זהירות, אמנות לאומנית!

זהירות, אמנות לאומנית!

אי-שם במרכז ראשון-לציון, סמוך למרכז מסחרי, מתנשא פסל ארד ריאליסטי מונומנטאלי, ניצב על סלע מסותת שחקוקות בו המילים הבאות: "גורלה של ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה". מילים בסלע אלו, תרתי משמע, הנושאות את חתימת שמו של דוד בן-גוריון, משמשות בסיס לפסל דמותו של ראש-הממשלה הישראלי הראשון, הנראה כפוסע מולנו בעודו אוחז בשמאלו בכף ידו של ילד קט. השניים מחייכים. בן-גוריון נראה כדוד טוב, או מוטב – כסבא טוב ומיטיב, שמכנסיו החגורים גבוה על כרסו רק תורמים לחביבותה של הדמות הקשישה המטיילת עם "נכדה". איני יודע מיהו האמן. בכל מקרה, ניתן לקבוע שהפסל עשוי היטב מהבחינה הריאליסטית (והולם ביותר את צילום בן-גוריון ונכדו, כפי שפורסם על פני עמוד שלם באחד מעיתוני ישראל). בה בעת, תחושה לא נעימה אופפת את הצופה בפסל, כלומר אם הוא צופה מסוגו המגונה של המחבר. מעין אסוציאציה לציור הצפון-קוריאני הענק בו עוצב קים איל סונג, המנהיג הנערץ, כשהוא מחייך ומגופף בהמוני ילדים; או האסוציאציה לפסלי הסגידה הצפון-קוריאניים למנהיג הדגול הניצב מחייך ומושיט זרועו בברכה להמונים.

בחברה דמוקרטית, פסל מסוג בן-גוריון והילד מעורר אי-נוחות הקשורה בזיכרונן של חברות דיקטטוריות. זאת ועוד: בחברה דמוקרטית, כל יצירת אמנות שמסרה נפשה למען תפארת הלאום, משמע יצירה לאומנית הנעדרת שמץ של רחק ומורכבות, כל יצירה שכזו נידונה בהכרח לקיטש הזכור לרעה מחברות פאשיסטיות. להלן, אני מבקש לספר על מספר מקרי קיטש לאומניים שכאלה, תוך שאני זוכר לטובה את האפשרות האחרת, שהיא עיצוב יצירה "לאומית" שאינה נופלת בפח הפלקאטיות האידיאית והרגשית החד-ערכית. כוונתי, למשל, לעבודותיו של אברהם מלניקוב, הז'בוטינסקאי המסור, שאת תמיכתו בהתגייסות ל"גדוד העברי" ביטא ב- 1924 בתבליט העץ, "הנפש החצויה". אין ספק: תבליטו היוגנדשטילי של מלניקוב מתאמץ "לשדל" פוליטית: הגבר המעורטל בצד שמאל, הנועץ בעוז את החרב בקרקע, מייצג את דגילתו של האמן יותר מהגבר המעורטל האחר, הניצב מנגד ומליט פניו בידו, כמסרב. ובה בעת, יותר משמטיף לדרך, התבליט נראה כפוסח על שני הסעיפים ומעלה את השאלה: במי תבחרו – בדרך החרב או בדרך המורך? שורת גולגולות מצחקקות, המקשרת בין שני הזכרים, רק תורמת לאמביוולנטיות במו נראותה הטראגי-קומית. מלניקוב לאומי, פוליטי, מגויס לרעיון, אך שומר על פתיחות שאין אמנות טובה בלעדיה.

לבטח, כזה הוא פסל האריה השואג שעיצב מלניקוב לזכר יוסף טרומפלדור בתל-חי (1934-1926): פעם נוספת, השאגה המופנית בתביעה טריטוריאלית מזרחה אל עבר הבשן; זקיפת ראשו של האריה, העונה לאריה הפצוע, המרכין ראשו ומקיא דם באיורו של א.מ.ליליין ל"איכה" (1908) – כל אלה אומרים זקיפות קומה לאומית גאה. אך, פסלו של מלניקוב ניצל מקיטש בזכות הדימוי המטפורי הרב-משמעי ובזכות התחביר הפיסולי האשורי, המשרה הוד קדומים ומפקיע את הדימוי ממגבלות העכשיו. השוו את פסל האריה להצעה הפיסולית מ- 1926 של הפסל, י.ד.גורדון, אשר אף היא ביקשה להנציח את גבורתו של טרומפלדור: הפרוטומה הריאליסטית של הגיבור (החבוש בכובע הצבאי הרוסי מימי שירותו במלחמת רוסיה-יפן) נושאת על ראשה נשר, למרגלותיה שרוע אריה אָבֵל, תוך שהיא מחובקת מאחור בזרועותיו של ילד עירום. יעקב דוב גורדון לא הותיר שום חלל פנוי לרגשותיו של הצופה: הוא "אונס" את המתבונן בדימויי המלכות, העוז והאהבה. לחילופין, התבוננו בציורו "טוב למות בעד ארצנו" שצייר חיים ליפשיץ, האמן הנשכח (צבעי שמן, שנות ה- 20): הרי הגליל העליון (החרמון במרכזם) מתנשאים ברקע, עת במרכז הציור מעוצב טרומפלדור הגידם (עם זרועו התותבת) קורס פצוע על האדמה, ראשו נישא למרומים, כשהוא נתמך מאחוריו בידי גבר, שעה שאישה מקוננת בסמוך ואישה נוספת, מבועת מבט, הנושאת זרועותיה בכאב בקָדמה. מלודרמה סנטימנטלית כגון זו מותירה את הציור ברמת מניפולציה רגשית אגרסיבית, ולפיכך, היא נידונה לקיטש.

אלא, שכל הדוגמאות האחרונות אינן משתוות לרתיעה שמעלה בנו ציורו של משה מטוסובסקי, "הגנה" (צבעי שמן, 1931): מטוסובסקי (לימים, מטוס) לא הסתיר את אהדתו לימין הפוליטי הארצישראלי ולאצ"ל בפרט, ולא אחת התגייס בציוריו לתמיכה והעצמה של ערכי העזוז הלאומי. עתה, כשהוא בן 23 בלבד, הוא עיצב קוביות סלע עצומות, אם תרצו – אבני הגזית של האומה – שמעליהן עולה ומתנשאת השמימה דמותו המונומנטאלית והשרירית למכביר של גיבור ישראל: הלה עוטה רק בגד התגוששות, דמוי בגד-ים עם כתפיות, החושף את און גופו, לרגליו מגפיים הדורכות בעוז, לראשו טלית מתבדרת ברוח, בידו רובה ועיניו יוקדות נחישות ואייל. גיבור עז מזה לא תמצאו. מתחתיו, במפסק רגליו הנעות קדימה בין תמרות עשן, נראות מספר דמויות של לוחמים בפעולה ובידן חרב או אלה. באופק הימני הרחוק נראית עיר עם כיפות וצריח, שעשן מיתמר מבנייניה. השנה, כזכור, היא 1931, וסביר שמטוסובסקי מגיב לפרעות תרפ"ט ולטבח יהודי חברון וצפת. בעיתון "דואר-היום" מכ"ב אדר תרצ"א הופיעה ביקורת של עזרא רייכרט, שתיאר את הציור "הגנה" במילים הבאות (כולל טעויות הלשון):
"במושבה בוער אש הפרעות, להבות עולים כלפי השמים הצועקים. במושבה ישנה התעוררות, רצים בחורים מי במקל ומי בנבוט לעומת הפורעים המזוינים. […] והנה מבין גגות של המושבה מופיע איש ההגנה האמיתי ובידיו רובה. הוא מטפס עליהם, משתרע על השונא ומגרשו."

ציורו זה של מטוסובסקי, שזכויותיו כצייר זכורות מציורים אחרים , לוקה בכל מומי הציור הפאשיסטי (הנהוג באירופה באותה עת): הוא תוקף בפאתוס חסר גבולות את הכרתו וחושיו של הצופה, הולם בהם בדימויים פשטניים ורגשניים, גוררו למרחב של דם ואש ותמרות עשן וגוזל ממנו את חירותו. בציור נוסף של מטוסובסקי, "לא ינום ולא ישן שומר ישראל", ציור בצבעי מים מ- 1930 בקירוב (ציור המוצע למכירה בימים אלה ממש בבית המכירות "מצא", ירושלים) – פרש יהודי (הטלית עודנה עוטפת את ראשו) דוהר כסופה ברקיעים על סוס לבן ולרקע שמים אפלים הזרועים כוכבים לרוב. חרבו האדירה מונפת בידו כלפי מטה אל לב ייצוג מופשט וכאוטי של יישוב. והרי לנו עוד ציור פלקאטי, המבקש לברוא מיתוס של ישות סמלית לאומית באמצעות דימוי סוחף-מלהיב-מרומם. ויצוין, שאקוורל זה של מטוסובסקי, פאתטי ככל שהינו, אינו דוחה כקודמו וזאת בזכות היוותרותו בתחומי הדימוי הכוחני הפחות-מפורש והפחות-פשטני.

ומה נאמר על רישום של ארתור שיק מ- 1948, בו ניצב מולנו מין "רמבו" עברי, עשוי ללא חת, רגליו פסוקות בעוז, מכנסיו הקצרות מתבדרות, שרווליו מופשלים, גופו חסון ואיתן מאין כמותו. על חגורתו (עם האבזם בצורת מגן-דוד) תלויים שני רימונים, אקדח על ירכו, חגורות כרוכות על פלג גופו העליון ועליהן תלוי תת-מקלע, פי החייל פעור בשאגה ואגרופיו מונפים מעלה בתנועת ניצחון ולרקע מגן-דוד אדיר וכחול. ה"רמבו" העברי הזה יכה שוק על ירך כל אויב. אגב, המילים New Canaan, שרשם שיק בשולי רישומו וסמוך לחתימת שמו והתאריך, מציינות אך ורק את שם העיר בה התגורר בקונטיקט, ארה"ב… להזכירנו, ארתור שיק, הציוני הנלהב, נולד ב- 1894 בפולין, שהה ארוכות בפאריז בשנות ה- 20, אך הגיע ב- 48 לארה"ב ובה הלך לעולמו ב- 1951.

ברישום נוסף, שנלווה לסדרה שיצר ארתור שיק באמריקה בימי מלחמת העצמאות, יוצג משה רבנו מניף זרועותיו השמימה, שעה שנתמך משני צדדיו באהרון וחור מודרניים, הלא הם שני חיילים עבריים גאים חבושי קסדות (מגן-דוד בחזית), לובשי חגור ואוחזים בנשק. תבוסת עמלק הערבי מובטחת.

הרי לנו דוגמאות לשתיים מהמלכודות האורבות לאמנות טובה: האחת, התפעמות לאומית נסחפת בימים של ריגוש היסטורי; והשנייה, הזדהות יהודית גמורה ממרחקים עם שמתרחש כאן. לשתי מלכודות אלו, המולידות קיטש, הוכחות רבות ביצירתם של אמנים לא מעטים, ודי אם נתבונן במקרהו של מאנה כ"ץ, אמן האסכולה היהודית הצרפתית ומי שיסיים חייו בחיפה. בציור בצבעי שמן, שצויר אף הוא בתגובה למלחמת העצמאות, ציור הגובל בקומיות הגם שנושאו טראגי מאד, נראית אישה, אולי בתוך אוהל, שרועה כשהיא חולצת שדיים עצומות-ממדים להניק בהם את בניה ההרוגים השרועים תחתיה ולמרגלות יהודי חרדי הניצב ואוחז ברובה ובספר תפילה. בציור שמן נוסף של מאנה כ"ץ, אשר אף הוא, כקודמו, מצויר בפיגורטיביות אקספרסיוניסטית וגואה בפאתוס, פוסעת נגדנו עלמה חשופת שדיים גדולות, כשהיא מובילה עדת חלוצים (אחד מהם אוחז דגל ועליו המילים "עם ישראל"), עת במקביל, חולפת על פנינו קבוצת חסידים זקנים. הן האישה הראשונה והן העלמה השנייה מייצגות את "דמות האומה". זו האומה המובילה ומזינה את בניה. הפאתוס, ובעיקר בציור הראשון, הוא ללא נשוא, גם אם ניתן להבין ללבו של הצייר היהודי היושב בפאריז וחרד לגורל אחיו הנלחמים נגד אויביהם.

התרגשות שכזו לא פסחה גם על אמנים שפעלו באותה עת בארץ ישראל. טלו, למשל, את אריה אלואיל, מציירינו היותר "לאומיים": בציוריו ל"הגדה של פסח" מ- 1949 ייצג את החייל העברי (בקסדה ובחותלות) נושא בגאווה את מנורת המקדש השדודה בחזרה ארצה [בחיתוך לינוליאום משנות ה- 40 ייצג אלואיל יהודי זקן בלבוש מקראי (משה רבנו?) הנושא את מנורת המקדש משער טיטוס שברומא]. לרקע החייל נשקפת הארץ הנבנית (חייל נוסף ניצב מימין וחרב בידו), עת משמאל, כורע מורד מגטו ורשה (הטלאי הצהוב על חולצתו) ומתחתיו מסתתרת משפחה יהודית במחבוא תת-קרקעי. ב- 1951 יצר אלואיל טריפטיכון בצבעי שמן, בו סיכם בסימבוליזם פאתטי-לאומי את מהפך השואה-תקומה: בפאנל השמאלי, החייל עם המנורה לצד החייל עם החרב; בפאנל הימני, משפחת פליטים יהודיים – "היהודי הנודד", רעייתו ובנם – מהלכים לרקע בית כנסת העולה באש; בפאנל המרכזי, דוד המלך משקיף על בונה המקדש (ידו האחת בשלח והשנייה עושה במלאכה: נחמיה?) ועל הכוהן עם כד השמן (מתתיהו?). השניים מעוצבים מעבריה של דמותה המקוננת של "יהודה השבויה". מרחוק מוארת ירושלים בקרני פז, ארון קודש משמאל וישיש יהודי (במרכז הציור) בגלימה לבנה עולה על המוקד (אינקוויזיציה?), כשהוא מקבל מפתח גדול מיד אלוהית הבוקעת מהעננים. דמותו של המת על קידוש השם מעוצבת בבחינת פטרוס הקדוש היהודי, כמי שזוכה במפתח השמים.

כלום יש ספק, שהתבשיל האמנותי הנדון לוקה בעודף תבלינים? שהלא, אריה אלואיל מנסה ללכוד ביצירה אחת את סך הטרגדיות של העם היהודי לדורותיו, ומרוב נקיטה בסמלים רגשניים מקדיח האמן את תבשילו ומסתכן באובדן ההזדהות של צופיו. סכנה שכזו ארבה, לא פחות, לציורו הענק של אהרון כהנא מ- 1948, "מלחמה ושלום", מעין "גרניקה" ישראלית המייצגת את הלוחם העברי (עם ה"בְּרֶן" והאף השמי המודגש), מלווה מימיני על ידי השכינה, עת נגדו ניצבים שלושה אויבי העם היהודי לדורותיו (קלגס רומאי, כומר נוצרי ופרא "עמלקי") העומדים על גולגולות…

ספק אפוא אם אפקט ההזדהות בטווח הקרוב, בצל אירועי הזמן והמקום, ישמור על כוחו גם בטווח הרחוק. כך, אפילו נושא כאוב ביותר, כאסון השואה, הוליד אינספור יצירות מלודרמטיות נטולות ערך אמנותי. דוגמא אחת בלבד תספיק: רישום הדיו מ- 1944-1943 של לאה גרונדיג (אמנית משובחת, שחייתה בירושלים בשנות ה- 40-30 בטרם חזרה למזרח גרמניה), רישום החותם את אלבום רישומיה "בגיא ההריגה" (1944): עמוד שבראשו תלויה מתנוססת גופתו של אדולף היטלר, עטופה בדגל צלב-קרס, ולמרגלותיו ערימה של גוויות יהודיות. נוף חָרֵב ברקע, השמים קודרים מאד. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה, ראשית השמועות על זוועות "הפתרון הסופי". ברור מהיכן וממה צומח רישום שכזה. אך, לימים, בין הלב הבוכה לבין השיפוט האסתטי (ההכרתי, המרחיק) – נוצר הקֶצר הבלתי נמנע.

לא קשה להמשיך הלאה ולהרבות בדוגמאות נוספות. במאמר בשם "1967 – הייתה אמנות?" , הצגתי כמה וכמה מקרים קשים של יצירות אמנות ישראליות, ששילמו מס קיטש כבד לאופוריה הלאומית שלמחרת "מלחמת-ששת-הימים". ניתן להמשיך ולהגיע לשנים 1980-1978, בהם יצר משה רוזנטליס את ארבעת ציוריו המונומנטאליים בנושא "קורות עם ישראל", ולהצביע על הפאתטיות שבעיצוב החיילת הישראלית הגאה המובילה בראש את שיירת העולים מארצות המזרח. בסביבות 1980 גם צייר ייפים לדיז'נסקי – אמן נוסף מעולי בריה"מ לשעבר – מגן דוד ענק לרקע אבני "כותל", כאשר על הסמל הלאומי תלויים שישה ראשי דיוקנו של האמן עם חבל כרוך סביב צווארם. תוך זמן קצר התאבד האמן בתלייה בשכונת רמות שבירושלים.

הטרגדיה של הייצוג הפאתטי, המלודרמטי, הסנטימנטלי, המתלהם – אינה שמורה אפוא לביטויים הלאומניים הימניים בלבד, אף שהיא בולטת בהם. הנה כי כן, הכשל שבסגנון הריאליזם הסוציאליסטי יתגלה גם בפסל הארד הקבוצתי הריאליסטי שעיצב אליאב נחליאלי לא מכבר, ובמרכזו דמותו של היזם הטייקון, דוד עזריאלי, מוקף בדמויות המייצגות את אבני היסוד של החברה העברית בעבר ובהווה: חלוץ, פלמ"חניק, אחות, מדען, אדריכל, הייטקיסט ואשת-עסקים. למותר לציין, שהמונומנט מעורר הגיחוך הוזמן מטעם הטייקון במסורת הקלאסית של ה"פטרון". אלא, שכאמור בפתח המאמר, חברה דמוקרטית מודרנית כבר לא תסבול פטרוניות שכזו. ואם עולה מהמאמר הנוכחי ריח מבאיש של מתקפה שמאלנית כנגד ייצוגי הימין, נציין את הקיטש הבלתי נסבל של בריכת הדמים, מיצב של גונילה שולד-פיילר ודרור פיילר, שהוצג ב- 2004 במוזיאון ההיסטורי בשטוקהולם. המיצב, "שלגייה וטירוף האמת", הציג את תמונתה של הטרוריסטית הפלסטינאית, הנאדי ג'ראדאת, שפוצצה עצמה במסעדת "מקסים" שבחיפה ורצחה 21 איש. תמונתה הוצבה בתוך סירה שצפה בלב בריכת הדם. כן, סכנת האסתטיקה הפאשיסטית מאיימת על ימין ועל שמאל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: