קטגוריות
הגיגים על האמנות

S M I L E

S M I L E

אנחנו מכירים את סמל התיאטרון: מסיכה עצובה ומסיכה צוחקת. תולדות התיאטרון והדרמה ידעו, שחיי אדם נעים בין היגון לבין השחוק, בין הטרגדיה לבין הקומדיה. פנים צוחקות היו, מאז ומתמיד, מסמן אושר קיים או מבוקש. פעם, אתם זוכרים, כשהגיע צלם לבית משפחתנו או לבית ספרנו, היה קורא לעברנו – Cheese! – ורק לאחר מכן נשמע ה"קליק". ייצוג דמותנו תבע את בת-הצחוק על פינו, אם רצינו אם לאו. עדיין בתקשורת הדיגיטאלית של ימים אלה, אנחנו נדרשים לאייקון של הפנים המחייכות כמסר של טוב.

והנה, משאנו מגיעים אל מרחב האמנות החזותית ה"מכובדת" – נגוז הצחוק מהדיוקן. מעטים המקרים, אף כי גם אלה נמנים על יצירות המופת, בהם שולט הצחוק בפני הדמויות: דיוקן עצמי של רמברנדט עם רעייתו, ססקיה, על ברכיו (1635); דיוקן דמוקריטוס שלו (1669); דיוקנאות בציורי פרנס האלס ("דיוקן הנישואין של איסאק מאסה וביאטריקס ון-דר לאן", 1622; "השתיין העליז", 1630); ועוד ועוד); או ציורו של גוייא, "קבורת הסרדין" (1816) ובו התהלוכה עם מסיכות הצחוק ודגל האיש הצוחק; או תחריטו של גוייא, "איש זקן (צוחק) על נדנדנה" (1827); ואיך כמעט ששכחנו את חיוכה הקסום של ה"מונליזה", שהתפתח לבת-השחוק על שפתי "בֶּנוּאָה מאדונה" מה"הֶרמיטאז'" שבסנט-פטרסבורג (1480). ואם כבר הזכרנו את ליאונרדו, כלום נשכח את הצחוק מרישומי הראשים הגרוטסקיים שלו (1490)? וכן, אה, ישנו  הציור הענק במוזיאון ישראל, "המלך שותה" (או: "חגיגת הלילה ה- 12", ציורו של יקוב יורדנס ההולנדי מ- 1645, בו כולם מתפקעים מצחוק סביב שולחן הכירה, למעט אחד שמקיא והכלב שמתבונן בו בהשתאות… וכן, כמעט ששכחנו: יו מינג'ון, האמן הסיני, שאינו חדל לייצג את עצמו בציור ובפיסול כשהוא מתפקע מצחוק.

אך, האם אני טועה בסברי, שהצחוק, לא זו בלבד שמנתו קצובה מאד באמנות, אלא שהוא שמור בתולדות האמנות בעיקר לאזורי הרֶשע והחטא? אלה הם ציורי "מושב הלצים" של השיכורים בתמונות ההווי ההולנדיות מהמאה ה- 17 (יאן סטין, פרנס ון-מיריס ועוד), בציור השתיינים של ולאסקז ("ניצחון בכחוס", 1629), ואם להודות על האמת – גם הדיוקן העצמי הנ"ל של רמברנדט עם ססקיה לא היה אלא תמונת שתייה לשוכרה (ולחילופין, להזכירנו, שמו האחר של הציור הוא "הבן האובד עם זונה"…). בהתאם, מי אם לא פלסטף השייקספירי יצחק בציורי דיוקנו, או הסאטירים ושאר שתיינים, או נואפים למיניהם, או סתם רשעים המענים קדושים.

קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

ה חֶֶ רְ פָּ ה

ה חֶ רְ פָּ ה

הערב יורד על יום העצמאות. מגיא-בן-הינום עולה עשן המנגל. החמסין נשבר. עוד מעט וגשם יירד וישטוף את הכול. זמן לחשבון נפש.

*

עוד יבוא היום ותישאלנה השאלות. עוד יבוא היום והזרקור יופנה אל האמנות הישראלית העכשווית והשאלה תרעם: מה עשית, אַת, אמנות ישראל, באותם ימים רעים של תגי-מחיר, הונאות עָם ועולם בנושא שיחות השלום, ימי בנייה מנשלת ופרועת רסן בחסות הולכות שולל ומעשי רמייה למיניהן, ימי (ולילות) ההתנכלויות – ההשפלה, המעצרים וההרג של אזרחים חפים מפשע?! והיכן הייתם אתם, אמני ישראל ולווייניהם (כולל המחבר) באותה עת מרה, עידן שְרָרַת הימין הקיצוני, הכיבוש הממאיר, החקיקה האנטי-דמוקרטית וחגיגות המתנחלים?!

ועד שיבוא אותו יום ועד שתוטחנה השאלות, לאן נוליך את החרפה?!

והאמנות תידום: המפקדים הוותיקים, אלופי הקרבות וה"אחרַי!" באמנות הישראלית של שנות ה- 70, תש כוחם ברובם: יגאל תומרקין, משה גרשוני, אביטל גבע, פנחס כהן גן, יחזקאל ירדני, אבישי אייל וכו' – מהם שבריאותם לא שָפרה עליהם ומהם שפשוט עייפו מהמתרסים וקולם לא עוד נשמע. אך, גם דור הביניים, דור שנות ה- 90-80 ברובו הגדול, דומה שעומעמו מאד תדריו: דוד ריב מתמיד לצלם בבילעין, אך ציוריו – איכשהו – פחות נשכניים משהיו; ציבי גבע מסתגר בציור דימויים אפוקליפטיים מופשטים-למחצה; ארנון בן-דוד נגוז אי-שם בניו-יורק; יורם קופרמינץ ביכר את השתיקה; גבי קלזמר מושח קווים מונוטוניים על בד; שרון קרן משחק באש ("זיק"). האם גם לצילומיהם המטלטלים של מיקי קרצמן ואלכס ליבק "התרגלנו" עד כי לבנו גס במראות החֵרְפָּה?

מעטים שבמעטים, נדירים שבנדירים קולות המחאה והמצפון העולים כיום מהמרחב האמנותי. בתי הספר לאמנות, מהם היינו מצפים לחיל-החזית (דוגמת "בצלאל" של שנות ה- 80-70), הפכו לבתי מרגוע. אם רק עוד לפני כעשרים שנה, המשוואה אמנות=שמאל הייתה כמעט מובנת-מאליה, הרי שכיום, במידה שהמשוואה הזו עודנה תק̤פה, היא דורשת הוכחה. והוכחה אין.

טלו, למשל, את מבצע "Picture Peace", שיזמו לארי אברמסון ודוד טרטקובר (אחרוני הלוחמים?) כהשלמה לאתר Peace Hub, שאמור היה ללוות "און-ליין" את שיחות השלום ישראל-פלסטין: ראשית המבצע ב"קול קורא" ששוגר במייל פתוח (לכל אדם – בארץ, בפלסטין ובחו"ל), הזמנה למשלוח דימוי מקוון כלשהו הקשור במצב הכיבוש ובהיחלצות ממנו. בימים אלה מוצגות התגובות, בגודל A4 כל אחת, ב"בית-הגפן" שבחיפה. מסתבר, שנענו לקריאה כמה מאות איש מרחבי הארץ והעולם. אלא, שלא זו בלבד שמדובר בקרוב לשליש בלבד ממספר ההיענויות הזכורות מתערוכת "40 שנות כיבוש" (שיזמו אברמסון, טרטקובר, דוד ריב וסלימן מנצור בבית האמנים בירושלים, 2007), אלא שהמגיבים – כמעט כולם דמויות אנונימיות. האמנים המוכרים יותר, ולו במעט, מעולם האמנות הישראלי הדירו רגליהם. אפילו את דוד ריב וציבי גבע כבר לא תמצאו בתערוכה. אמני ישראל – מְתֵי מִדבר.

קטגוריות
אמנים נשכחים

מחווה קטנה ומאוחרת ליוסף מעוז

מחווה קטנה ומאוחרת ליוסף מעוז

ישבנו אצל י.א בימין-משה וסעדנו לבנו בחמין משובח, שעה שהעלתה זיכרונות משיעורי הספרות המופלאים שזכתה ללמוד כתלמידה בבית ספר בקריית-מוצקין בסוף שנות ה- 50. המורה לספרות היה גבר נאה מאד, סיפרה, מושא דמיונותיהם של נערות הכיתה, אדם כריזמטי העונה לשם יוסף מעוז. ועוד סיפרה י., שראייתו של המורה הייתה כבדה מאד, תולדת מחלת עיניים שלקה בה מלידה. הרכיב משקפיים עבים מאד, אך ראה לעומקם של דברים. משיעורי הספרות שלו, הוסיפה, יצאו סופר כדוד שיץ וסופרת כיהודית קציר. י. זוכרת היטב את הנושאים ההומניסטיים והפוליטיים בעלי הגוון השמאלי הבלתי מתון שמעוז נסך בשיעורי הספרות, מה שהביא בסופו לפיטוריו מחמת תלונות של הורים רביזיוניסטיים. "היה פרובוקאטור בלתי נלאה, מין שור-נגח, מה שלא תמיד היה קל לחלק מהתלמידים", היא מציינת. לא זכור לה אם לפני או אחרי הפיטורים אירעה למעוז התאונה הנוראה, עת נפל לתוך פיר מעלית, אסון שדן אותו לכיסא גלגלים לשארית חייו, כשהוא סובל מפגעי גוף קשים. יוסף מעוז נפטר בחיפה כבר לפני שנים, הוסיפה י., ורעייתו, שוש, עברה להתגורר בכרמיאל. לבקשתי, נותנת לי י. את מספר הטלפון של שושנה מעוז, ואני, כמובן, ממהר להתקשר.

*
מה לי נדרש לפתע ליוסף מעוז זה? התשובה מחזירה אותנו ל- 1975, ימים בהם עמלתי על חיבור מאמר בשם "ציירים על החומה", שהוזמנתי לכתבו על ידי אדם ברוך, עורך "מושג". יצאתי אז לגלות מחדש את הריאליזם החברתי הישראלי משנות ה- 50, מגמה אמנותית שכמעט נמחקה כליל מהזיכרון התרבותי. עד מהרה, נמצאתי מתרכז בחבורה החיפאית – גרשון קניספל, נפתלי בזם, שמעון צבר, צבי מילשטיין, ניסן אנגל, משה גת, אברהם אופק, אלכס לוי, אברהם בראונשטיין, מנחם גפן ועוד, קבוצת ציירים צעירים, מפ"מניקים וקומוניסטים ברובם, שראו בריאליזם החברתי – ייצוג שוכני המעברות, ערביי הממשל הצבאי, פועלי התעשייה במפרץ חיפה וכיו"ב – את תעודתם האוונגרדית, שהיא, מבחינתם, התשובה לפסוודו-אוונגרד של אמני ההפשטה הבורגניים מקבוצת "אופקים חדשים". מהר מאד עלה שמו של יוסף מעוז – אותו מורה כבד-ראייה, שנהג להיפגש עם האמנים החיפאיים הנדונים ותפקד כמין אידיאולוג או מדריך רוחני. במאמרי, "ציירים על החומה", תיארתי כך:
"זוהי קבוצה שאף נעזרה במשהו הדומה לאידיאולוג מרקסיסטי – יוסף מעוז, מורה צעיר – ואף ניסתה לבסס את בשורתה ולהעבירה לרבים. […] ב- 1955 מתארגנים הללו וחבריהם במסגרת 'חוג הציירים הריאליסטיים'. זהו חוג של פגישות חד-שבועיות של ביקורת ישירה בסטודיו של כל אמן ואמן…"

דמותו של "אידיאולוג" זכורה לי מציורי הריאליזם החברתי. הדיאלקטיקה של תיאוריה ופרקסיס היא, כידוע, מיסודות המרקסיזם, ולא במקרה צייר יוחנן סימון בתחילת שנות ה- 50 מתווה לציור קיר ובו, לרקע בית חרושת, מקיפים פועלים (ופועלות) את האידיאולוג, או המורה, הניצב ומרצה מאחורי שולחן ועליו ספרים וגיליון נייר. בציורי הקיר המונומנטאליים של דייאגו ריברה ב"ארמון הלאומי" במכסיקו סיטי בולט הציור הענק, בראשו משקיף קרל מרקס, גופו בוקע מתוך דף מדפי "הקפיטל", והוא צופה אל עבר אינספור הדימויים של מלחמת המעמדות. כך, שהזיווג בין חבורת אמנים בעלי השקפה מרקסיסטית לבין "אידיאולוג" אינו אמור להפתיע.

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית מודרניזם ישראלי

מרדכי ארדון: ירושלים ואתונה

מרדכי ארדון: ירושלים ואתונה

לכל אורך דרכו של מרדכי ארדון, עשייתו החינוכית-עיונית השלימה את עשייתו הציורית. בוגר ה"באוהאוס" והמורה-לשעבר בבית הספר לאמנות של יוהנס איטֶן (ברלין), עלה ארצה ב- 1933 וכבר ב- 1934 הציג בבית הנכות הלאומי בירושלים תערוכה דידקטית של הסברים מילוליים לציורים נודעים. ניהולו את "בצלאל החדש" בין 1952-1940, שיעוריו הפופולאריים במוסד, תערוכות נודדות שארגן, הרצאותיו האהובות ברדיו בנושאי אמנות, הראיונות הרבים שהעניק, המאמרים שפרסם – בכל אלה בצבצה השקפת עולם אמנותית ותרבותית, שתגולל להלן ואשר נידונה להידחות כמעט כליל על ידי המודרנות והפוסט-מודרנות הישראליות לדורותיהן. סיפור מפותל על חזון שלא צלח.

ב- 1949, כשהוא מגיב לחיילים המתחפרים במשלטים ולחבריו עובדי האדמה מקיבוצי הרי יהודה (ארדון, עדיין מקס ברונשטיין, החל את דרכו הארצישראלית כחבר קיבוץ קריית-ענבים), פרסם ארדון מאמר בשם "האמן והאדמה". יותר משביטא עמדה ציונית של זיקת "היהודי החדש" לעבודת האדמה, ניסח ארדון במאמרו עמדה הקושרת את האמן לאדמה בקשר מטאפיזי:
"כך נקשר הקשר הנצחי שבין האמן והאדמה! האדמה – 'אלמה מאטר' היא לו, והוא, האמן, חוזר אליה תמיד כבן אובד."

שומה על האמן לשוב אל האדמה, סבר ארדון, משום שבאדמה נחה לה האמנות כמו בתוך רחם אימהית ומצפה לגאולתה, מעין גלגול ציורי של תזת הפיסול הניאו-אפלטוניסטית של מיכלאנג'לו, בתוספת מימד מיסטי-מיתי:
"…אמנות גדולה לא תיוולד קודם הזמן. היא נחה בחיק האדמה, אדמה ממש: אדמה שחורה או אדומה; וכשתיוולד, תישאר קשורה בטבורה אל האדמה; האדמה תניק לה, אף תגדלה."

אמא-אדמה זו של ארדון, האדמה המולידה והמיניקה, קיבלה צביון פחות רך ואוהב מהרגע בו עטה עליה האמן במאמרו גלימה ניטשיאנית מובהקת, זו הדיוניסית. הרוחניות הירושלמית פגשה עתה בדיוניסיות (ארדון נקט במפורש במונח זה ) בבחינת ירושלים הפוגשת באתונה. ומהי הדיוניסיות של האדמה? זוהי אדמה "נקובה וסדוקה, וריח צהריים לה! על האמן של ימינו ללמוד להתהלך בה ולנשום את השרב העולה מחוּבָּה." זוהי אדמת נחל-קדרון היבשה, הקדומה. אך, בבחינת הוויה דיוניסית, רוח המוזיקה פועמת בה. ולכן:
"נשב-נא אצלה בכל מהותנו, כמו על יד פסנתר (רגבים לה כמנענעים, שחורים ולבנים), ואז נשיר את האדמה הזאת בכל אשר נצייר."