צבא-השם ומשמרות-המהפכה

פרשת במדבר

אנחנו זוכרים, כמובן, את "צבא השמים": "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" ("בראשית", ב', 19). מאוחר הרבה יותר, נקרא: "וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים…" ("דברים", ד', 19). זהו צבאו השמימי של הקב"ה, "אלוהי צבאות" (אגב, מושג שלא יופיע בתנ"ך לפני ספר "שמואל א'", דהיינו זמן רב לאחר כינון הצבא של בני ישראל): "…ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים על ימינו ושמאלו." ("דברי הימים ב'", י"ח, 18). צבא נאמן ומסור הוא צבאו השמימי של אלוהים, ש"חייליו" משתחווים לו ("נחמיה", ט', 6), אך, אוי לו לאדם שישתחווה ל"חיילי" צבא שמימי זה, לכוכבים, לשמש ולירח ("צפניה", א', 5).

אלא, שצבא שונה לחלוטין מכונן בפרשת במדבר: שבאחד לחודש השני בשנה השנייה לצאתם ממצרים מצוּוים בני ישראל להתפקד לצורך גיוסם של בני העשרים ומעלה לצבא [אלא אם כן התחתנו לא מכבר ואז הם זכאים לשנת דחיית שירות לטובת "ושִמַח את אשתו אשר לקח" ("דברים", כ"ד, 5)…]. במשך למעלה משנה שהמוני העבדים-לשעבר נודדים במדבר ללא כל צבא. אמנם, כשיצאו בני ישראל ממצרים נכתב – "…ויהי בעצם היום הזה יָצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים" ("שמות", י"ב, 41). כלומר, ערב הגאולה מעבדותם נתפסו בני ישראל על ידי אלוהים כ"צבאו": "והוצאתי את צבאותי את עמי…" ("שמות", ז', 4) הביטוי חוזר מספר פעמים בספר "שמות" במובן זה. לאלוהים צבא מטאפורי שמימי (גורמי השמים) וצבא מטאפורי אנושי (בני ישראל). ברם הצבא שנוסד עתה מתוך "צבאות ה'" הוא צבא אחר, צבא ארצי, ממשי, צבא של בני אדם שנועד להגן על בני אדם ו/או להקיז דמם של בני אדם אחרים.

זמן קצר לאחר תחילת מסעם במדבר כבר חוו העברים מלחמה, כאשר "ויבוא עמלק וילחם עִם ישראל ברפידים." ("שמות", י"ז, 8) אלא, שאז לא נזקק העם לשום צבא, ולו מהסיבה הפשוטה שיהושע וחור תמכו בזרועותיו המורמות של משה, שבזכותן הובסו העמלקים: "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב." ("שמות", י"ז, 13) חרב? מהיכן חרבות לעבדים? סביר, שמדובר בסכינים שנטלו עמם העברים במנוסתם מבתיהם, או בחרבות פרימיטיביות שהתקינו מכלי אוכל מתכתיים שנשאו עמם המדברה. אלא, שכלֵי נשק הופכים מיותרים כל עוד משה ואלוהים מספקים הגנה אלוהית. ולפיכך, "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשומרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי." ("שמות", כ"ג, 20) אף יותר מזה: "את אֵימתִי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבוא בהם ונתתי את כל אויביך אליך עורף." ("שמות", כ"ג, 27) מה יש לדבר: בתנאי לוקסוס שכאלה מי צריך צבא ומי זקוק לתחמושת?! ואף על פי כן, כאשר בני לוי נקראים על ידי משה לעשות שפטים בבני ישראל העובדים את עגל הזהב, הוא מצווה: "שימו איש חרבו על ירכו ושובו משער לשער במחנה והִרגו איש את אחיו…" ("שמות", ל"ב, 27). כן, חרבות לא חסר במחנה עוד קודם לכינון הצבא.

דברים משתנים ככל שמתקרבים בני ישראל לארץ כנען. כי, כל עוד נעו במדבר, משָמַיִם נלחמו בעדם ("ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך." – "במדבר", י', 35). אך, עתה, משהמסע המדברי צפוי להגיע לסיומו – כלומר, כך סבר משה קודם לפרשת מי-הסלע, שבגינה יתארך מאד המסע ל- 38 שנים נוספות – משה מחליט על הקמת צבא מסודר. מן הסתם, משה מודע לגיאוגרפיה, זו שתאלץ את בני ישראל לחלוף דרך שטחי אֱדום, מואב, אמורי, בשן, מדיין, שלא לומר המלחמות הצפויות במהלך כיבוש כנען. עם כל הכבוד לקב"ה, ה' צבאות (מי שניצחונותיו מתועדים ב"ספר מלחמות ה'"), ועם כל הכבוד להנפת זרועות ושאר מעשי קסם ונסים – משה הוא מנהיג מעשִי דַיו על מנת להבין, שבלי צבא של ממש, חזון הגאולה לא יתממש. יתר על כן, תהליך "התבגרותו" של עם ישראל פירושו תהליך התנתקות מחסות האב ועמידה בכוח עצמו. עצמאותו של העם הנכנס לארצו אומרת, בין השאר, גם עצמאות יחסית מהשגחה מעשית.

אפילו נקמה אלוהית תיעשה מעתה באמצעות הצבא האנושי. הנה כי כן, עת תידרש נקמה במדיינים – "וידבר משה אל העם לאמור: היחלצו מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדיין לתת נקמת ה' במדיין. אלף למַטֶה אלף למֶטֶה לכל מַטות ישראל תשלחו לצבא." ("במדבר", ל"א, 4-3) הנקמה היא נקמתו האישית של ה' במדיין, אך הביצוע מסתמך על חיילי ישראל. ובכל זאת, עדיין מדובר בצבא דתי, צבא המציית לחוקת התורה ונתבע להיטהר ולהתקדש ("במדבר", ל"א, 24-21), אף להעניק חלק נכבד ממלקוח הניצחון לכוהן הגדול וללְוִיים.

אכן, סיפור הגיוס לצבא בפרשת במדבר מאשר נפוטיזם גמור מצד משה. שהרי, לא זו בלבד שפָטר את קרובי משפחתו, בני שבט לוי (ואנחנו מדברים על כ- 22,300 איש!), מהגיוס לצבא (בהפקידו אותם על המלאכה ה"ג'ובניקית" של עבודת המשכן), אלא שגם זיכה אותם בנתחים עצומים מהמלקוח – בזהב, בבקר, בצאן, בחמורים. ומאחר שהלויים מהווים – כך הכתוב – תחליף לבכורי בני ישראל (שלכאורה, אמורים היו הם לשָמש בקודש), ומאחר שמספר הבכורים עולה על מספר הלויים ב- 273 איש, נתבעים אלה האחרונים לשלם דמי פדיון (כאילו נפטרו מעונש כלשהו…) שיועברו לזכות… אהרון ובניו: "ויתן משה את כסף הפדויים לאהרון ולבניו על פי ה', כאשר ציווה ה' את משה." ("במדבר",ג', 51)
וטרם דיברנו על אינספור הקורבנות והמנחות היומיומיים שמהם יוקצה חלק לכוהנים – מהבשר, הסולת הבלולה בשמן, המצות וכו'. וטרם מנינו את קורבנות קערות הכסף, כפות הזהב, הבהמות והסולת שהקריבו נשיאי שבטי ישראל לכבוד חנוכת המזבח (ולָכל ברור, שהסירים והכפות נשארו רכושם של הכוהנים). וטרם דיברנו על המעשר מן הגורן ומן היקב, "מזרע הארץ ומפרי העץ" ("ויקרא", כ"ז, 30; "במדבר", י"ח, 30-25)… עוד מעט קט, וגם יובטחו לבני שבט לוי נחלות וערים שייכַּבשו בכנען על ידי אחיהם הלוחמים ומשלמים בחייהם. סידור מושלם. ואם דאגתם לעבודתם הקשה של הלויים – "המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו […] ובנסוע המשכן יורידו אותו הלויים, ובחנות המשכן יקימו אותו הלויים…" ("במדבר", א', 51-50) – כי אז, אל דאגה: המשכן הארוז וכל כליו נישאים בעגלות על ידי בהמות…

ה"פטור" הצבאי הזה לאנשי ה"רבנות" מהמשפחה אינו מונע ממשה מלכנותם "צבא" (במונחים דהיום, אלה הם ה"נהרגים באוהלה של תורה"…): "מבן שלושים ומעלה עד בן חמישים שנה תפקוד אותם כל הבא לצבוא צבא לעבודה עבודה באוהל מועד." ("במדבר", ד', 23) מעט מאוחר יותר, יירד גיל ה"מתגייסים" לצבא-השם ל- 25 ("במדבר", ח', 24). בכל מקרה, זהו צבא בתוך צבא. "שומרי משמרת הקודש", שמם. זהו צבא שאומן להגן על המתחם הקדוש של המשכן, המוצב בלב המחנה (הכניסה אליו מותרת רק למשה ולבני משפחתו), ולמנוע מבני ישראל מלחצות את הגבול שבין החולין לבין הקודש, ואפילו במחיר חייהם. כנגד "שומרי משמרת הקודש", ישנם חיילי הצבא הסדיר, האמורים לערוך מלחמות עקובות מדם בכנען, כאותם "כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה אל ערבות יריחו", אשר עליהם נקרא בתיאור חציית הירדן ("יהושע", ד', 13).

הולדת צבא בני ישראל בפרשת במדבר היא גם הולדת האדמיניסטרציה העברית, הולדת המבנה המוסדי של החברה המתגבשת לקראת כניסתה לארץ המובטחת. מה שהיה בתחילתו אוסף אמורפי של חמולות, מאורגן עתה באורח מערכתי לפי שבטים, מַטות, משפחות, כאשר על כל יחידה מופקד נשיא או ראש או מְפָקֵד. באמצעות המִפְקָד המדוקדק (לפי פרק א' של "במדבר", עסקינן ב- 603,350 נפקדים. בספירה אחרת, המבוססת על נתוני פרק ב', המספר הוא 657,700), כמו גם צווי הגיוס ומינוי המפקדים, משה מתחיל לתפקד כראש-ממשלה, כשר-ביטחון וכשר-פנים בעת ובעונה אחת. דומה, שהוא הבין משהו עמוק בתורת המנהיגות, משהו שנאתר עדיין בימינו אלה בסביבתנו המזרח-תיכונית: אם ברצונו להבטיח את שלטונו (ואת שלטון בני שבטו), שומה עליו לפתח מערכת פיקוח על הערב-רב, להאציל סמכויות-משנה לנשיאים נאמנים ולראשים הכפופים לו, ויותר מכל – שומה עליו לכונן צבא כפול: האחד, צבא שיילחם את מלחמות העם – הכיבוש וההגנה; השני, צבא שיגן עליו, על משה, בתוככי המרחב השבטי הוא עצמו, הגנה מפני התקוממות אפשרית. באירן קוראים לזה היום "משמרות המהפכה".

*

האמת, כל סיפור הנפוטיזם והבטחת השלטון לא התחיל בפרשת במדבר. ראשיתו עוד במינויו של האח למעֵין משנה-למנהיג. שהלא, אהרון הוא הרבה יותר מאשר "תחליף-פֶה" לגמגומו של משה: מלבד מינויו לכהן גדול, נודעו לאהרון סמכויות שאין להבינן אלא כסוג של העדפה מקדמת תוך-משפחתית: ראו, למשל, את אהרון מבצע את נס המַטה-תנין בארמון פרעה ("שמות", ז', 10), או את קסם הצפרדעים ביאור ("שמות", ח', 2). אכן, מתחילת הדרך, משה אינו חדל להאציל סמכויות מיוחדות לאחיו. ומינוי ארבעת בני אהרון לכוהנים? השיטה פועלת. והאחות, מרים, שזכתה לתואר "נביאה" ("שמות", ט"ו, 20), מבלי ששמענו מפיה נבואה כלשהי? פרוטקציה.

וראו את המבנה הסביבתי ה"בטחוני" של בני ישראל: אוהל-מועד במרכז (כאן טבור השלטון ומקור כוחו. כאן קדקוד הברית הסודית בין המנהיג הפוליטי לחסות האלוהית השמורה בעיקר לו, לאָחיו ולבני משפחתו המורחבת). מסביב לאוהל המרכזי ממוקמים אוהלי הלויים. זוהי טבעת ההגנה המשפחתית על ארמון הנשיאות, משמע על כוחם השלטוני. טבעת קטנה יחסית במספר חבריה (לעומת מספר בני השבטים האחרים), אך טבעת מסורה וקיצונית מאין כמותה. טבעת חסרת פשרות: כל מי שאינו נמנה על הלויים ויָהין להתקרב לאוהל-מועד – דינו מוות.

טבעת מחנה הלויים מחולקת לארבע רוחות השמים מסביב לאוהל השלטון, וזאת לפי התפלגותם של בני המשפחה לשושלות: שושלת הגרשונים חונה ממערב למשכן; שושלת קהת מדרום לו; שושלת מררי מצפון; ואילו מצד מזרח, הצד היוקרתי הסמוך לפתח המשכן – אוהליהם של משפחות משה, אהרון ובניו (ג', 38). ההנהגה שומרת היא עצמה על פתח ה"ארמון".

מסביב לטבעת הלויים נטויים אוהליהם של שאר שבטי ישראל, "איש על דגלו" (ב', 1), וגם אלה מחולקים לארבע בהתאם לארבע רוחות השמים: ממזרח – אוהלי שבטי יהודה, יששכר וזבולון. ממערב – אוהלי אפרים, מנשה ובנימין. מדרום – אוהלי ראובן, שמעון וגד. מצפון – אוהלי דן, אשר ונפתלי. שבט יהודה (המוביל את שבטי יששכר וזכולון) זכה ליתרון: מיקומו בצד מזרח, שהוא כזכור צד הפתח של המשכן, אך הוא גם כיוון הנדודים אל עֵבר כנען, מעניק ליהודה ראשוניות סמלית, שתלך ותתעצם בתולדות עם ישראל. בכל תזוזה של בני ישראל, שבט יהודה (ועמו יששכר וזבולון) הוא הראשון והמוביל (ובראשו נחשון בן-עמינדב, הנשיא, שלא לחינם היה ראשון חוצי ים-סוף, כמתואר על ידי חז"ל ). ההובלה על ידי שבט יהודה קשורה, מן הסתם, גם בהיותו השבט הגדול בין שבטי ישראל. אחרי יהודה (ויששכר וזבולון) בני ראובן (ועמם בני שמעון וגד). עתה מצטרפים הלויים (ועמם המשכן הארוז) לשבט הנודד, כשהם מוגנים היטב על ידי שני שבטים מקדימה ושני שבטים מאחור.

אנו שמים לב: משה מבטיח את ריכוזיות השלטון בידיו ובידי משפחתו, בה במידה שמשכיל להבטיח את אחדות בני השבט המפוצל. לבד מהמרכזיות שהועיד לשבט לוי, הוא מינה ארבעה שבטים – יהודה, אפרים, ראובן ודן – כמובילי השאר. במה זכו דווקא שבטים אלה להובלה? איננו יודעים. הגם, שלמָעֵט מקרה שבט ראובן, שמספר חייליו נמוך ממספר חיילי שבט שמעון הכפוף לו (46,500 לראובן; 59,300 לשמעון) – שאר השבטים המובילים הם בעלי מספר החיילים הגדול יותר ממספר חיילי השבטים הכפופים.

מה יש לדבר: טוב להימנות על משפחת משה רבנו: המינויים הפוליטיים, ההכנסות הנאות, העבודה בצללי האוהל המפואר והצונן, הפטור מהשירות הצבאי… אין ספק: חורבן המקדש יהא מכה קשה ללויים, הרעה דרמטית בתנאים.

*
הפתעה: כיורשו, לא מינה משה איש מבני משפחתו ואפילו לא מבני שבטו. דווקא ביהושע בחר, איש משבט אפרים. לרקע הכתוב לעיל, מינוי זה של משה נראה כהתעלותו על עצמו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: