אמונה בכוח?

פרשת "בחוקותי"

פרקים כ"ו-כ"ז של ספר "ויקרא", הלא הם פרקי פרשת "בחוקותי", נועלים את הספר ומותירים אותי עם טעם תיאולוגי מר. מיסוד היחסים בין העברי לבין אלוהיו מנוסח בשני הפרקים, ובעיקר בראשון שבהם, באורח מקומֵם, המעלה ספקות כבדים באשר לאידיאה של האמונה היהודית.

שני נתיבי "הליכה" מציע הקב"ה לעמו לקראת "כי תבואו אל הארץ…" (הזכור עוד מפרק כ"ה, 2): האחד, הוא נתיב הציות האמוני, שיֵיענה בשפע של בונוסים (כ"ו, 13-3). השני, הוא נתיב אי-הציות, משמע פריקת העול, המצוות והאמונה, שתוצאתו הרת אסונות (כ"ו, 34-14).כמות העונשין עולה, אכן, פי שלוש, מבחינת ההיקף הטקסטואלי, על כמות התגמולים. למעשה, קריאה בוחנת של פרק כ"ו תגלה חמש דרגות עולות של החרפת הסנקציות, ככל שהסרבנות האמונית של עם ישראל תגבר. ומה שתחילתו "רק" מחלות הפוגעות בעיניים ובנפש, ילך ויחמיר בעוצמות הרעב (עד אכילת הבנים והבנות), המגיפה (דֶבר), החורבן והגלות. ולא זו בלבד, שהעונש בשיאו טובע בים של בלהות מוות ואסונות, אלא סופו שהוא מחזיר את גלגל הגאולה אחורנית אל מצב העבדות ואבדן הזהות הלאומית: "ואָבדתם בגויים ואָכלָה אתכם ארץ אויביכם." (כ"ו, 38) כי, כשם שביטל אלוהים את בריאת העולם במו המבול, כך יבטל את בריאת העם במו זעמו המכלה בעם שבחר לא להאמין בו.

האם כזו היא אמנם האמונה באלוהים?! אמונה בתוקף אקדח המוצמד לרקה?! אמונה המכוננת על אימת העונשין? אמונה כאונס של הטלת מרות?!

לאורך שנים, הרביץ בנו ישעיהו לייבוביץ' את תורתו בדבר אי-האינסטרומנטליות של האמונה באל. האמונה, כך להט באוזנינו, אינה בעבור שכר כלשהו, כי אם לשמה. אמונה התלויה בשכר – אינה אמונה, הוסיף והציג בפנינו את המופת של אברהם, שאמונתו האבירית אף עומדת במבחן הקרבת בנו יחידו אשר אהב. והנה, בא פרק כ"ו ב"ויקרא" וממוטט את מגדל האמונה של לייבוביץ' ושל קודמיו (בראשם, כמובן, הרמב"ם, "הלכות תשובה", פרק י': "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה."). כי פרשת "בחוקותי" היא הצהרה תיאולוגית מפורשת אודות האמונה כאינסטרומנטלית. ונוסיף, שבאורח מפתיע, משהגיע פרופ' לייבוביץ' בפרשנויותיו לפרשת "בחוקותי", נעדרה מהגיגיו ההידרשות לסוגיה היסודית והבעייתית העולה מהמאמר הנוכחי. ולא זו בלבד, אלא שנקט במילה "תוכחה" על מנת לאפיין את פסוקי האזהרה לסרבני האמונה (או המצוות. מבחינת לייבוביץ', השתיים – האמונה ועשיית המצוות – הן היינו הך). והלא "תוכחה" היא גנאי חינוכי למעשים שנעשו, ואילו בפרשתנו מדובר בהתראות טרמינאליות ומעוררות פלצות בנוגע למעשים שעלולים להיעשות.

אך, הבה נפנה לפילוסוף אחר: ג.ו.פ.היגל היה הוגה ענק, אך גם אנטישמי לא קטן. ביקורתו נגד היהדות ובזכות יתרונה של הנצרות (בספרו, "רוח הנצרות וגורלה") התמקדה לא במעט באופי היחסים בין אלוהים ועם ישראל. וככל שקשים הדברים לקריאה, גובר בקורא החשש שהיגל נגע בנקודה שיש בה הרבה מן האמת:
"איזו אמת עמוקה יותר יש לעבדים מהאמת שיש להם אדון? […] שהרי האמת היא דבר-מה חופשי, שאין אנו שולטים בו ואין אנו נשלטים על ידיו; לכן, אין קיומו של אלוהים מתגלה [ליהודים] כאמת, אלא כציווי."

יחסי אלוהים ועם ישראל הם יחסי אדון-עבד, טען היגל. אלה הם יחסים המושתתים על ציות כנוע, ציווי (מצוות) והטלת אימה, ובתור שכאלה הם מאשרים אמונה החפה מחירות ואהבה. נראה, ש"ויקרא" כ"ו תומך בפרשנות זו של היגל. הוא מאשר אמונה המובטחת בכוחו של אקדח המוצמד לרקת המאמין. בבחינת, "תאמין, וָלא…".

מעולם לא בחר עם ישראל להאמין בקב"ה. כל שקרה הוא, שיום אחד במאה ה- 13 לפנה"ס, התגלה אלוהים למשה – הנסיך המצרי החוסה אצל מדיינים – מתוך הסנה, סיפר לרועה-הצאן הנדהם כי שמע את צעקת העם המדוכא (שלא הייתה צעקה לאלוהים דווקא!) ובחר בו להצילו מיד המצרים ולהעלותו אל ארץ כנען ("שמות", ב', 10-7). נשוב ונדגיש: איש מבני ישראל לא ביקש זאת. מכאן ואילך, הסיפור הידוע על הכישופים, הניסים, המכות, הנדודים, מתן תורה, המרד, ועתה – המקל והגזר של פרשת "בחוקותי".

אך, מה בדבר ה"ברית" שנכרתה בין אלוהים לאבות האומה, כלום אין היא מחייבת את הצאצאים? שמונה פעמים, לא פחות, מוזכרת המילה "ברית" או "בריתי" לאורך פרק כ"ו. ובשם אותה ברית קדומה תובע אלוהים מבני עמו את הציות, לו הוצמדו עתה הסנקציות המחרידות. ברם, כיצד נוכל להתעלם ממאות שנים של גלות בני ישראל במצרים, מאות שנים של נתק תרבותי ממסורות ומזיכרון קולקטיבי? שהרי, העם היוצא את מצרים בימי פרעה הוא ערב-רב שאותו מנסה משה לגבש, להעניק לו זהות, להעניק לו קודקס מוסרי, להעניק לו תורה ולכרות ברית חדשה בינו לבין אלוהים! כלומר, מערכת התגמולים והאזהרות מעוררות החלחלה אינה יכולה להיתלות עוד בברית-בין-הבתרים, או בהבטחת אלוהים ליעקב המנמנם בבית-אל. ברית חדשה נכרתת, ובעצם, יותר משהברית הזו נכרתת – היא נכפית והיא מחושקת באיומים.

את המילים הללו כותב אדם, שלצערו הרב, נעדר את כוח האמונה. עם זאת, ברי לו לכותב, ששורש-השורשים של אמונת אמת היא בחירה חופשית של המאמין. אמת, מוכרים לו לכותב אי אלה אנשים חכמים והגונים, שומרי מצוות, שנולדו אל תוך האמונה הדתית בדין חינוך בבית ובמוסדות וקיבלו על עצמם את העול, אף מוצאים במסגרות החובה הדתית ערך קיומי עליון. טוב ויפה. אך, מה בדבר מי שנולד למסגרת חילונית (אף פגאנית, אם להתייחס לעם ישראל החי במצרים לאורך מאות בשנים, בין 210 ל-430, תלוי בפרשנות) – מה ייטע בו את האמונה אם לא בחירתו החופשית?

אך, רק רגע: כנגד העיקרון הקאנטי-היגליאני האידיאליסטי והנעלה הזה עולים ספקות בלתי מבוטלים: כלום לא נסכים, שהבחירה האמונה הבראשיתית מן ההכרח שתצמח ממצב של מצוקה – חרדה, אסון, ייאוש וכו'?! הן כבר אמרו חכמים (פויירבאך, ככל שזכור לי), שאמונה דתית היא זעקה שנתגבשה. אישית, אף יודע המחבר עד כמה סמוכים רגעי האמונה הנדירים למצבי אימה.

קודם שנתחבט בשאלת החירות שבשורש האמונה, נשאל: כלום אפשרית בכלל בחירה חופשית? רוצה לומר: כלום אין כל בחירה דטרמיניסטית ביסודה, בהיותה מוכרעת על ידי נסיבות עָבר וכו'? ואם אמנם כך, מה לנו מייחסים בחירה חופשית לאיש האמונה? ברם, האם, גם כשאמונתי מקורה באימה גדולה, לא בחרתי באמונה (לעומת, נניח, בחירה בטיפול פסיכולוגי, ביו-פידבק, התאבדות, סמים וכו')?! לאמור: האמונה, למרות הכול, יסודה בבחירתו של האדם, הלא כן?

אלא, ששתי האפשרויות הסותרות הללו, אשר ספק אם הן ברות פתרון (בהיותן אנטינומיה, דרך ללא מוצא תבוני), אינן פותרות את המצוקה התיאולוגית העולה מפרשת "בחוקותי". כי האידיאה של האמונה באונס ותחת אזהרה – גם אם היא מבוססת על בחירתי החופשית באמונה וגם אם לאו – אינה נסבלת. נאמר כך: גם אם בחרתי להאמין באל מתוך חירות יחסית, הצמדת האקדח האלוהי לרקתי אינה באה בחשבון מבחינה ערכית.

ב"שמות" (כ"ד,12) מצאנו נוסחה שונה לגמרי לאמונה: "עלֵה אלי ההרה והיֶה שָם", מצווה ה' את משה, ואנו פֵּרשנו את הציווי בבחינת צו עלייה רוחנית פנימית, שפסגתה – "הֱיֶה שָם" – משמעותה מימוש מרבי של אותנטיות. והנה, מה שתקף לגבי האדם היחיד, או אדם ברמתו של משה, אינו תקף עוד לגבי המון העם, שאמונתו באל אינה מובנת כאקט של מימוש עצמי מרצון, אלא ככניעה מבוהלת להטלת אימה ופחד.

כפי שכבר הבחינו פרשנים לדורותיהם, פסוקי ההתראות מ"ויקרא" כ"ו חוזרים בגרסה מקבילה לקראת סוף ספר "דברים" בקללות של פרשת "כי תבוא" ובשירת "האזינו" של משה, המסיימת את החומש. פירוט המכות הקשות שינחית אלוהים הזועם על עמו, שהפנה לו גב, מקביל בשני ספרי החומש ואפילו כמה מהמטפורות דומות. אך, שירת "האזינו" היא העצמה והחרפה של יחסי האדון-עבד שבין אלוהים ועם-ישראל. שכאן מאופיין הקב"ה כאל נורא-זעם ("כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית" – "דברים", ל"ב, 22) ואל נורא-נקמות ("לי נקם ושילם" – ל"ב, 35), אל המטיל אימתו וחיתתו על עובדיו:
"ראו עתה כי אני אני הוא/ ואין אלוהים עמדי/ אני אמית ואחיה/ מחצתי ואני ארפא/ ואין מידי מציל." (ל"ב, 39)

זרע האימה שנזרע בפרשת "בחוקותי" נקצר בפרשת "האזינו". דת המושתתת על ברכות וקללות – כיצד נוכל לקבלה?! אלוהים של ברכה וקללה – כיצד נוכל לממש לגביו את מצוות "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" ("דברים", ו', 5)?!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: