קטגוריות
הגיגים על האמנות

הסירו ידיכם מאיתנו!

הסירו ידיכם מאיתנו!

זכורים לי היטב הימים – כעשרים שנה אחורנית – בהם עוד היו מתקשרים אלי מהטלוויזיה, ותגובתי האוטומטית הייתה: "רגע, מי מת?". משום, שאם צלצלו אלי מהטלוויזיה, אין זאת אלא כיון שאמן ידוע כלשהו הלך לעולמו. באותן נסיבות מצערות, הייתי מוצא את עצמי, לא אחת, יושב באולפן וממתין לסוף-סופן של החדשות, שאז יואילו העורכים להקצות דקה עד שתיים למשפט-שניים שנידונו מראש לדיבור של לא כלום. ולא אחת קרה, שגם המעט-שבמעט הזה נמנע ממני מחמת התרגשותם של אירועים דחופים יותר ו/או מחמת התארכות עניינים קודמים, וכל שנותר לעורך/עורכת היה להתנצל בפנַי על הטרחתי לשווא.

כשאני נזכר באותם ימים מביכים ברי לי, שהיו אלה ימים של "תור זהב" ביחסי המדיה והאמנות לעומת העידן הנוכחי של כלימה ועלבון, בו אפילו בדל טיפולה הזניח של הטלוויזיה באמנות הוא בגדר סקנדל בלתי נסבל. תודה לאל, כבר שנים שהרחקתי את עצמי ממימי המדמנה האלה, וזאת לאחר שורה ארוכה של התנסויות משפילות, בהן נזכרו עורכי חדשות באמנות אך ורק בנסיבות כדלקמן:
א. יצירת אמנות זויפה.
ב. יצירת אמנות נשדדה.
ג. יצירת אמנות נמכרה בסכום אגדי.
ד. אמן עורר שערורייה.
מטפורית, ניתן לתמצת את עליבות עניינה של התקשורת הישראלית (כן, התקשורת ברובה הגדול, זו המודפסת, הרדיופונית והטלוויזיונית) באמנות, ובאמנות הישראלית בפרט, כעניין שמתחיל ונגמר בסנסציית האוזן החתוכה של ון-גוך. קרי: אם קיצץ לעצמו האמן אוזן (מוטב, אבר-מין) – הוא יזכה לאי אלו שניות של שידור (שם, בקצה הנידח שבנידחים של החדשות). אם לא קיצץ – too bad.

אלא, שלתוך הבערות וההתמכרות לסנסציוני, לזול, לבידורי, לשטוח, להמוני, חלחל לו אסון נוסף, שהוא – היחצ"נים. הנה כי כן, קם לו צייר מדרגה י"ז, יוצר ששום אדם רציני בעולם האמנות לא ייקח אותו ברצינות, משלשל כך וקם כספים לכיסם של יחצ"נית או יחצ"ן, והנה – כפתור ופרח – כמה טלפונים נודניקים לעורכים כאלה או אחרים, הפרחת אי אלה עורבים פורחים ובלוני בדיה, ו-הופ – אותה מדליק את הטלוויזיה ונידון לצפות בחדשות (כן, בסוף, בסוף) ביצירתו המפוקפקת של ה"אמן" הנדון. אין קץ ואין גבול לשטויות האמנותיות המביכות שאנו נידונים להן בטלוויזיה (ולא רק בה) מחמת אותה בערות, אותה "רייטניגיות" ארורה, שמסתירה חוסר עניין בסיסי ואמיתי של העורכים באותו דבר הקרוי אמנות, ולבטח – אמנות ישראלית.

לצערי, תמיד יימצא אותו מומחה – ואיני מזלזל-חלילה במומחיות של אותו מומחה או אותה מומחית – שייאותו לשתף פעולה עם המצלמות והכַּתב או השדרן הבור וקצר-הרוח. הפיתוי גדול והתהילה – מי יעמוד נגדה. ואף על פי כן, ה"סידור" הזה מאפשר את התנהלות החרפה, שעה שאתה פשוט מתפלץ מול המרקע ופיך ממלמל בייאוש: "עוצו עצה ותוּפַר!".

אכן, בין עולם האמנות לבין התקשורת, ברובה הכמעט מוחלט, שורר נתק גמור, המותיר את שדה התקשורת מופקר לחוסר אחריות מגוחכת של העורכים. ואין דין ואין דיין. ניחא, תוכניות ה"תרבות", שרואות באמנות החזותית מין טרדה מציקה שמוטב להתעלם ממנה, ובליבראליות המתחסדת שלהן (כביכול, בשם אנטי-אליטיזם, בראוו!) יעסקו בהרחבה בכדורגל, ברכילות על זמרים וזמרות, מעט קולנוע, שמץ הצגת יאטרון – ובזאת יכתירו את עצמם כדוברי התרבות. אך, מה נלין, כאשר אפילו במוספי הספרות שוררת הפקרות בתחום הכתיבה על אמנות. ואפילו "ערוץ המוזיקה" הולך והופך לרשת ג'. מי מאנשי התרבות הרציניים בכלל טורח לצפות או להאזין ל"תוכניות התרבות" הללו (וכמובן, גם לתוך אלו ישתרבבו הפיקציות של היחצ"נים). ומי בכלל עוד מצפה מהתקשורת הישראלית לדיון רציני בסוגיות אמנותיות-עיוניות ואפילו לדיווח ענייני – סוקר או ביקורתי – מהשטח. שהרי קהילת שוחרי האמנות הישראלית הפכה למיעוט מוקצה מחמת מיאוס בתקשורת הישראלית. "אתם לא מעניינים את הציבור", יסבירו לכם. נכון, אתם צודקים.

אז, בסדר, כבר התרגלנו לכך שרוב האמנות הישראלית מדירה ידיה ורגליה מהאמנות. גם פחות או יותר הִסכַּנוּ לרמת הדיווח הירוד והרדוד של הכַּתבות והכּתבים לענייני אמנות (למרות סכנתם לבריאות הציבור). ואולם, אנא, עשו עמנו חסד אחרון – אתם, שם, בהנהלות המדיה בין ירושלים לתל אביב – בחייכם, חסכו מאיתנו את הביזיונות של ה"אייטמים" בנושאי האמנות הישראלית. לכו לשלום, התענגו לכם על ההבלים, המשיכו לטבול במימי האפסיים של הבידורים והשעשועים, ורק – בבקשה – הסירו ידיכם מהאמנות הישראלית!

ועד שתוסרנה הידיים, לא נותר לאמני ישראל אלא לקצץ את אוזניהם.

קטגוריות
פרשת השבוע

אמונה בכוח?

פרשת "בחוקותי"

פרקים כ"ו-כ"ז של ספר "ויקרא", הלא הם פרקי פרשת "בחוקותי", נועלים את הספר ומותירים אותי עם טעם תיאולוגי מר. מיסוד היחסים בין העברי לבין אלוהיו מנוסח בשני הפרקים, ובעיקר בראשון שבהם, באורח מקומֵם, המעלה ספקות כבדים באשר לאידיאה של האמונה היהודית.

שני נתיבי "הליכה" מציע הקב"ה לעמו לקראת "כי תבואו אל הארץ…" (הזכור עוד מפרק כ"ה, 2): האחד, הוא נתיב הציות האמוני, שיֵיענה בשפע של בונוסים (כ"ו, 13-3). השני, הוא נתיב אי-הציות, משמע פריקת העול, המצוות והאמונה, שתוצאתו הרת אסונות (כ"ו, 34-14).כמות העונשין עולה, אכן, פי שלוש, מבחינת ההיקף הטקסטואלי, על כמות התגמולים. למעשה, קריאה בוחנת של פרק כ"ו תגלה חמש דרגות עולות של החרפת הסנקציות, ככל שהסרבנות האמונית של עם ישראל תגבר. ומה שתחילתו "רק" מחלות הפוגעות בעיניים ובנפש, ילך ויחמיר בעוצמות הרעב (עד אכילת הבנים והבנות), המגיפה (דֶבר), החורבן והגלות. ולא זו בלבד, שהעונש בשיאו טובע בים של בלהות מוות ואסונות, אלא סופו שהוא מחזיר את גלגל הגאולה אחורנית אל מצב העבדות ואבדן הזהות הלאומית: "ואָבדתם בגויים ואָכלָה אתכם ארץ אויביכם." (כ"ו, 38) כי, כשם שביטל אלוהים את בריאת העולם במו המבול, כך יבטל את בריאת העם במו זעמו המכלה בעם שבחר לא להאמין בו.

האם כזו היא אמנם האמונה באלוהים?! אמונה בתוקף אקדח המוצמד לרקה?! אמונה המכוננת על אימת העונשין? אמונה כאונס של הטלת מרות?!

לאורך שנים, הרביץ בנו ישעיהו לייבוביץ' את תורתו בדבר אי-האינסטרומנטליות של האמונה באל. האמונה, כך להט באוזנינו, אינה בעבור שכר כלשהו, כי אם לשמה. אמונה התלויה בשכר – אינה אמונה, הוסיף והציג בפנינו את המופת של אברהם, שאמונתו האבירית אף עומדת במבחן הקרבת בנו יחידו אשר אהב. והנה, בא פרק כ"ו ב"ויקרא" וממוטט את מגדל האמונה של לייבוביץ' ושל קודמיו (בראשם, כמובן, הרמב"ם, "הלכות תשובה", פרק י': "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה."). כי פרשת "בחוקותי" היא הצהרה תיאולוגית מפורשת אודות האמונה כאינסטרומנטלית. ונוסיף, שבאורח מפתיע, משהגיע פרופ' לייבוביץ' בפרשנויותיו לפרשת "בחוקותי", נעדרה מהגיגיו ההידרשות לסוגיה היסודית והבעייתית העולה מהמאמר הנוכחי. ולא זו בלבד, אלא שנקט במילה "תוכחה" על מנת לאפיין את פסוקי האזהרה לסרבני האמונה (או המצוות. מבחינת לייבוביץ', השתיים – האמונה ועשיית המצוות – הן היינו הך). והלא "תוכחה" היא גנאי חינוכי למעשים שנעשו, ואילו בפרשתנו מדובר בהתראות טרמינאליות ומעוררות פלצות בנוגע למעשים שעלולים להיעשות.

קטגוריות
ציור ציוני

זהירות, אמנות לאומנית!

מטוסובסקי, לא ינום ולא ישן....jpg

 

 

Statue_of_David_Ben_Gurion_in_Rishon_LeZion,_Israel.jpg

 

אי-שם במרכז ראשון-לציון, סמוך למרכז מסחרי, מתנשא פסל ארד ריאליסטי מונומנטאלי, ניצב על סלע מסותת שחקוקות בו המילים הבאות: "גורלה של ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". מילים בסלע אלו, תרתי משמע, הנושאות את חתימת שמו של דוד בן-גוריון, משמשות בסיס לפסל דמותו של ראש-הממשלה הישראלי הראשון, הנראה כפוסע מולנו בעודו אוחז בשמאלו בכף ידו של ילד קט. השניים מחייכים. בן-גוריון נראה כדוד טוב, או מוטב – כסבא טוב ומיטיב, שמכנסיו החגורים גבוה על כרסו רק תורמים לחביבותה של הדמות הקשישה המטיילת עם "נכדה". איני יודע מיהו האמן. בכל מקרה, ניתן לקבוע שהפסל עשוי היטב מהבחינה הריאליסטית (והולם ביותר את צילום בן-גוריון ונכדו, כפי שפורסם על פני עמוד שלם באחד מעיתוני ישראל). בה בעת, תחושה לא נעימה אופפת את הצופה בפסל, כלומר אם הוא צופה מסוגו המגונה של המחבר. מעין אסוציאציה לציור הצפון-קוריאני הענק בו עוצב קים איל סונג, המנהיג הנערץ, כשהוא מחייך ומגופף בהמוני ילדים; או האסוציאציה לפסלי הסגידה הצפון-קוריאניים למנהיג הדגול הניצב מחייך ומושיט זרועו בברכה להמונים.

בחברה דמוקרטית, פסל מסוג בן-גוריון והילד מעורר אי-נוחות הקשורה בזיכרונן של חברות דיקטטוריות. זאת ועוד: בחברה דמוקרטית, כל יצירת אמנות שמסרה נפשה למען תפארת הלאום, משמע יצירה לאומנית הנעדרת שמץ של רחק ומורכבות, כל יצירה שכזו נידונה בהכרח לקיטש הזכור לרעה מחברות פאשיסטיות. להלן, אני מבקש לספר על מספר מקרי קיטש לאומניים שכאלה, תוך שאני זוכר לטובה את האפשרות האחרת, שהיא עיצוב יצירה "לאומית" שאינה נופלת בפח הפלקאטיות האידיאית והרגשית החד-ערכית. כוונתי, למשל, לעבודותיו של אברהם מלניקוב, הז'בוטינסקאי המסור, שאת תמיכתו בהתגייסות ל"גדוד העברי" ביטא ב- 1924 בתבליט העץ, "הנפש החצויה". אין ספק: תבליטו היוגנדשטילי של מלניקוב מתאמץ "לשדל" פוליטית: הגבר המעורטל בצד שמאל, הנועץ בעוז את החרב בקרקע, מייצג את דגילתו של האמן יותר מהגבר המעורטל האחר, הניצב מנגד ומליט פניו בידו, כמסרב. ובה בעת, יותר משמטיף לדרך, התבליט נראה כפוסח על שני הסעיפים ומעלה את השאלה: במי תבחרו – בדרך החרב או בדרך המורך? שורת גולגולות מצחקקות, המקשרת בין שני הזכרים, רק תורמת לאמביוולנטיות במו נראותה הטראגי-קומית. מלניקוב לאומי, פוליטי, מגויס לרעיון, אך שומר על פתיחות שאין אמנות טובה בלעדיה.

קטגוריות
פרשת השבוע

המיתולוגיה של ארץ כנען

פרשת "בהר סיני"

"כי תבואו אל הארץ […] ושבתה הארץ שבּת לה'. שש שנים תזרע שדך […] ובשנה השביעית שבּת שבתון יהיה לארץ שבּת לה'…" ("ויקרא", כ"ה, 4-2)

מצוות שנת השמיטה היא הנושא הפותח את פרשת "בהר סיני", בעוד המושא הפותח הוא הארץ, ארץ כנען. שש שנים יעבוד העברי את אדמתו בארץ המובטחת, ובשביעית – שומה עליו להשבית את הקרקע. נדגיש: לא הוא מצוּוה לשבות, כי אם האדמה, הארץ, עליה חלה ה"שבּת", שנאמר: "שבּת שבּתון יהיה לארץ שבּת לה'". במשך שישה ימים ברא אלוהים את העולם ובשביעי חדל ממלאכתו. מאוחר הרבה יותר, מאז קבלת לוחות הברית, צוּוָה העברי לשבות מכל מלאכה ביום השביעי של השבוע. עתה, שש שנים "עבדה" הארץ, נתנה יבולה ופריה, ובשנה השביעית עליה לשבות (באמצעות הימנעות אנושית). מערכות מקבילות של בריאה, יצירה וחדילתה הזמנית – בריאת העולם כולו בקוטב האחד, וכוח הבריאה של ארץ כנען בקוטב השני. זאת ועוד: ברית סמויה שוררת בין הארץ המובטחת לבין אלוהים: כי שבּת לארץ כנען היא "שבּּת לה'". ושוב: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ…" ("ויקרא", כ"ה, 23)

הארץ, כנען, אדמת כנען, זכתה אפוא למעמד מיתי יחיד ומיוחד. כנען היא ארצו של הקב"ה (אמנם הביטוי "כי לי הארץ", הנאמר עוד קודם לכן ב"שמות" י"ט, 5, חל על העולם כולו, אך תחילתו של פסוק זה – "והייתם לי סגולה מכל העמים [כי לי כל הארץ]" – מאשרת את המעמד המיוחד של ארץ הבחירה לעם הבחירה). עתה, דין הבריאה והמנוחה האלוהיות את העולם חל גם על הארץ המובטחת בפרפראזה של שנה כנגד יום. שמעשה פריון האדמה הוא בריאה מתמדת מתוכה והוא המשך הבריאה האלוהית, ולפיכך – בתוקף אותה פרפראזה – הארץ חדלה לברוא ומתקדשת ב"שבּת" שלה בשנת השמיטה. מנוחת האדמה כמוה כמנוחת הבורא.

הארץ, האדמה, כנען – עולה אפוא מפרשת "בהר סיני" כישות מיתית, ככוח תת-אלוהי. בהתאם, גם הביטוי "ונתנה הארץ פריה…" ("ויקרא", כ"ה, 19) אינו עוד מטפורה בעלמא, אלא תיאור של "יצור" נותן (אף מוליד: "תוצא הארץ נפש חיה למיניה", "בראשית", א', 24) ויצור לוקח, יצור עובד ויצור שובת.

קטגוריות
פרשת השבוע

קדושת הגוף המושלם

פרשת "אמור"

פרשת "אֱמור" אינה נפרדת מפרשת "קדושים" הקודמת לה. שכן, פרשת "אמור" היא ההמחשה הפרטנית לתביעת הקדוּשה שעלתה בפרשת "קדושים". ביתר שאת, פרק כ"א ב"ויקרא" הוא התשובה הישירה לכתוב בסוף פרק כ':
"והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו. באבן ירגמו אותם, דמיהם בם." ("ויקרא", כ', 27-26)

התשובה לבעלי האוב והידעונים היא בכוהנים העבריים, בני שבט לוי, אשר תביעות הטהרה שיפורטו להלן לאורך פרשת "אֱמור" הן שיבטיחו את "קדושתם".

והנה, למרבה התמיהה, לא בשום תביעות רוחניות עוסק הכתוב. לא בצווים מוסריים מסוג כלשהו, אלא רק בצווים גופניים. קדושת הכוהן העברי קמה ונופלת, כך נראה, על הציות הגמור לתביעות גופניות, שמשותפת לכולן התביעה לגופו המושלם של הכוהן. הנה כי כן, לא יורשה בן שבט לוי לעסוק בכהונה, קרי – הקרבת קורבנות במשכן – אם אחד מהמומים דלהלן נפל בו: אם הוא, חלילה, עיוור או פיסח, או חרום-אף (פחוס-אף), אם בליטות חריגות נראות בגופו, אם נשבר אחד מגפיו, אם הוא גיבן רחמנא-לצלן (והכוונה התנ"כית היא להיותו בעל גבות מדולדלות או ארוכות מדי), אם לקה בקרום בעינו, אם תבלול צמח לו בעין, אם אשכיו נפוחים ומוגדלים, אם שחין או צרעת פשו בעורו… הכוהן העברי נידון לעבור אפוא בדיקה גופנית יסודית ביותר בטרם ייבחר לתפקידו: הוא יופשט מבגדיו וכל אבר מאבריו ייבדק בקפידה לפנַי ולפנים…

גם כל שאר תביעות הטהרה מהכוהן, כפי שמפורטות בפרשת "אֱמור", משימתן להבטיח את שלמות הגוף הנדונה. שהרי, גם דיני טומאת המת החלים על הכוהן (עד כדי האיסור על סימני האבל – גילוח שיער הראש והזקן, שריטת הבשר, פריעת השיער. שאפילו בהתאבלות יש משום ההתקרבות למוות) משמעותם בידול גופו של הכוהן מכל גוף הנמצא בתהליך ריקבון, משמע פגימה. ולפיכך, גם האיסור על אכילת נבלה. בהתאם, הפרדתו הגמורה של הכוהן מנישואין לאלמנה, או גרושה, או זונה (ואפילו טומאת קבלת קורבן מזונה או גרושה!) – משימתה לבדל את הכוהן מזו שבתוליה נבקעו, קרי – שגופה המושלם נפגם. הכוהן רשאי לשאת אך ורק בתולה מבנות שבט לוי.

הרי לנו, אם כן, המשוואה שלפי פרשת "אֱמור": הגוף השלם = טהרה = קדושה.