מ ע ג ל י ם

מ ע ג ל י ם
בספרה הקלאסי מ- 1953, "רגש וצורה" (feeling and Form) הקדישה סוזן לאנגר פרק ל"מעגל המאגי". כאן דנה במהות המיתוס, בבחינת אחדות הסמל והמסומל במרחב של "כוחות וירטואליים". את ההמחשה הגדולה של החוויה המיתית מיקמה לאנגר במחול הפולחני, אותה פעולה בה נוטל הפרט חלק אקסטאטי בעולם הכוחות ואשר תמציתה מעגל הריקוד המאגי:
"במעגל המאגי משתחררים לחופשי כל הכוחות הדמוניים. המרחב היומיומי נשלל ועמו, לעתים קרובות, המגבלות והתכונות השייכות לו. […] 'באקסטאזה של המחול האדם מגשר על פני התהום שבין העולם הזה לבין העולם האחר, מתקשר לעולם הדמונים, הרוחות ואלוהים.' […] תהא אשר תהא תכלית הריקוד, ויהיו אשר יהיו היסודות הדרמטיים או הפולחניים המרכיבים אותו, משימתו הראשונה של הריקוד היא לברוא מרחב של כוח וירטואלי." (Susanne K. Langer, Feeling and form, Charles Scribner's Sons, New-York, 1953, pp. 191-192.

המעגל הטקסי המאגי כיכב בכתבים אנתרופולוגיים שונים במחצית המאה ה- 20. אנו זוכרים אותו, למשל, מספרו הנודע של מירצ'ה אליאדה, "המיתוס של החזרה הנצחית" (1954). המעגל הקדוש: צורת היסוד המושלמת מכל, כפי שלימד אפלטון ב"טימאיוס" (ב"פיידרוס" שלו מצאנו את הנשמה המכונפת חגה במעגלי הרקיע). עוד קודם לכן, מעגלים קוסמיים הפכו למוזיקה שמימית בחוגים הפיתגוראיים. מקדשים מעגליים קדומים, יטען קרל יונג מאוחר הרבה יותר, מצייתים לארכיטיפ עמוק של רחם מיתולוגית. כמוהם כמעגלי הארכיטקטורה האוטופית – מ"פלמה נובָה" של ויצ'נצו סקאמוצי (מהמאה ה- 16) ופיראנזי ועד נהלל. מכיוון אחר, ההילות מעל ראשם של הקדושים אישרו אף הן את הקדוּשה המוטמעת במעגל. וסחרורי המחול הדרווישי? ומעגלי המאנדלות של המזרח הרחוק? ו"מעגלי הלימוד" המוסלמיים? כל אלה מאשרים את המעגל כטרנסצנדנטי – הד לצורה המושלמת, הד לצורות הקוסמיות, אף ביטוי לצורה המלכדת באורח מרבי ושוויוני את הקבוצה.

הזיכרון התרבותי של "המעגל המאגי" מזמן באורח מיידי את "סטונהנג'", אותו מונומנט אנגלי פרֵה-היסטורי ומסתורי מ- 2000-2600 לפנה"ס, אותן 30 אבנים אדירות המוצבות במעגל שהיקפו 33 מטרים. זיכרון מקומי דומה כלשהו יעלה, אם לא את מקדש "רוג'ום אל-הירי" שברמת-הגולן, מקדש השמש המעגלי הקדום, כי אז את האנדרטה לזכר בני חוף הכרמל, פסלו המונומנטאלי של יעקב אפשטיין מ- 1972 – תריסר עמודי בטון טוטמיים בגובה 7 מטרים, מהוקצעים כל אחד במינימליזם גיאומטרי וחוברים למעגל הנראה לכל נהג החולף בסמוך לעתלית בדרכו לחיפה.

מעגלים אתגרו את האמנים מאז שחר תולדות האמנות. כאשר ג'ורג'ו ואסארי חפץ לשבח את גדולתו של ג'וטו, הוא סיפר כיצד הפליא ג'וטו הנער לרשום במשיכה אחת מעגל מושלם וללא כלי עזר (במחצית שנות ה- 70 נדרשה תמר גטר לכישרונו זה של הצייר מהמאות ה- 14-13, כאשר שילבה בתוך מעגל אדום, בבחינת אידיאל וקעקועו, את תמצית סיפור המעגל של ג'וטו ביחד עם תמצית גורלו של קוזו אוקמוטו, הטרוריסט היפני. ועוד נחזור אל תמר גטר). זכורים לנו גם ציורי ה"טונדו" – אותם ציורים רנסנסיים מעגליים, דוגמת "המשפחה הקדושה" של מיכלאנג'לו (1506). בישראל אנחנו זוכרים את תערוכת "בעיגול" של קבוצת "עשר פלוס" מ- 1969 (גלריה "גורדון", תל אביב): 26 אמנים צעירים התמודדו עם הפורמט המאתגר והבלתי שגרתי. מרביתם פשוט ציירו על משטח עגול, אך היה זה פה שמשה גרשוני בנה מגדל מאבובי צמיגים שנלחצו בין הרצפה לתקרה. ריקנותם של אבובי הגומי העגולים, שכיכבה גם במיצבים נוספים של גרשוני באותה שנה, התמלאה בתוכן רוחני נשגב ב- 1990 כאשר צייר גרשוני את סדרת האליפסות של ה"זֵרים" המרחפים בחלל שמימי ריק ומאשרים טרנסצנדנטליות כפולת-הפנים של זר הניצחון וזר המוות.

בשנת 1988 פרסמתי ב"הארץ" מאמר בשם "המעגל החדש". סיפרתי בו על כל מיני מעגלים מיסטיים באמנות – מאלה של וסילי קנדינסקי ועד אלה של מרדכי לבנון (מהשנים 1968-1965). אך, בעיקר, הצבעתי על מגמה פוסט-מודרנית ישראלית של נקיטה במעגלים נון-מיסטיים ונון-מאגיים האומרים הילכדות בצורה סגורה החוזרת על עצמה לעד. כך במיצבים של נחום טבת ("מעגליות גלאקסית נטולת הוד פיתגוראי התגלתה במבנים עשירים של רהיטים עגולים ש'שוגרו' על ידי טבת לחלל הריק בתנועה סיבובית." ) , כך בציורים של גבי קלזמר (הסחרור המעגלי של אלה יגיע לשיאו במיצב הציורי, "רוצחים", שיציג קלזמר במוזיאון הרצליה, 2002: משיחות מונוטוניות אופקיות שחורות הקיפו את הצופה, שחג במרכז העבודה המעגלית ביושבו על ספסל מסתובב), כך בציורי יאשה צ'ירינסקי, דגנית ברסט (סדרת לוך נֵס) וכו':
"המעגל החדש: נעול בתוך עצמו. נידון לעצמו. תקוע בעצמו לעד. חוזר חלילה. חלל מחזורי ריק. חלל של אובדן דרך וכיוון. חלל נטול אל. חלל שנטרל עד תום את זוהר המעגל האפלטוני המושלם. חלל שרוקן את המעגל מרחמיותו הפסיכולוגית המפרה. חלל אדיש, מנוטרל אפילו מאימת הנפילה." (גדעון עפרת, "לגעת", אמנות ישראל, ירושלים, 1988, עמ' 176-171)

עתה, למעלה מ- 25 שנים מאוחר יותר, אני שב אל מעגליה של האמנות הישראלית במאמץ לאתר את "המעגל המאגי" שבנוסח סוזן לאנגר. מעגל ראשון שכזה אני מוצא בפסלו הסביבתי של יגאל תומרקין, "בלילה על הגורן" (1983). כאן, סביבת התבן של הארוס החלוצי מתגלה כשרידי אסון, כאשר מעגל אבנים מאוכלס בחורבן, דם, קני מקלעים ובד אדום. צורת המעגל הפכה כאן להגדרת שטח-טקס, מרחב שבטי. "עולם הכוחות" (וראו מעגל סלעים המקיף עץ אלון בעבודה של תומרקין בקיבוץ אילון, 1981) נותר עתה כ"גוויות", כשרידיו המתים של טקס, כשרידי יישוב שהאדם הוצמת מהם. הצופה בעבודה מחבר בתודעתו את המעגל ה"חלוצי" למעגליותה של נהלל שבעמק-יזרעאל, למעגלי ההורה ולמעגלי האבן של מדורות טקסיות מההווי ה"צברי" המוקדם, אלא שכל האסוציאציות הציוניות הללו מתהפכות ברקוויאם של העבודה הסביבתית.

ב- 1991 יצר מוטי מזרחי את "מקדש הירח" – מיצב מתכת מונומנטאלי ועגול שבמרכזו מבנה מכאני מגושם, מעין שילוב של כלי תחבורה אסטרונאוטי (הד לעיסוקו החוזר של מזרחי בנכותו) לבין בימה פולחנית להקרבת קורבנות. המבנה הגיאומטרי הרציונאלי, אך גם המיתי-מיסטי ייצג ניצחון טכנו-מדעי, אך בה בעת, שידר תוקפנות, אלימות ואימה. מעגל ההתנשאות העל-ארצית היה אפוא גם מעגל התובע קורבן (והוא, אכן, הוקף סביבו בפסלי פיגורות נבלעות במהופך בתוך מיכלים עגולים). ב- 1993 יצר מוטי מזרחי את הפסל, "ברכה": עיגול m.d.f דמוי תקליט בקוטר 1.60 מ' האיר באור ניאון מטבורו, שעה שהמרכז הוקף מכל עבר בתריסר כפפות איגרוף אדומות. המוזיקה השמימית נשאה בחובה תוקפנות. ב- 1996 פגשנו בעיגול גדול ( 2 מטרים קוטרו) אחר, "רואנדה-קאסנובה: ריכוז": מעגל ברזל האיר בניאון אדום, עת מסביב כיוונו 24 להבי סכינים אל עבר המרכז. קרני ה"שמש" החמימות הפכו לסכיני טבח הפונות אל הטבור הריק של העיגול. פעם נוספת, מעגל "קר" תבע קורבן. כזה היה גם המיצב העגול, "התגודדות", שהציג מוטי מזרחי ב- 2000 במוזיאון חיפה: מבנה עגול על גלגלים הורכב ממדפים שעליהם הונחו קסדות אדומות (בכל קסדה נורה קטנה המפיצה אור), כולן פונות בפתחן אל המרכז. שוב, מעגל של אלימות. "דומה שלמבנה המדפים יש פוטנציאל לצאת במחול", תיארה דניאלה טלמור בקטלוג התערוכה; אלא, שהיה זה "מחול" הבורא עולם כוחות של אימה והרס.

ב- 1999 נוצרו מעגליה החדשים של תמר גטר. עתה ציירה על קיר מוזיאון חיפה רוזטות אדומות (על רקע שחור). אלא, שהרוזטות, מעגלי החלונות הגוטיים – צורות סימטריות מושלמות המחדירות לקתדראלות אור "אלוהי" מבעד לאורנמנטיקה המשוכללת להפליא של הוויטראז' – פגשו ביצירת גטר בדימויים אלימים דוגמת אלה מסיפור של היינריך פון-קלייסט. המעגל הקדוש, שהוא גם מעגל נורא, חזר גם בציור על קיר של עשרים דמויות מחוללות מתוך סרטו של סרגיי אייזנשטיין, "ספינת הקרב פטיומקין", אלא שהדמויות הרוקדות בותרו, עוותו וגומדו. "המעגל המאגי" של הריקוד והרוזטות האדומות הסמוכות לו (ומתערבות בו) עבר התמרה לדימויים של כיעור, פגימות ואלימות.

בשנת 2000 כבר היו אלה עיגוליו המושלמים של לארי אברמסון. ביסודם, עדיין ייצגו העיגולים הקורנים הללו אור "שמימי" – אורו של הירח, אך בה בעת ייצגו את המאגיה השטנית ממקורות היהדות, דוגמת לִילית – רעייתו הראשונה של אדם ואשת סמאל היולדת שֵדים, או אִגֶרת – אף היא יולדת השדים, ושאר כוחות רע שמקורם ברובם מהדמונולוגיה היהודית. בהתאם, עיגולי הירח הזוהרים של אברמסון מ- 2000 גם אירחו בתוכם כתמי זרע-קֶרי (הבורא שדים). אלה הם אפוא עיגולי ארוס ותנאטוס, מעגלי יצירה ומוות, מעגלי אור וחושך, מעגלים של שגב מיתי שנכבש בידי הסיטרא אחרא.

מטמורפוזה כגון זו חלה גם על מעגלה של אפרת נתן מ- 2002, מיצב המורכב מתריסר חרמשים המוצבים במעגל כשהם נוטים כולם כלפי המרכז. כתב יגאל צלמונה על העבודה:
"אפרת נתן היא ילידת קיבוץ, והחרמש – כלי העבודה של החקלאי ודימוי שליווה את המיתוס הישראלי של 'החלוץ' גיבור המהפכה הציונית – קשור לזיכרונות ילדותה. […] חרמש הוא גם סמלו מזרה האימה של מלאך המוות שכונה 'הקוצר העגום'. בדימוי התנופה הסיבובית של הקוצר המשוחזר בעבודתה משנת 2002 מהדהד המעגל המשתלהב של המחול הקבוצתי, ה'הורה'. הריקוד שסחף את החבורה החלוצית ליחד מהודק ומאוחד מבטא את עוצמתה היוצרת והבוראת של הקבוצה. אלא שלמשמעות הזאת מצטרף גם ההיבט האָלים של החרמשים המושחזים שנדמים למכונת הרס ומרמזים אל מחול המוות ('דאנס מקאבר') – ריקוד המובלים אל מותם בידי המלאך נושא החרמש מאגדות ימי הביניים, המרמזים אל יסוד האלימות והחורבן שטמון בכל חברה אידיאליסטית וכל רעיון אוטופי." (יגאל צלמונה, "100 שנות אמנות ישראלית", מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 450)

מעגלים של כאב ומוות נראו בעבודותיה של סיגלית לנדאו מאז סוף שנות ה- 90. אם במיצב משנת 2000 הציגה בניו-יורק מכונת סוכר סביבתית העוטפת את האמנית ואת הצופים במעגל של צמר-גפן מתוק, כי אז בעבודת ווידיאו מאותה שנה נראית האמנית כשהיא מסובבת סביב גופה העירום חישוק עשוי תיל פוצע. דואליות זו של מעגלי טוב ורע הגיעה לשיאה ב- 2008, כאשר סיגלית לנדאו יצרה את עבודת הווידיאו, "Day One", תיעוד צביעתו של קיר חיצוני בבניין ישן בדרום תל אביב. דמות מושיטה זרוע מבעד לריבוע חלון וצובעת סביבו עיגול במהלך של יום ולילה. בשעות היום הקיר נצבע בשחור, ובלילה נצבע לבן. העיגול השחור העלה על הדעת את המנהג היהודי לזכור ולהזכיר את חורבן בית המקדש:
"פעולת הושטת היד החוצה והמעגל שנוצר בשל הצביעה מזכירים דימויים של שעון או של גלגל זמן, שמחוגיו הם ידי הצבע-אמן. הזמן וזיכרון החורבן מתבטא כאן בגוף. בסופו של התהליך הופך הגוף שבמרכז החלון לתבנית של זיכרון. על הקיר החיצוני של הבית, שנראה כחורבה, מתהווה עיגול ענק…" (דוד שפרבר, "בין המְצָרים", אתר הרשת "מארב", 20 ביולי 2009).

*
מחול הורה, ריקוד רוסי, סחרור "הולה-הופ", ירחים, זֵרים מרחפים וכו' – לכל אורך המאמר פגשנו מעגלים המסתחררים על הארץ ובשמים בתקווה לאשר את הטרנסצנדנטי, אך מאשרים לאמיתם מפח נפש, משמתגלים כמעגלי פגע ואסון. "המעגל המאגי" שבנוסח סוזן לאנגר חדל לפעול בעידננו, בה במידה שמעגל השיבה הנצחית שבנוסח מירצ'ה אליאדה (ראו אותו מסומל בנחש שזנבו בפיו למרגלות דמותו המונומנטאלית של י.ח.ברנר בציור הקיר של אברהם אופק, "ישראל: חלום ושברו", 1988-1986) – לא עוד מבטיח התחדשות גואלת.

אמן ישראלי אחד ויחיד שמר אמונים לאוטופיזם של המעגל: דני קרוון. ב- 1981, כשסימן (בתערוכה קבוצתית בציריך, שווייץ) צורת מעגל בחול ונעץ במרכז ענף, הוא נקט בצורת יסוד אידיאלית המתקשרת לשמש ולאור (שעון-שמש). ב- 1996 השלים קרוון עיצובה של תלולית עפר גדולה ב"כיכר הסובלנות" בפאריז, ובראשה שתל עץ זית לזכרו של יצחק רבין, שנרצח זמן קצר קודם לכן. ב- 1999, במוזיאון פֶּצ'י שבפראטו, איטליה, תפקד קונוס קטום (מתכת, מראָה) כבימה עגולה שמלבה פרץ עץ זית כסמל של שלום ותפילה לקץ המלחמות. מעגליו ועיגוליו של דני קרוון כולם יונקים מגיאומטריה של צורות אידיאליות וכולם מסמלים אידיאלים חברתיים וייחול לטוב. בתור שכאלה, הם חורגים ממגמת האנטי-אידיאל והדיסטופיה השלטת במעגלים הישראליים הפוסט-מודרניים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: