור ספרם של יאיר זקוביץ' וסרג' רוזר, "בראשית היה הדבר", שמונה שיחות על "הבשורה הקדושה על פי יוחנן". לצד אבחנות מעניינות (אך, עם מאמץ מיוזע מדי להוכיח בכל מחיר את קדימות המקורות היהודיים), נתפסתי במיוחד לשיחה השנייה, שעניינה "הצליבה כעקידה". מאז שנת 1987, השנה בה אצרתי את תערוכת "עקידת יצחק באמנות הישראלית", ועד שנת 2008, בה אצרתי את תערוכת אינספור רישומי העקידה של אברהם אופק ("ההולכים אל ההר"), לא חדלתי לדוש בנושא, בטקסטים ובהרצאות, בין אם בהקשר האמנות הישראלית לדורותיה ובין בהקשר תולדות האמנות בכלל. כידוע, מדובר באב-עורקים גדול ורב באמנות המערבית בכלל ובאמנות היהודית והישראלית בפרט, ולא נחזור על דברים שכבר נכתבו.

אם אני שב ונדרש עתה לנושא, אין זאת אלא משום התפעלותי מיכולתם של אמנים ישראליים לבטא ביצירותיהם את זיקות העקידה והצליבה לפחות באותו היקף והעמקה של תובנות שמצאתי בספרם של זקוביץ'-רוזר. אבהיר: עצם ההקבלה בין העקידה והצליבה אינו שמור לאמנות הישראלית בלבד. אנחנו מכירים אותו, למשל, באמנות היהודית, כגון בציור השמן של מארק שאגאל מ- 1965-1960 (מוזיאון ציורי התנ"ך של שאגאל, ניס, צרפת), בו נראה אברהם (באדום) מניף מאכלת מעל גוויית יצחק (בצהוב), עת מלאך (בתכלת) מרחף מעליו, משמאל למלאך מתגלה שרה ומימינו תמונת פוגרום שבמרכזה פוסע יהודי נושא צלב. אך, ההיקף והמורכבות של ההידרשות הישראלית לדואליות היהודית-נוצרית של העקידה-צליבה היא ללא תקדים וללא הקבלה בשום אמנות אחרת. וזוהי בהחלט תעודת כבוד לאמנות הישראלית.

רק לצורך הדגמה ראשונית וכללית אחת, אזכיר את ציורו של שמואל בונה מ- 1985, ציור גדול-מידות, "חלום העקידה" שמו, שבו איחד הצייר בסגנונו הניאו-ביזאנטי את הדימוי של עקידת יצחק עם הצליבה, בה גם נוכחת מריה (או שרה): כשהוא נוקט במבנה כמו-טריפטיכוני של "ציור-מזבח" כנסייתי, אך תוך הימנעות מחלוקה משולשת נחרצת, הרכיב בונה את ציורו משלושה מרכיבים: מימין, דמות צלובה, ישו ככל הנראה, ספק-מטפסת על שלבי סולם הנטוי לשמאלה בין ארץ ושמים, תזכורת לסולם מחלום-יעקב; משמאל, משפחת העקידה התנ"כית – אברהם (המאכלת שבידו מעוצבת בצורת פגיון "שברייה" ערבי), יצחק על המזבח ושרה (בעירום מלא, כורעת סמוך למזבח); ובתווך, דימוי מופשט של מפת ארץ ישראל השלמה, מה שדן את ציורו של בונה לתפקד כ"ציור לאומי". מבט נוסף בציור מגלה, שבין "אגף ישו" מימין לבין "אגף הר המוריה" (שהוא גם אגף ה"גולגותא") משמאל (ופסגת ההר, אכן, מגיחה מימין למשפחת העקידה) מצויר נהר, הנחצה על ידי מפת הארץ האנכית. סביר להניח, שהכוונה לנהר הירדן, שזיכרון צליחתו מסמן את כניסת בני ישראל ארצה וכיבושה, מימוש ההבטחה לאבות (אך, גם ירדן ההטבלה). "חלום העקידה" של שמואל בונה הוא, אם כן, ציור לאומי הרואי, המבקש להצביע על גורלו של עם ישראל בארץ ישראל, מאז ימי האבות ועד עידן התחייה הציונית, כגורל של עקידה/צליבה (פגיון המאכלת הערבי מבהיר מיהו העוקד, לדעת הצייר).

אך, ענייני במאמר זה להצביע על התובנות האמנותיות שקדמו לניתוח הפרשני של העקידה-צליבה בספרם של זקוביץ'-רוזר. נתחיל אפוא בטיעון נשיאת הצלב כנשיאת עצי העולה:
"ב(בשורה על פי) יוחנן ישוע עצמו נושא את צלבו וכך נוצר הדמיון ליצחק הנושא את עצי העולה."
ועוד:
"מעניין שהמדרש לבראשית כב 6 מדבר על העצים שאברהם שם על יצחק כדי לשאתם עד מקום המזבח כעל 'צלובו'…"

ובכן, ב- 1985 צייר אלי שמיר בצבעי שמן על בד את דמויות עצמו, סבו וסבתו, כהקבלה ליצחק, אברהם ושרה, כאשר דמות האמן/יצחק נושאת על כתפיה את עצי העולה במבנה של צלב לרקע נוף עמק יזרעאל, נוף ילדותו ומגוריו של שמיר. העקידה-צליבה כגורל קיומי העובר בתורשה. שנתיים מאוחר יותר צייר מרדכי מורה בצבעי שמן על נייר-קלף (באסוציאציה ברורה לגוויל תורה) את יצחק נושא את עצי העולה על כתפיו וזרועותיו אוחזות כבצלב את הצרור הקשור. בראש הנייר רשם מורה באותיות כתב-קודש: "יצחק נושא את עצי העולה". יצחק (בגווני תכלת, אפור ולבן) נראה כמוזלמן, שחיף עור ועצמות, רק תחתוניו לגופו ולראשו כומתת אסירי מחנות. זהו אפוא יהודי בדרכו האחרונה אל חדר הגז. מימינו רשומה סכין, סכינו של אברהם. משמאלו, רישום של חמור ועליו שתי דמויות, אולי שני הנערים, אולי האב ובנו. מלבן אפלולי מצויר מאחורי יצחק ה"צלוב" ובו דימוי של סולם ניצב: עליה/עולה? סולמו של יעקב, ששום מלאך אינו יורד בו להושיע את הקורבן? וכל הדימויים גם יחד מוקפים בקו מעגל, וכמו תחמו את המוצג במעגל העקידה שהוא מעגל הצליבה היהודית לדורותיה.

היעדר המלאך והאיל הוא סימן היכר ידוע בטיפולה ההיסטורי העשיר של האמנות הישראלית במוטיב העקידה. שלפי מרבית ייצוגי העקידה של אמני ישראל, יצחק נהרג, והוא משמש משל למותם של בנים במלחמות ישראל לדורותיהם. בהקשר זה, מציינים זקוביץ'-רוזר:
"גם בספרות חז"ל מתועדת המסורת שבה יצחק נחשב 'כאילו מת': 'אף על פי שלא מת יצחק מעלה עליו הכתוב כאילו מת ואפרו מוטל על גבי המזבח…' (מדרש הגדול לבראשית כב 19)."

אני מטיל ספק רב, אם אמני ישראל הכירו את המדרש הזה. אך, באינטואיציה עמוקה, ומבלי ש"תאמו עמדות" ביניהם, חזרו וייצגו את יצחק המת בעקידה. ודי אם אזכיר, מתוך המוני הדוגמאות האפשריות, את ציורו הנודע של ארדון, "שרה" (1947), בו מקוננת האם הגדולה (באדום) כנגד שמים אפלים מעל גופת בנה המוטלת בקדמת הבד בתבנית דמות יצחק (לפי אחד מתוך שני ציורי העקידה של רמברנדט). דוגמא אחרת, יצירתית אף יותר: טריפטיכון העקידה של שרגא וייל מ- 1972, בו מייצג הלוח המרכזי והגדול את המזבח של יצחק, עליו מוטלת כותונת הפסים של יוסף (זו כותונתו של הבן שנהרג-לכאורה אך יתגלה כחי: תקוותו של האב השכול), עת מעל למזבח מרחפת המילה "תם", דהיינו קורבן תמים, תרתי משמע. ציורו של ארדון הגיב לידיעה אודות רצח בני משפחתו בשואה; ציורו של וייל הגיב למות בנו ב- 1967.

אשר לגילו של יצחק. זקוביץ'-רוזר מזכירים לנו, ש –
"המסורת המקובלת בחז"ל היא שיצחק היה בחור מבוגר, בן שלושים ושבע. […] חז"ל מקפידים להציג את יצחק כאדם מבוגר היודע היטב בפני מה הוא עומד, וכך הוא יכול לעמוד בתחרות עם ישוע (שהוא כבן שלושים שנה/ג.ע)."

גם מסורת גילו המבוגר של יצחק אינה זרה לאמנות הישראלית לדורותיה. כבר בציוריו והדפסיו של משה בן יצחק מזרחי שאה מ- 1900 בקירוב נמצא את ייצוגו העממי הפרימיטיביסטי של יצחק (במתכונת צלחות פדיון-הבן במזרח אירופה ו/או במתכונת פרסית-יהודית) כבעל זקָן. יצחק המזוקן, הכפות על המזבח, הוא יצחק המבוגר. ב- 1925 חזר משה קסטל על המתכונת הזו בציור בצבעי שמן. נציין, אם זאת, שלא היה בייצוג זה של יצחק משום טענה ביחס להקבלתו לישו.

אבחנה חשובה שמבחינים זקוביץ'-רוזר היא בין האיל לבין השה בסיפור העקידה. שבעוד "בראשית" כ"ב מוביל אל האיל הנאחז בסבך (אף כי זכורה תשובתו של אברהם לשאלת בנו, "…ואיה השה לעולה?": "אלוהים יראה לו השה לעולה בני."), בעל הבשורה ב"ברית החדשה" הדגיש דווקא את השה:
"…בעל הבשורה בחר להשתמש במונח 'שה' […] כדי ליצור חיבור נוסף בין העקידה לבין קורבן הפסח, שגם בו מדובר בשה: 'ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית' (שמות יב 3)."

ההקבלה בין "שה האלוהים" ("אגנוס דיי") לבין איל העקידה כבר צצה בכתיבה על מוטיב העקידה באמנות הישראלית. צליבתו של ישו בערב פסח, "בשעת הקרבת קורבן הפסח בבית המקדש" , קורבן השה, מחזקת מאד את ההקבלה הנדונה לעקידת יצחק. והנה, אמני ישראל, הגם שנטו לייצג איל (במידה שאיל מושיע הופיע בכלל ביצירתם), איל ולא שה, לא התעלמו כולם מעניין השה. יגאל תומרקין, לדוגמא, יצר בין 1984-1983 יצירות (באסמבלאז' ובפיסול סביבתי) בנושא עקידת יצחק, בהן השה, ולא האיל, הוא המיוצג, ולו רק בייצוג לשוני. שהרי השה הרך הולם את רעיון מותם, נפילתם, של הבנים הצעירים. וכך, למשל, באסמבלאז' מאותה עת, עיצב תומרקין בבוץ צורת צלב ועליה אותיות INRI ("ישו מנצרת מלך היהודים") ולצדה המילים Agnus Dei (שה האלוהים). מתחת לצורת הצלב התקין האמן לוח ברזל ומתחתיו ענף אופקי שלאורכו קשורים/תלויים בדים צבעוניים (כמנהג האבלות המוסלמי), בעוד על הלוח כתובות בכתב-יד מילותיו של יצחק – 'הנה האש והעצים ואיה השה לעולה'. השה של יצחק והשה של ישו – שניהם חוברים לקורבן ה"שה" המוסלמי, בבחינת קורבנות הדמים שתובעת ארץ ישראל לאורך ההיסטוריה (הצלבנית, המוסלמית, הציונית). וגם בין ייצוגיו הרבים של אהרון כהנא את עקידת יצחק בתחילת ובמחצית שנות ה- 50 נאתר דימוי של שה לא פחות מדימוי של איל.

נגעתי לעיל במקרים ספורים בלבד מתוך השפע של ייצוגי העקידה באמנות הישראלית. ואף אין כוונת הדברים לסכם את דואליות העקידה-צליבה באמנות הישראלית (שהרי, לא שכחנו, למשל, את מבנה הצלב המאפיין את סידור עצי המזבח בציור העקידה שצייר אבל פן בפסטל ב- 1948, למחרת נפילת בנו בקרבות). השפע והגיוון של הפרשנויות וה"מדרשים" האמנותיים ביצירות הציור, הפיסול, הצילום והווידיאו הישראליים שבנושא העקידה הם מסחררים ממש, וישנם אמנים – אברהם אופק, שמואל בונה, אסף בן-מנחם, מנשה קדישמן ואחרים – שניתן לערוך תערוכות יחיד רק בהתבסס על מוטיב העקידה ביצירתם. אנו רשאים אף לטעון, שעושר הווריאציות המתגלה במרחב ייצוגי העקידה באמנות הישראלית מותיר את העיון האקדמי-אינטלקטואלי במוטיב זה בדלותו היחסית. כל זאת כדי לומר, שמה שקרוי בפילוסופיה הגרמנית "אינטואיציה אסתטית" אינו נופל בכוחו, ואולי אף עולה, על מה שקרוי "אינטואיציה אינטלקטואלית".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: