הנזיר והנואפת

פרשת נשא

השאלה התובעת פתרונה בפרשת "נשא" היא פשר שרבובן של שתי "תורות" – "תורת הקְנאות" ("במדבר", ה', 29) ו"תורת הנזיר" (שם, ו', 13) – זו במחיצת זו בין שני עניינים נעלים: העניין האחד, פירוט תפקודם של משפחות הלויים במסגרת "צְבא" עבודת אלוהים במשכן; והעניין השני, טקס חנוכת המשכן. הנה כי כן, חלקה הפותח של הפרשה מוקדש לשיא פעולות הקודש של הנבחרים, ה"משלנו", שבטו של משה (משפחתו הקרובה, משפחת קהת, זו הממונה על קודש-הקודשים!, זכתה, עוד בסוף הפרשה הקודמת, להגנת אח"מים שאין כדוגמתה: "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי מתוך הלויים. וזאת עשו להם וחיו ולא ימותו בגשתם את קודש הקודשים…" – "במדבר", ד', 19-18. אף לא נשכח, שבני משפחת קהת הם גם אלה שנבחרו לשאת את כלי המקדש היקרים על כתפם. לא, משה לא יניח לשום משפחה אחרת "לשמור על השמנת"… "בכתף ישאו" – ממש בידיהם ועל גופם!). מנגד, חלקה המסיים של פרשת "נשא" מוקדש למהלך הפרטני של הקרבת הקורבנות החונכים את המשכן. כאמור, פתיחה וחתימה של הפרשה בסימן הקדוש מכל. והנה, בתווך, בין שתי פסגות אלה של קודש, שוכנת לה האתנחתא המוזרה הכפולה של סוגיית החשד באישה הנואפת וסוגיית האיש המתנזר. שתי סוגיות (שזכו, כידוע, כל אחת למסכת עצמאית בשישה סדרי משנה), אשר כבר "מסגורן" בפסוקי פתיחה וסיום דומים ביותר (כפי שהבחינו פרשנים שונים) מזמין את העיון המשווה ביניהן.

בהנחה, שאין עסקינן בעריכה שרירותית, אנו שואלים: מה מרמז לנו הכתוב בעריכה זו ובסמיכות עניינים זו?

דומה, שהתשובה קשורה, קודם כל, באבחון השכנות המשמעותית של פסוקים ועניינים בפרשה הנדונה. ונתחיל דווקא בסוגיית הנזיר: מיד לאחר הפירוט התמציתי של "תורת הנזיר" ממוקמת ברכת הכוהנים ("במדבר", ו', 27-22). הכוהן לעומת הנזיר. ההשוואה המתבקשת נוטלת אותנו בחזרה לספר "ויקרא", פרק כ"א, בו נוסחו דיני הכוהנים. "קדושים יהיו לאלוהיהם", נכתב שם (פרק כ"א, פסוק 6). והנה, גם על הנזיר נאמר: "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'." ("במדבר", ו', 8) אם כן, הרי לנו עניין דחוף, העלול לאיים על עצם המדרג החברתי/דתי החמור של בני ישראל, שאותו מבקש משה למסד. שהשאלה העולה מההשוואה הנ"ל היא: מיהו הקדוש הקדוש יותר?

ההקבלה החיצונית בין הנזיר לבין הכוהן מצטמצמת לעניין השיער: הנזיר מצווה לגדל שיער ראשו "פֶּרַע" ("במדבר", ו', 5), ואילו הכוהנים – "לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו." ("ויקרא", כ"א, 5). ובה בעת, ההבדל: במפורש מצוּוֶה הכוהן באותו מקום – "את ראשו לא יפרע".

כן, הכוהנים קדושים והנזירים קדושים. אלה גם אלה מגודלי שיער. אך, בעוד הנזירים שיערם פרוע, לכוהנים שיער מסודר. לא קשה אפוא להבחין בין קדוש סוג א' לקדוש סוג ב', מה גם שלכוהן בגד מובחן, "בגדי שרד לשרת בקודש" ("שמות"" ל"ה, 19; ל"ט, 1). אך, מלבד זאת, משותף לכוהן ולנזיר צו ההימנעות מיין. שהלא הכוהן צוּוה: "יין ושיכר אל תֵשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אוהל מועד…" ("ויקרא", י', 9). ואילו הצו הראשון שמצווה בו הנזיר הוא – "מיין ושיכר יזיר, חומץ יין וחומץ שיכר לא ישתה…" ("במדבר", ו', 3). השניים, הכוהן והנזיר, אף מצווים בדיני טומאת מתים.

אם כן, בקרב שבטי בני ישראל פועלים שני כוחות חברתיים בשם הקדוּשה – הכוהנים והנזירים. משה מבין, מן הסתם, את הסכנה שבכפילות זו, המאיימת על הבכורה ההיררכית של שבטו ושל בני משפחתו. לפיכך, יובדלו הנזירים מהכוהנים, קודם כל, באמצעות הגבלת זמן התקדשותם: "נזירות סתם", יאמרו לנו חז"ל במסכת נזיר, מוגבלת לשלושים יום. הכוהנים, לעומתם, מקודשים לכל ימי חייהם. יתר על כן, בעוד הכוהנים מחויבים בשלמות גופנית , הנזירים פטורים מצו זה, דהיינו מותר גם לפיסח, לעיוור וכו' להיות נזיר. והרי לנו סימן חיצוני נוסף המבדיל כוהן מנזיר. וכמובן, לא נשכח: רק לכוהנים מותרת עבודת הקודש במשכן!

עניין מוזר הנזיר: משום מה, דווקא איסור היין ואיסור גילוח השיער הם אלה שמגדירים בעיקר את נזירותו. דבר לא נכתב על אודות התמסרות רוחנית, לימוד, מוסריות וכיו"ב. במסכת נזיר שבמשנה אף מיוחסת הקדושה לעצם כוח ההתנזרות מהיין. אלא, שיש דברים בגו: יין ושיער – לשניים אלה קונוטציות ארוטיות ידועות. בה בעת, במקרה הנזיר, ההתאפקות משתיית היין – איפוק היצר, נבקש לומר – מזווגת דווקא עם פריקת עול השיער, הצמחתו ופריעתו, משמע חירות גופנית. רוצה לומר: מחד גיסא, הנזיר פורץ במו הופעתו הפרועה את גבולות הנורמה החברתית, אך מאידך גיסא, פרישתו מהיין אומרת ויתור על הנאות החיים (ואולם, כלום לא מתעצם ויתור זה דווקא לרקע הפגנת החירות של השיער הפרוע?).

נדגיש: הנזיר, כמוהו ככוהן, מותר בנישואין (גם אם אין חלות עליו מגבלות הנישואין שהכוהן מחויב בהן). בתור שכזה, נבדל הנזיר היהודי מהנזיר הנוצרי, המחויב בפרישות מינית (ונזכיר לנו את שמשון, "נזיר אלוהים" מבטן ומלידה, שדווקא נודע בחיבתו לנשים, ואפילו לזונות פלשתיות). ובכל זאת, ברצוננו לייחס לפרישותו של הנזיר היהודי משתיית יין ושיכר מימד של איפוק יצרי-מיני. שהלא, בתנ"ך (עוד קודם שנידרש למסורת ההלניסטית של דיוניסיות ובכאנאליות), יין וארוס נכרכו, לא אחת, זה בזה (וראו פרשת בנות לוט, ששיכרו את אביהן לצורך ההזדווגות עמו. וב"הושע" מצאנו: "זנות ויין ותירוש יקח לב" ("הושע", ד', 11). ואם עוד נותר בנו ספק לגבי זיווגם שבדרך הניגוד של הנזיר והאישה הסוטה, בא ספר "שמות רבה" (את המקור הזה אני חייב למאמר של הרב אמנון בזק מישיבת עציון) ואומר במפורש:
"אמר הקב"ה: כשם אם נָדַר נזיר שלא לשתות יין – […] וכל היוצא מגפן היין, אף אישה שאינה שלך – אסור ליגע בה כל עיקר… לכך סמך הקב"ה פרשת נזיר לפרשת סוטה, שהן דומות זו לזו." ("שמות רבה", ט"ז, ב')

אך, עוד קודם לכן, הסבירה הגמרא במסכת ברכות, ס"ג:
"ר' אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך, שכל הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין."

אנו מבינים אפוא את סוגיית הנזיר בפרשת "נשא" הבנה כפולה:
א. הבחנה בין קדושים מיוחסים (הכוהנים, קרובי משפחת משה) לקדושים מדרגה שנייה (הנזירים).
ב. עקרון הפרישות מהיין כמוהו כפרישות מפורקן יצרי-חושי.

לאור הבנות אלו, ברורה הסמכת "תורת הנזיר" ל"תורת הקנאות". ברובד הפשוט והיסודי, הבחירה לעסוק בנואפת (וביתר דיוק, לחשד הבעל בבגידת רעייתו) מתחברת ישירות לכל אותם טמאים המורחקים מן המחנה ("במדבר", ה', 4-2) – "כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש". כלומר, דווקא משום שעיקר הדיון בפרשת "נשא" נסב על הנעלה והקדוש, מרחיק הכתוב מהמחנה גילויי טמאות, ומצרף להם את חשד האישה הסוטה. כמו עצם העיסוק בקדושים – כוהנים ונזירים – מחייב את היפוכו, העיסוק בטמאים, בהם הסוטה). אך, בנוסף על כך, כאמור, פרישותו והתאפקותו של הנזיר מדגישות את היפוכן – פריקת היצר של האישה הנואפת.

וראו: בין הנזיר לבין הנחשדת בניאוף נוצר מפגש בטקס הבדיקה הכוהני (אשר על ההשפלה המבישה הכרוכה בו כלפי האישה לא נרחיב כאן, אך היא ראויה לכל גנאי, כמובן): שכן, במהלך הטקס, פורע הכוהן את שיער האישה, וכמו כן, משקה אותה במים מרים וחומים (מי בוץ, שיסודם במהילת עפר הנאסף מתחום המשכן). ניתן לראות במים המרים הללו הד הפוך ליין – זה שטעמו מריר-משהו וגוונו אדום. כמו הייתה האישה הסוטה, במהלך הטקס המחפיר, היפוכו של הנזיר.

פרשת "נשא" משרטטת, אם כן, מבנה חברתי, התנהגותי, מוסדי של מרכז (המשכן, קודש-הקודשים, הכוהנים, הלויים) ושל שוליים נידחים (הטמאים שמחוץ למחנה). בין המרכז לבין השוליים מתקיים מתח של קדושה, חולין וחטא, המיוצגים על ידי הנזיר והאישה הסוטה. משימת הפרשה, משימתו של משה, להבטיח את הסדר, את המבנה המוסדי, שפירושו, הבטחת ההיררכיה. במאמר קודם הגדרנו הבטחה זו כנפוטיזם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: