בעצם, מדוע לא פורמט משולש?

בעצם, מדוע לא פורמט משולש?

לאחרונה, כתבתי מאמר בנושא מעגלים באמנות, ובין השאר, ציינתי את ה"טונדו" – אותו פורמט עגול המוכר לנו בעיקר מהרנסנס האיטלקי (זכורים ציורי "טונדו" של מיכלאנג'לו, לוקה דלה רוביה, בוטיצ'לי ועוד). ה"טונדו", או הפורמט העגול של המטבעות והמדליונים, הוא חריג נדיר יחסית בעולם הפורמטים האמנותיים, הנשלטים באורח כמעט מוחלט על ידי הפורמט הריבועי, מלבן על פי רוב. המון מלבנים, מעט מרובעים, מעט מאד עיגולים (גם מעט אליפסות. אלו האחרונות שמורות בעיקר לדיוקנאות מיניאטוריות שבמסורת המנייריזם והבארוק, אולי בהשפעת תליונים אליפטיים בהם נשמר דיוקן האהוב).

ומשולשים? בעצם, מדוע לא פורמט משולש? שהרי, המשולש אף הוא צורת יסוד, ויותר מזה, המשולש עשוי לייצג את הקומפוזיציה הרנסנסית האידיאלית ממטבחו של ליאונרדו. ואם עיגול ה"טונדו" הצהיר על צורה אידיאלית, קוסמית, אינסופית (משמע, דתית. ולא לחינם, ציורי ה"טונדו" הם ציורים דתיים כמעט כולם), הרי שהמשולש עשוי לענות ב"שילוש הקדוש". אז, בעצם, מדוע לא פורמט משולש?

בכוחי להיזכר בציור משולש שראיתי פעם בסטודיו של ציבי גבע, אולי גם אצל פסח סלבוסקי. זכור לי גם ציור מופשט של אלסוורת קֶלי מ- 1970 במבנה משולש. אבל, בעיקרון, תסכימו אתי, שהפורמט הזה הוא מחוץ לנורמה. כמעט פורמט א-נורמטיבי. אני מנסה לחשוב מדוע: האם משום המבנה ההולך וצר כלפי קדקודו, ולפיכך, מצר ומגביל את מרחב הייצוג? אבל, לא, שהרי גם העיגול או האליפסה מגבילים מלמעלה ומלמטה את המרחב הייצוגי. שמא משום שאלכסוני המשולש, שני מיתריו המשופעים, כופים מתח חזותי על המיוצג ואולי אף אונסים על התמונה לחץ ודינאמיות (כלפי הקדקוד)? האמת, יותר משבכוחי להסביר את ההימנעות מהפורמט המשולש, אני מסוגל להבין מדוע מועדף הפורמט הריבועי כפורמט השגור והתקני בתולדות האמנות.

נתחיל במערות האדם הקדמון, ואם תרצו, גם בציורי הסלע מתקופת האבן: כאן ושם צוירו ציורים ללא כל פורמט. הדימוי – חיות, הירוגליפים וכו' – לא הוגבל, לא מוסגר, לא הוצרן בשום טריטוריה גיאומטרית. מתי נולד אפוא הפורמט האמנותי. רק מהרגע בו נפרד הדימוי המצויר מהקיר – קיר המקדש, הארמון וכו' – ומוקם על מצע קטן יותר ומתנייד. היה זה רגע מכריע, בו אירעו שני מהלכים: האחד, הקיר הוא עצמו צומצם כפורמט, משמע מלבן הקיר שכפל עצמו כמיניאטורה במלבן המצע האמנותי. והדבר השני, הציור על לוח עץ (שקָדַם, כידוע, לציור על בד) חִייב ניסור יחידה, וניסור זה ביכר את הצורה הריבועית בתור הצורה הנוחה ביותר לביצוע.

כך או אחרת, הפורמט האמנותי מסרב לאמורפיות. שהפורמט האמנותי מבקש את ההסְדָרה של התפיסה החזותית, את ארגונה ההכרתי במבנה הפשוט והחסכוני ביותר. התפיסה ההכרתית, החזותית בכלל זה, בה במידה שתרה אחר האחדות בריבוי, תתאמץ להימנע מהריבוי הצורני המאפיין את הפורמט האמורפי. בתוקף מאמץ הכרתי זה לאחדות, למרכוזו של הדימוי המיוצג תפקיד מהותי בתהליך. כלומר, העין-מוח מבקשים אחר המרכז של התמונה. מרכז כזה יובטח להם באמצעות הפורמט הריבועי והמעגלי, אך הרבה פחות מכן בפורמט המשולש. את הרעיון הזה פיתח המתמטיקאי האמריקאי, פול קאלטר, בספרו מ- 2008, "לרַבֵּע את המעגל", כשכתב:
"מדוע מעדיפים אנשים את צורת הריבוע? דעתי מושפעת ישירות משם ספרו של ארנהיים, 'כוח המרכז'. בשעה שאנו מתרחקים מהמרכז דברים מאבדים מחשיבותם. כמו כן, כפי שנראה, פורמט ריבועי אומר שלווה, מנוחה, מכובדוּת ואל-זמניות; דברים שאמנים מעוניינים לא אחת לבטא בציוריהם."

הביקוש אחר המרכז קשור, כמובן, במוסכמת הפרספקטיבה ("נקודת המגוז"). בהקשר זה, חשיבות הפורמט הריבועי/מלבני אנלוגית להבנת הפורמט (ו/או המסגרת) כחלון. הציור כחלון למציאות. מה שחוזר ומחזק את הזיקה שבין הפורמט הריבועי של הציור לבין הקיר. לכאורה, מוגבלת האסוציאציה לציור פיגורטיבי בלבד, זה המבקש פרספקטיבה (ועובדה ידועה היא, שהציור המודרני פשט מעליו את המסגרות מאז האקט האוצרותי הנועז של וויליאם זייץ ב- 1960, משהסיר את המסגרות מעל ציורי קלוד מונא בתערוכה ב"Moma"). ואולם, עובדה נוספת היא, שגם בגלגולו המופשט, המשיך הציור להיצמד לפורמט הריבועי בבחינת מוסכמה (אף כי זכורה השערורייה הגדולה שעורר תאו ואן-דוסבורך ההולנדי ב- 1924, משההין להטות אלכסונית את הפורמט ולהציג ציור מופשט במבנה מעוין). אוסיף רק, שבבחינת "חלון", ציור הוא מבט מבפנים החוצה; ברם, בכל הקשור למסגרת הציור, המבט הוא מבחוץ, מהחזית. על כך עמדתי עוד ב- 1980 בספר גנוז בשם "המבנה המיתולוגי של המסגרות באמנות ובחיים" (באנגלית):
"מבחינה היסטורית, מסגרת התמונה היא מסגרת החלון הניבט מבחוץ, כלומר מחזית הבניין. מסגרות של דלתות וחלונות מציעים לצופה יוקרה ופוזה המיוחסים לאלמוני המתגורר בפנים."

חלון, שער, קיר – כולם מהווים מקור לפורמט המלבני של התמונה. מכיוון שונה לגמרי, יקושר הפורמט הריבועי/מלבני למסורת הכתיבה בשורות ישרות מקבילות המצטרפות ליחידה ריבועית שהיא הדף – כגוויל, כפפירוס, כנייר (גם כשהכתיבה נעשתה על חרס, גם אז החרסים היו מלבניים). הציור אף הוא "כתיבה", מערך סימני חזותי, וככזה הוא נדרש ל"דף" (אשר עליו הוא צויר לאורך מאות בשנים בבחינת אילומינציה!).

לבד משורשיו ההיסטוריים העמוקים בארכיטקטורה ובכתיבה, לפורמט הריבועי יתרון אדיר בכל הקשור לארגונו הצורני של הדימוי המיוצג על הפורמט. שלצד התמיכה בנקודת המרכז, הפורמט הנדון בונה בהכרתנו "גריד" סמוי מעל לתמונה, תולדת הקווים המאונכים והמאוזנים של הפורמט הריבועי. רשת סמויה זו, לא זו בלבד שתומכת בפן הפרספקטיבי המצוין קודם, אלא גם מסדירה ומייצבת את המֶחְבָּר של הדימוי המצויר.

למרכז ול"גריד" מצטרפים גם שאר כיווני היסוד של העיצוב החזותי בציורים שבמסורת הבארוק והרוקוקו: מרכז עליון, מרכז תחתון, מרכז ימני המקביל למרכז שמאלי וארבע הפינות. שמונה ה"אזימוטים" הללו, הנפגשים במרכז, תואמים לתבנית פיגורטיבית של הצלב (שהוא, כשלעצמו, מעודד את הפורמט המלבני) ושל דמות האדם (שזרועותיו האלכסוניות פונות לשתי הפינות העליונות, בעוד רגליו הפסוקות פונות לפינות התחתונות) ו/או של חיה מיתית (שראשה וזנבה מסמנים מרכז עליון ומרכז תחתון, וכנפיה מסמנות מרכזי ימין ושמאל). הפורמט הריבועי, אנו אומרים, מאשר בעומקו האל-הכרתי דמות אדם או חיה מיתית.

הפורמט הריבועי, הוא ולא אחר, הולם את סך הזיקות המבניות והפיגורטיביות הללו. לא במקרה אפוא נבחר דווקא פורמט זה גם כתבנית המצע הצילומי. שהלא, העדשה המצלמת, ה"רואה", מעוצבת בפורמט עגול, אך הדימוי הנקלט בעדשה מוקרן במהופך על משטח ריבועי, בין אם זה של הפילם ובין אם זה הדיגיטאלי. קליטת הדימוי עשויה לגדור עצמה בעיגול (המשקפיים או הראי העגול, כדוגמאות נוספות), אך הדימוי ה"מודפס" תובע את הריבוע, על פי רוב.

אם כך, לא משולש, לא מחומש, לא משושה ולא מתומן. הפורמט האמנותי המועדף היה ויהיה זה הריבועי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: