הערה על 2 סקיצות של ליאו רוט

               הערה על 2 סקיצות של ליאו רוט

 

בקטלוג המכירה הקרובה של בית המכירות "תירוש" תגלו 2 רישומי עיפרון, מתוות לציור קיר שלא צויר מעולם, ככל שידיעתי משגת. כלומר, כך חשבתי בתחילה, בטרם הועמדתי על טעותי. בכל מקרה, אלה הם רישומים בלתי שגרתיים בתוכנם, ובפרט בהתחשב בעובדה שהם נוצרו ב- 1958, שנת חגיגות העשור למדינת ישראל. האם תוכננו לקיר מקירות הקיבוץ? או, שמא, בהתחשב בתוכן היצירה, עסקינן ברישומי הכנה לציור קירוני (לפחות, בגודלו ובשפתו) לכבוד טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה (שנקבע בשנת 1951)? אולי ציורים לסדר פסח בחדר האוכל הקיבוצי? בשלב זה, אין לי תשובה. אך, דבר אחד אני יודע: לא תמצאו על קירות קיבוץ אפיקים את הציור.

 

ליאו רוט, הצייר של קיבוץ אפיקים (לאחר פרישתו של אהרון גלעדי-גולודץ ב- 1948), נסע ב- 1951 לפאריז על מנת ללמוד את מלאכת ציור הקיר ב"בּוֹזָאר" – בית הספר לאמנויות יפות. היה זה ארבע שנים לאחר השריפה שפרצה בצריף-הסטודיו שלו בקיבוץ וכילתה את יצירתו, אך לא פחות מכן, הייתה זו ראשית תור הזהב של מדיום ציור הקיר בתנועה הקיבוצית (יוחנן סימון, שרגא וייל, שמואליק כ"ץ, אברהם אמרנט-טושק ועוד), ורוט ראה במדיום זה את תעודתו כאמן קיבוץ המשלב אמנות וחברה. אלא, כפי שאירע למרבית חולמי האמנות הקירונית בישראל של שנות ה- 50 – דוגמת משה טמיר, נפתלי בזם, שלא לשוב ולציין את ציירי הקיבוצים – החלום התנפץ על קרקע המציאות הישראלית התרבותית והכלכלית. וכך, לאחר ארבעה חודשי התמחות בפרסקו בבירת צרפת, שב רוט לקיבוץ אפיקים, החל מלמד את מלאכת ציור הקיר לתלמידיו, אך –

"כלום לא יצא מזה. הפרסקו, התברר, הוא עניין יקר מדי לתקציבי המשקים […]. הפרסקו שצייר על קיר הכניסה לבית הטבע באפיקים (בריאת העולם, חווה והנחש) היה הראשון והאחרון שזכה לעשות. ביתר המקרים, אילצוהו מגבלות המציאות להסתפק בתחליפי פרסקו: פאנלים שצייר על דיקטים גדולים שנטל ממפעל הלבידים של אפיקים." (אסף ענברי, "החיים מגיעים אלי כאילו מבעד למחיצה", בתוך: "ליאו רוט: רועה געגועים", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2000, עמ' 53)

 

שתי המתוות שמשכו את תשומת לבי נראות כהכנה לציור קיר של ממש, גם אם נידונו לתחליף על עץ לבוד. הפורמט הצר והארוך של הרישומים, 67X27 ס"מ, עשוי להפוך בהגדלה לציור בגודל 6.70X2.70 ס"מ, משמע גודלו של קיר ארוך. ואם אין בידינו ערובה לכך שהמתוות היו מיועדות לציור שגודלו פי עשרה מהרישום, כי אז עצם מבנה הרישומים ועושרם תובע כשלעצמו מרחב מונומנטאלי. אלא, שהמרת ציור קיר של ממש בציור מונומנטאלי על דיקט או נייר אריזה וכו' הפכה לתופעה שגורה בתנועה הקיבוצית בשנות ה- 50.

 

סגנון הרישום של ליאו רוט ברישומים הנדונים קרוב מאד לשפת רישומו של שלום סֶבָּא, ידידו של הצייר מאפיקים ומי שהשפיע עליו רבות: קו מתאר עבה, מוצק ובוטח, המשרטט את היקף הפיגורות ללא כל הצללה ותלת-ממד. הדמויות הסכמאטיות-משהו של רוט מונומנטאליות, והן מתפקדות באורח סמלי ותיאטרלי באפוס הנפרש לעינינו על ה"קיר". מבנה הציור המתוכנן משולש: מימין, תמונת האידיליה הקיבוצית: חברי הקיבוץ רוקדים, מתחבקים, שותלים, משחקים, אם מאמצת את תינוקה לחזה ועוד. זוהי תמונת האידיליה המוכרת היטב בעיקר מציורי קיר ובד של יוחנן סימון שמאז מחצית שנות ה- 40 ועד תחילת שנות ה- 50. במרכז ציור הקיר המתוכנן תמונת הקוממיות: בתחתית, לוחם ולוחמת עבריים בתוך שוחה: הוא חובש כובע-טמבל, היא כובע-גרב. גבוה מעל – שלושה מצנחים העשויים להזכיר ב- 1958 את גבורת הצניחה במיתלה ב"מבצע סיני" (1956), אלא אם כן הכוונה לצנחנים אחרים, כמפורט להלן. ובתווך, משמע במרכז המרכז – שניים-שלושה גברים בכומתות, אחד מהם נושא דגל גדול ועליו סמל המנורה וענפי הזית של מדינת ישראל.

 

מדוע חובשים הגברים כומתות? צדו השמאלי של ציור הקיר המתוכנן פותר לכאורה את החידה:  אולי אלה הם פרטיזנים. שכן, כל הקטע הגדול שבשמאל ה"קיר" מאוכלס בסצנות הרואיות של לוחם עם נשק בידו תומך ומוביל "מוזלמן" מעורטל; או שני לוחמים ופליט הפורצים מתוך גדרות מחנה ריכוז, בעודם לוחמים נגד כוחות האויב (לוחם עם לפיד ניצב כנגד דבוקת טנקים); או שלושה בני משפחה ואישה נוספת מקוננים מול גופה מכוסה בד ולצד ביתם ההרוס – רהיטים מנותצים, ספרים מפוזרים וכו'.

 

אידיליה קיבוצית ארצישראלית עונה, אם כן, לתמונות האסון (וההתנגדות) של יהודי אירופה. ובין לבין – גבורות תש"ח-תשט""ז. או, שמא – גבורה אחרת? עם זאת, לאור "קריאת" דימויי הציור והבנת נושאו, עולה האפשרות, ששלושה המצנחים במרכז מסמלים את צניחתם באירופה של צנחני היישוב הארצישראלי במחצית הראשונה של שנות ה- 40, ששבעה מהם נתפסו והוצאו להורג, ומהם שלושה הידועים יותר – חנה סנש, חביבה רייק ואנצו סירני. ספקולציה.

 

שידוך האידיליה הקיבוצית לשואת יהודי אירופה ולגבורת מורדי הגטאות והפרטיזנים לא היה בלתי מוכר בציורי החגים של אמני התנועה הקיבוצית. כבר ב- 1945, כשצייר טושק בקיבוץ מזרע ציורים בחדר-האוכל לכבוד חג הפסח (גואש על דיקט), הוא ענה ללוח השמאלי המתאר את האידיליה הקיבוצית (מְאָלֵם האלומות, האם ותינוקה, החברים מניפים ידיים בשמחה וכו') בלוח ימיני טראגי המייצג מורד גטאות (בדמות אבא קובנר), רב יהודי ישיש בתנוחת ייאוש ואם יהודיה המניפה תינוק שכולו עור ועצמות. בתווך צִייר מעפילים על ספינתם בים. בפסח של שנות העשור, 1958, צייר טושק את "החזרת המנורה משער טיטוס", מוטיב לאומי מוכר באמנות הישראלית של שנות ה- 50 ואשר אף הוא קישר בין התקומה לבין הגלות. לקראת חג פסח צייר דוד נבות ב- 1952 בקירוב ציור ענק בחדר-האוכל של קיבוץ דגניה א' (גואש על נייר אריזה) וכלל בו – לצד ציורים שונים (בהם, ייצוג שולחן החג בקיבוץ, או סצנות תנ"כיות) ציטוט לאורך למעלה מ- 10 מ' של "גלות" להירשנברג. ב- 1953 החל נפתלי בזם לצייר בין ציוריו הפרולטאריים דאז גם ציורי שואה (ערימת גופות, פועל עברי שזרועו צרובה במספר מהמחנות, ועוד). נציין עוד, שהזיווג בין האידיליות של חג האביב לבין זיכרון השואה התבקש, בין השאר, מסמיכותו הזמנית של החג ליום הזיכרון לשואה, כ"ז בניסן, כפי שציינה גליה בר-אור, שהוסיפה:

"סצנות של סדר משפחתי בגולה משולבות גם בעבודת החג שיצר ליאו רוט בחדר האוכל של קיבוץ אפיקים, למשל. במהלך שנות ה- 50 השתנה כנראה עולם הדימויים גם בקיבוצים אלה (דגניה א', אפיקים וכו'/.ג.ע), אך לא נמצאו בידי עדויות מספקות לביסוס ההשערה." (בתוך, "העשור הראשון: הגמוניה וריבוי", 2008, עמ' 129)

 

אין ספק, שצמד הסקיצות של ליאו רוט הוא הוכחה נוספת לתפנית הנדונה בעולם הדימויים של ציורי התנועה הקיבוצית. אך, מבחינת ציורו של רוט הוא עצמו, לרישומים הנדונים מעמד מיוחד. כי הם מסמנים את התפנית הקריטית של יצירתו מייצוג ההווי הקיבוצי לייצוג השותל בנוף הקיבוצי דימויים יהודיים מסורתיים מהווי העיירה היהודית. אם, בשנות ה- 40 וה- 50, עמדה יצירת רוט בעיקרה בסימן ציורי פועלים, מעברות, דייגים, מרעה, גֵז, חברי קיבוץ על הדשא או בחדר-אוכל או בחדריהם, הרי שאט אט החלו משתרבבים לבדיו של רוט מוטיבים יהודיים מסורתיים. צילום שצולם ב- 1946 או 1947 מראה ציורי קיר שליאו רוט צייר לסדר פסח באפיקים. באותו שלב, לכל היותר, תמונה מסוגננת (דמוית פסיפס) של בני ישראל העבדים במצרים מלוּוה לשמאלה בציור של הכנת שולחן הסדר היהודי המסורתי. ברם, עתה, בציור שהכין (ככל הנראה) לחג הפסח של שנת 1958, כבר משלב רוט באורח בולט את הטרגדיה היהודית של השואה עם האידיליה של חיי הקיבוץ (וכאמור, בתיווך גבורתם של הפרטיזנים ומורדי הגטאות). בציוריו העתידיים כבר יתמסר רוט להווי העיירה היהודית המתה ויחיה אותה בין בתי הקיבוץ, סמוך לכינרת.

 

אלא, שלאחר כל הפרשנות הספקולטיבית הנ"ל, הגיע אלי מייל מרון ברטוש, שהוא חוקר אמנות ואוצר צעיר, המתמחה לא במעט  בריאליזם החברתי הישראלי משנות ה- 50.  ומה מספר לי רון? הנה דבריו:

"כשהתבוננתי בהם תחילה היתה לי התחושה שאני מכיר את הציור לו שימשו השניים כהכנה, אך כפי שציינת בהקדמה של מאמרך – גם אני לא נזכרתי בשום ציור קיר או אחר שידוע לי.
אך הנה התשובה: אלו הם רישומי הכנה לפוליפטיך בן ששה פנלים בשם "מבצע קדש" השמור באוסף מוזיאון פתח תקוה."

 

כל הכבוד, רון. אכן, זוהי התשובה. את מלוא  התשובה אנו קוראים בטקסט קצר שמלווה את תמונת "מבצע קדש" באתר הבית של מוזיאון פתח-תקווה, ואני מצטט:

"בהתכתבות שהייתה לרוט עם אוצרת מוזיאון "יד לבנים" רות מנור בשנת 1998, הוא מסר לה, כי הציור התגבש לכלל עבודה מוגמרת בתוך כ5-7 שנים לפני מבצע קדש, והוא כונה בדיעבד "מבצע קדש". הציור כולל שישה פנלים. שבהם סיפור תקומת העם מההריסות.  בפנל הראשון המסתננים החמושים וזורעי ההרס הנמלטים מהמקום-בצבעים כהים קודרים.
בפנל השני תאור ההרס בישוב היהודי: ספרים פרומים, מת מוטל על האדמה, חלקי בנין וריהוט עפים, נושרים. גם הרס חיי הרוח בדמות הספרים הקרועים וגם פגיעה פיזית בבני אדם. גם הצעירים ביותר בדמות לול הילדים ההרוס. בפנל השלישי המרכזי, השרידים והשכול על רקע עשן העולה מההרס מתוארת נשיאת הפצועים, הבכי על ההרוגים. במרכז הפנל האישה המתמוטטת שכל הקומפוזיציה נשענת עליה. האישה כקרבן אבל גם כמאפשרת תקומה – כבסיס למשפחה חדשה. בפנל הרביעי על רקע הצנחנים המשחררים במרחב שמיימי כחול נישאים דגל המדינה וסמליה ביד לוחמי צה"ל חמושים. וצעיר וצעירה חבושי כובע גרב. אלה, מזכירים לנו מי אחראי לתקומה ואילו הדגל והצעירים היחפים הנוטעים נטיעות מזכירים גם-לשם מה נלחמנו ועל מה נשפך הדם. בפנל החמישי והשישי תמונת התקומה והישוב המתחדש. בצבעים צהובים שמשיים מתוארת החזרה של החייל מהקרב לחיק אישה אוהבת, יחד חברתי של שמחה וקולקטיב עובד גם בתעשיה (הארובות ברקע) וגם בחקלאות (הזר, הכבשה). בתקומה אין שוכחים את הצעירים והמבוגרים, הנשים והגברים וגם את העולה החדש הנקלט זה עתה בחום על ידי צעירים ומבוגרים. חברה המגינה על הצעיר והחלש ועל הנקלט החדש – על רקע של קיבוץ חרוש תלמים – כשבמרכז גם כאן צעירה וזר פרחים בידיה. לובן, טוהר ופרח כסמלים נשאפים."

 

זהו. אם כן, צדקתי (בכל זאת, צנחני המיתלה? בכל זאת, מלחמת תש"ח והשואה?) ולא  צדקתי בפרשנותי המרחפת, אך בעיקר טעיתי משלא איתרתי את ציור הקיר במוזיאון פתח-תקווה. מודה ועוזב ירוחם. ותודה רבה לרון ברטוש.

 

 

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: